כתב הגר"ח פלאג'י בספרו כה"ח (סי' יא אות טז) שלא ינשק ילדיו קודם תפילה ומכל שכן בבית הכנסת, ע"כ. וכדברים הללו כתב בספר חסד לאלפים (סי' צח ס"ב) וז"ל, אסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת כדי לקבוע בליבו שאין אהבה כאהבת המקום. ואני אומר מעין דוגמא, שלא להקדים לנשק בניו קודם ברכות השחר שלא להקדים אהבת ילדיו לאהבת המקום, ע"כ. ודברי הכה"ח הובאו בילקו"י (הלכות תפילה, כרך א' עמ' צא). ומה שדייק שם מרן הראשון לציון שליט"א מד' הכה"ח דרק הוא לא יגיש ידו אבל אם באו, שרי, הרואה יראה בשו"ת לב חיים (ח"ב סי' קמז) שאסר גם בבאו לפניו והביא מעשה במר זקנו שבאו לפניו בני אדם קודם שיתפלל תפילת שחרית לנשק ידיו ושיברך אותם ולא רצה לקבלם ואמר להם שאסור לעשות כן קודם התפילה, ע"ש. הרי דגם דבאו לפניו אין להתיר. אלא שבכה"ח קיצר דבריו. וא"כ גם בילדיו לא שנא אם הוא עושה מעשה לנשק ידיו או באו לפניו, אין לנשקם. וכן מוכח מלשון הכה"ח והחסד לאלפים. והעתיקם גם בכה"ח (סופר, סי' פט ס"ק יג). אלא שאכן נראה מד' הרב חסד לאלפים שאחרי ברכות השחר שרי לנשק בניו. והסברא בזה שהרי הקדים כבוד המקום וכעין מה שכתב הרמ"א בסי' פט (ס"ג) בשם תרומת הדשן (סי' יא). וכיוצ"ב כתב המ"ב (סי' צ ס"ק נג). והן אמת שדבר זה לא הובא בפוסקים ואולי ס"ל שלא מצינו איסור חיבה לפני התפילה ורק איסור אמירת שלום נאסר אבל לא גילויי אהבה וחיבה. ושמא יש להביא ראיה מהרב תורה לשמה (סי' סז) שהתיר תשמיש אחר עלות השחר קודם נץ החמה, ע"ש. והרי אחר עלות השחר הגיע זמן תפילה ואסור לעשות מלאכות או לאכול ואיך התיר לשמש הרי אין לך גלויי אהבה וחיבה מזה, ובודאי שאין לחלק בזה בין קטנים לגדולים ומה שאמרו הני פוסקים דלעיל שלא לחבק ולנשק את ילדיו הקטנים לפני התפילה, נראה בודאי דלאו דווקא אלא אורחא דמילתא קאמרו וה"ה לאשתו שהיא טהורה. וכמו שכתבנו בכיוצ"ב דמש"כ הרמ"א (סי' צח ס"א) לגבי נישוק 'בניו הקטנים' בבית הכנסת, לאו דווקא, דה"ה דאין לנשק בניו הגדולים, וכן את רעיו וידידיו, דזיל בתר טעמא [ואפשר להסביר שבניו הקטנים זה רבותא שאפילו בניו הקטנים שצריכים יותר שימת לב, אסור, ק"ו שאר בני אדם. ובדרכי משה (שם ס"ק ג) כתב דאסור לנשק בניו, ולא הוסיף הקטנים. שו"ר בספר אורח נאמן (שם ס"ק ה) שכתב שגם בניו הגדולים אסור לנשק ונקט קטנים משום שדרך האבות להראות להם אהבה יתירה, ע"ש. וכן מבואר בבא"ח (פ' ויקרא ש"ר אות יא)]. ואולי יש לחלק בין תשמיש שהוא צורך מצוה לבין נישוק בניו הקטנים שאין בזה צורך כל כך. אבל הרואה יראה מד' התורה לשמה שהתיר מדין דהוי לילה ושרי בתשמיש ולא עלה על דעתו לאסור משום דהוי גלויי חיבה ואין לך אהבה כאהבת המקום וכו'. אלא על כרחך ס"ל שאין לאסור בזה שלא מצינו איסור גילויי חיבה לפני תפילה. ונראה להלכה שיש מקום להתיר לנשק את ילדיו אחר שאמר ברכות השחר. ובפרט אם זקוקים לגלויי חיבה על מנת להרגיעם שילכו ללימודיהם בנחת ושמחה (דיש לומר דהוי בכלל חפצי שמים וכמו שהתירו הפוסקים לטפל בילדים קטנים קודם תפילת שחרית ולקנות להם מצרכי מזון והכנת אוכל ולקחת אותם למקום לימודיהם, ראה בספר הליכות תינוקות וקטנים עמ' פו שהביא בזה מד' הפוסקים. ויש להוסיף דכ"ש בנדון דידן שאי אפשר לעשות כן מאתמול דהדבר נצרך כעת להרגיעו).
