השאלה היא בעקבות מאי דאיתא בגמ' במסכת קידושין (נט.) זבוני לא מזבנינא לה דארעא קמייתא היא ולא מסמנא מילתא. ופירש רש"י (שם ד"ה ולא מסמנא מילתא) אינה סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון, ע"כ. [ועניין זה הובא להלכה בבן איש חי (שנה ב' פרשת פנחס אות יג) ובכף החיים חלק יורה דעה (סימן קטז אות קפח)] לכאורה מדברי רש"י מתבאר, דאף על גב דהמעשה היה בקרקעות, לאו דווקא הוא, אלא ענין זה הוא בכל ענייני מקח, שלא ימכור אדם את מקחו הראשון שבאותו ענין. אם זה קרקע ראשונה שקנה, ואם זה כל חפץ אחר שהוא ראשון שבאותו ענין. ולכאורה כן מתבאר ג"כ מדברי המאירי (קידושין שם) שהיה גורס בגמ', אמר ליה זבוני לא מזבנינא לה דארעא קמייתא היא דלא מיסתייעא מילתא, דאמר מר המוכר נכסיו הראשונים אינו רואה סימן ברכה לעולם, ע"ש. ומשמע שמדובר על כל הנכסים ולא רק על קרקעות בלבד. ועי' ברא"ש בפסקיו שם (רפ"ג סי' ב) שגם כן גרסתו קרובה לגירסא זו של המאירי, ע"ש. והעתיק גמ' זו בכה"ח (סי' קטז אות קפח). ויש לשאול מדוע לא מצינו כיום שמקפידים כלל בענין זה? וכתב בשו"ת עטרת פז (ח"ג חחו"מ סי' ה) דעד כאן לא מקפידים בזה הדבר אלא כשמוכר הדבר על מנת להשתמש בכסף לצורך מחייתו וכיוצ"ב, שבזה מקפידים משום שאין זה מראה על סימן טוב והצלחה, וכעין הא דאמרינן במסכת בבא בתרא (מז:) כל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוה מזבין, ופירש רשב"ם, רוב חפצים וכלי ביתו וטליתו שאדם מוכר אם לא שהוא אנוס ודחוק במעות לא היה מוכר. ולהכי יש קפידא בזה שזה מראה על דוחק ולחץ. מה שאין כן כשמוכר חפץ זה על מנת לקנות חפץ אחר כזה, שהוא יותר טוב מהראשון וכמו זה שהמוכר את דירתו העכשוית שהיא קטנה, כוונתו היא על מנת לרכוש דירה יותר גדולה ומרווחת ממנה. ואמנם שמחד גיסא יש את החסרון שנזקק למעות אולם מאידך גיסא מראה הדבר כי הרחיב ה' לו ופרינו בארץ, שהולך לרכוש דירה יותר גדולה ונאה הימנה, ובכך לא מקפידים, כי אכן במצב זה בודאי מסמנא ליה מילתא וכו', ע"ש. וכעין זה ראיתי תירוץ בהערות למסכת קידושין (מהגרי"ש אלישיב זצ"ל) שכל זה היה בזמנם שהיו קונים קרקע לדורות והיה סימן במכירת הקרקע, אבל בזמננו הדרך היא באנשים בעלי דירה כשצר להם בדירתם מוכרים אותה, וכיון שעל דעת כן קנה אין סימן בכך, ע"ש. וראה עוד בספר ליקוטי חבר בן חיים (על התורה, מונקאטש תרל"ט) מה שפירש הגר"א הגמ' במסכת ברכות (ה.), על פי דברי הגמ' בקידושין הנ"ל.
