הנה שאלה זו כבר היתה לעולם והובאה קמיה מרן הרב עובדיה זצ"ל, והיא לו בשו"ת יביע אומר (חלק י חלק אורח חיים סימן כה) וזו לשונו, "שאלה מאת חייל צה"ל דתי, תבשיל שנתבשל כל צרכו מערב שבת והונח על הפלטה של שבת, והובא על ידי הסעה ברכב צבאי בשבת מן הבסיס אל השדה שבו שבת החייל, האם מותר לחייל לאכול מן התבשיל בשבת, או מכיוון שנעשתה בו מלאכה של חילול שבת אסור לאכול ממנו בשבת ? ומסקנת תשובתו של הרב היתה להקל בעיקר משום שלא נעשה שום מעשה אסור בגוף האוכל. ע"ש. ונבאר הנידון בעז"ה.
נידון זה נקרא בפי הפוסקים "מעשה שבת" וביאורו הוא כי כל אדם שעבר ובישל או עשה אחת מכל מלאכות האסורת בשבת, קנסוהו חכמים שלא יהנה מאותה מלאכה, ולא רק הוא אסור להינות מאותה המלאכה אלא אף אחרים אסורים ליהנות מאותה המלאכה. ופרטי דינים יש בנידון זה, אשר המה מחולקים לפי דרגת עשייתו, שאם עשה המלאכה במזיד , אותה המלאכה אסורה לו לעולם ולאחרים מותרת רק במוצאי שבת. ואם עשה המלאכה בשוגג אסורה המלאכה לו ולאחרים בשבת אמנם תהיה מותרת להם במוצאי שבת. ואמנם כן פסק השלחן ערוך (סימן שיח סעיף א). אולם דעת הגר"א (שם) להקל שאם עשאה בשוגג, אזי מותר להינות מהמלאכה בשבת בין הוא ובין אחרים. והמשנ"ב (סימן שיח ס"א) פסק שבמקום צורך ניתן לסמוך על הגר"א בדין השוגג, שמותר להינות מהמלאכה הוא ואחרים בשבת עצמה.
והנה כל האמור הוא באיסור דאורייתא אבל באיסור דרבנן יש מקום להקל כהכרעת הגר"א בדעת השלחן ערוך, וכן כתב בביאור הלכה (סימן שיח ריש סעיף א) . וכן הכריע להלכה כף החיים (סימן שיח ס"ק ז).
ואמנם הסעת מכונית ביום השבת כרוכה בהרבה איסורי דאוריתא ה' יצילנו, כי כל התנעה, ולחיצה על דוושת הדלק יוצר כמה הצתות של אש בבוכנות המנוע, ועובר על איסור מבעיר. אולם כבר כתב החיי אדם שכל שלא עשה מלאכה ששינתה את גוף הדבר על זה יש לומר שלא גזרו חכמים על קנס דמעשה שבת, הואיל ואין בגוף הדבר יצירה שנעשתה באיסור השבת, כמו שבישל את המאכל בשבת, ולכן כל דבר שלא נעשה בו איסור בגופו אלא סייע האיסור בהבאתו למקום כלשהו יש להקל משום מעשה שבת. ואף שהמשנה ברורה בביאור הלכה (סימן שיח ס"א ד"ה אחת משתי מלאכות) הכריע להחמיר באיסורי תורה, כבר האחרונים הקילו בדבר זה, וכמו שכתב בשו"ת יבי"א (שם) "הואיל וכל האיסור ליהנות ממעשה שבת אינו אלא משום קנסא דרבנן כמבואר בפוסקים, יש לסמוך על הסברות הנ"ל ולא לאסור התבשיל הנ"ל באכילה".
אולם זהו דווקא אם האוכל לא הובא מחוץ לתחום, אך אם הובא מחוץ לתחום במזיד, אסור לאוכלם אפילו מי שלא הוציאם, כמבואר בשלחן ערוך (סוף סימן תה) ובמשנה ברורה שם (ראה גם יביע אומר שם ד"ה תשובה).
וכן הובא בספר מאור השבת חלק א' (סימן יח ס"ק נג) בשם הרב שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, שנשאל לגבי מחלל שבת שהביא לבעל תשובה ברכבו אוכלין ומשקין לסעוד יחד סעודת שבת, והשיב, שמותר ליהנות מהם כיוון שלא נעשה מלאכה במאכלים, ולכן אפילו שהיה מזיד מותר, ובלבד שלא הביאם מחוץ לתחום שאז אסור.
אמנם פעמים שנתיר לו את האוכל אפילו אם הובא מחוץ לתחום והוא, כי יש לברר בנידונינו האם החייל המסיע את הרכב נקרא כמזיד, משום שאין זה ברור כלל להחשיבו כמזיד, בכונה לחלל שבת, שהלא אין אדם חוטא ולא לו, כלומר שאדם אינו חוטא בשביל חבירו. אלא שייתכן לומר כי החייל משווה בדעתו כי מתוקף הימצאם במערכת צבאית ובתנאים כגון אלו, קרוב הדבר שזהו מותר מדיני ישראל, והוי קרוב לפיקוח נפש וכדומה, כיון שהיא שעת מלחמה כנגד אויבי ישראל, והלא קיימא לן שהאומר מותר שוגג הוא (כמ"ש התוספות בבכורות כג. והרמב"ן במלחמת ה' פרק כירה לח. וכן פסק הט"ז יו"ד סימן צט סק"ט. בשלחן ערוך ובמשנה ברורה סימן תה ס"ק מח).
וסיים בשו"ת יביע אומר שם, שראוי להודיע לרבנות הצבאית שעליהם לדאוג שלא יבואו לעשות כן באופן תמידי, אלא ידאגו שמערב שבת יכינו כל הצורך לחיילים שבשדות, לבל יצטרכו לחלל שבת עבורם. וכיוצא בזה כתב הרב שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל (הובא במאור השבת שם) לגבי היתרו הנ"ל, שמכל מקום חייב להודיע לו בנימוס שעוד פעם לא יעשה דבר זה עבורו כי הוא לא רוצה ליהנות ממה שנעשה בעבירה. ע"ש.
