הנה לפניך לשון השולחן ערוך. גזל בהמה והזקינה או כחשה כחש שאינו יכול לחזור, כגון חלאים שאין להם רפואות תעלה, או שגזל מטבע ונסדק או פסלו המלך (וי"א דמטבע אפילו פסלה המלך אומר לו הרי שלך לפניך) (טור ס"א בשם הרא"ש), או שגזל פירות והרקיבו כולם, או שגזל יין והחמיץ, הרי זה כמו שגזל כלי ושברו, ומשלם כשעת הגזילה. אבל אם גזל בהמות וכחשו כחש שאפשר לחזור, או שגזל עבדים והזקינו, או שגזל מטבע ונפסל במדינה זו והרי הוא יוצא במדינה אחרת, או שגזל פירות והרקיבו מקצתם, או תרומה ונטמאה, או שגזל חמץ ועבר עליו הפסח, או בהמה ונעבדה בה עבירה או נפסלה מליקרב, או שהיתה יוצאת ליסקל, אומר לו הרי שלך לפניך, ומחזיר אותה בעצמה.
מבואר בשו"ע הנ"ל שיש חילוק באם גזל מטבע ומחזירו אחר שפסלתו מלכות בכל מקום בעולם, דבזה סובר הרמב"ם שהוא היזק גמור וצריך לשלם לבעלים, ואינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך, לבין אם נפסל המטבע במדינה זו אך יוצא במדינה אחרת דבכה"ג אין זה היזק גמור שהרי יכול לומר לו לך ותוציאו במדינה אחרת ולכן שפיר יכול לומר לו הרי שלך לפניך.
אמנם לעניין מי שגזל חמץ לפני הפסח ומשיבו לאחר הפסח, אומר הרמב"ם דיכול לומר לנגזל הרי שלך לפניך, וכן פסק בשו"ע. וא"כ קשה לכאורה מאי שנא חמץ אחר הפסח דאומר לו הרי שלך לפניך לבין גזל מטבע שפסלתו מלכות בכל מקום דחייב לשלם לו דמי הזיקו.
אכן הסמ"ע [ס"ק ד] התעורר בשאלה זו ותירץ שבגזל חמץ כגון כיכר לחם לא נשתנה בו כלום לאחר הפסח והרי הוא בדיוק כמות שהיה קודם הפסח, משא"כ פסלתו מלכות כיון שצורת מטבע זו אינה יוצאה עתה בשום מקום ונטבעה צורה אחרת במקומה הרי הפסדה ניכר לכל ולא שייך לומר בזה הרי שלך לפניך. ולכאורה יש להבין מהו "ניכר הפסידה" של המטבע הלא גם בלחם ניכר ההפסד שהרי אינו יכול ליהנות ממנו כלל.
אולם בפ"ת [ס"ק א] הביא בשם הפמ"ג [או"ח משבצות זהב ס"ק א] שנשאל אודות אחד שגזל אתרוג השוה הרבה כסף והשיבו לנגזל לאחר החג בשעה שכבר אינו שוה כמעט כלום, האם יש בזה השבה או לא. ופסק הרב דלכאורה דינו כגזל חמץ לפני הפסח והשיבו לאחר הפסח שיכול לומר לו הרי שלך לפניך, ולמסקנא נשאר בצ"ע.
אולם הביא הפ"ת בשם 'הב"ש האחרון' [הגאון שמעון שלמה זלמן אב"ד דק"ק קראקא] שג"כ נשאל בזה, והעלה שבאתרוג אינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך כמו בחמץ, דשאני אתרוג אחר חג הסוכות דהיזקו ניכר לכל, דכו"ע יודעין שאחר החג אין שום שוויות לאתרוג רק לאכילה, ודינו כמטבע שפסלתו מלכות בכל מקום, משא"כ חמץ אחר הפסח שהיזקו אינו ניכר כלל, דמי יודע שזהו חמץ שעבר עליו הפסח. והסכים עימו אחיו הגאון ע"ש.
ונלענ"ד שפירושו של ה'ב"ש האחרון' הוא בכלל דברי הסמ"ע הנ"ל. ומ"מ פסק זה הוא רק לשיטת הרמב"ם והשו"ע שפסק כוותיה, משא"כ לדעת הרא"ש הטור והרמ"א שפסק כמותם אין דין זה מכוון, שהרי לשיטתם אפילו פסלה המלכות מטבע בכל מקום, יכול לומר לו הרי שלך לפניך וה"ה לאתרוג, ואכן הפ"ת נשאר בצ"ע על פסק זה שיצא מקראקא מקומו של הרמ"א דלא כוותיה.
מיהו בספר 'משפט כהלכה' כתב שאפילו אם נאמר שדין האתרוג כדין חמץ שעבר עליו הפסח, מ"מ שפיר יש לחייב מדינא דגרמי, כיון שבמעשיו גרם נזק לבעלים דקנסו חכמים בדבר שכיח ולא גזרו בחמץ שעבר עליו הפסח דלא שכיח [פ"ת בשם הפמ"ג].
וסברא זו מצאתי להדיא בשו"ת הרדב"ז [ח"א סימן שצט] דכל היכא שהדבר שכיח קנסו רבנן מדינא דגרמי דקי"ל כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי, ע"ש.
בשו"ע מחלק בין אם הרקיבו כל הפירות או רק מקצתם, ומבאר הסמ"ע [ס"ק א] ש'כולם' האמור לאו דוקא, אלא ה"ה מחצה על מחצה נידון ג"כ כרוב. ובש"ך [ס"ק ו] כתב עליו שאין דבריו מכוונים, וביאר הש"ך עפ"י מה שכתב בהגאות אשר"י שהרקיבו פירושו עם הכנימה, אבל אם הרקיבו מחמת תולעים אומר לו הרי שלך לפניך, ע"כ. ולא זכיתי להבין חילוק זה. אמנם בחת"ס הביא בשם הירושלמי שהכנימה היא מבחוץ והתולעים הם מבפנים ואינו ניכר. ולפ"ז אולי אפשר לפרש שאם הפירות הרקיבו מבחוץ דהיינו ע"י הכנימות הרי זה היזק ניכר, ולכן צריך לשלם כשעת הגזילה. אבל אם התליע מבפנים ואילו מבחוץ הפירות נראים כמות שהיו שפיר יכול לומר לו הרי שלך לפניך.
ולאור זאת ביאור הדברים הם כך, הרקיבו כולם פירושו כל גוף הפרי מבפנים ומבחוץ, ואם הרקיבו מקצתם פירושו רק תוך הפרי, ולא מדובר בכמות הפירות כפירוש הסמ"ע, שהרי קושיית הש"ך אכן קשה דאיך הלה ישיב לו מתוך עשרה פירות שגזל שמונה טובים ושנים רקובים ויאמר לו הרי שלך לפניך, הרי סוף סוף חסרים כאן ב' פירות, אלא שהסמ"ע סבר דכיון דאורחיה בהכי להרקיב קצת עדיין יש כאן את הדין של הרי שלך לפניך.
לכן ההשבה שלך לא נחשב מכיון שהפסדו ניכר, וכדאי לספר את כל הסיפור לרבך ולבקש מחילתו.
