בגמ' (ברכות כג:) איתא, לא יאחוז בידו תפלין ולא ספר תורה בזרועו ולא קערה מלאה בידו ולא סכין ומעות וכיכר. והטעם מפני שליבו עליהם שלא יפלו ויטרד ותתבטל כוונתו כמבואר ברש"י (שם), ע"ש. וכ"פ הטור וש"ע (סי' צו ס"א). ועי' בב"ח (שם) מש"כ בזה. הרי שיש איסור להביא את עצמו לידי טירדא בתפילה (וה"ה בשעת ק"ש ופסוקי דזמרה כמבואר בפמ"ג שם מש"ז ס"ק א. והביאו במ"ב שם ס"ק א). וראה בברכ"י (שם ס"ק א) דה"ה דאין להושיב תינוק לידו בשעת התפילה [ויש שכתבו שכל שכן שלא ירים אותו. ורק אם התינוק טורדו בתפילה, כתב בשו"ת אול"צ (ח"ב פרק מה סכ"ז) שרשאי להרימו באמצע התפילה]. ועי' להרב בא"ח (פ' יתרו ש"ר אות יב) שכתב שאדם שהמשקפיים שלו רפויות, יזהר להסירם מעל עיניו לפני התפילה, כיון שליבו טרוד עליהם שלא יפלו, ע"ש.
ולגבי החזקת פלאפון בכיס שהוא מצלצל, פשוט וברור שיש איסור להשאירו על צלצול הן בתפילת שמונה והן בפסוקי דזמרה וק"ש כאמור לעיל מד' הפוסקים. ולגבי פלאפון שנמצא על רטט, ברור שכאשר הטלפון רוטט בתוך כיסו או לידו וכדו', הדבר מטריד משום שאדם נתפס במחשבתו מי מתקשר אליו וחושב בראשו, מה צריך ממנו וכו', והוא טירדא לא פחות מהדוגמאות הנ"ל, וכאשר מביא את הטירדא הזאת איתו לכתחילה לתפילה, יש לאסור בזה. שו"ר שכ"כ בילקו"י (ח"א עמ' רכט) שמי שיש לו פלאפון צריך לכבותו לפני שנכנס להתפלל כדי שלא יצלצל בתפילתו ויגרום לביטול כוונה שלו ושל המתפללים. וגם לא ישאירו במצב של רטיטה כיון שהדבר יפריע לו עצמו לכוין בתפילתו, ע"ש [והערוני שאם המדובר באדם שלא רגיל לקבל טלפונים כלל אלא בפעמים רחוקות שאשתו מתקשרת אליו וכדו', אם כן לא יהיה חייב לכבותו. האמת שיש לפלפל בזה, ועוד חזון למועד].
ומי שיש לו פלאפון בכיסו ובאמצע תפילת שמונה עשרה נזכר שלא כיבה אותו, האם רשאי לכבותו באמצע התפילה. הנה כתב בספר חסידים (סי' תשעז) שאם נפל ספר על הארץ ואינו יכול לכוין מותר להגביהו שיסיים הברכה שהוא עומד בה ואי לאו הכי לא יפסיק, ע"ש. והעתיקו במ"ב (שם ס"ק ז) וכ"ה בשארי האחרונים. ואולם בשו"ת אול"צ (ח"ב פמ"ה סכ"ז בבאו') כתב שכיום שנטרדים בזה מאוד, מותר להרים גם באמצע הברכה, יעו"ש. ונראה גם פה שמי שנזכר באמצע התפילה שלא כיבה את הפלאפון יחכה לסיום הברכה ויכבנו כאשר יש חשש שיצלצלו אליו (דאם אין חשש כזה, נראה שלא יגע בו באמצע תפילת שמונה עשרה שיש לחלק בין טירדה שבאה לבין טירדה שיש חשש שתבוא). ואם מצלצל או שיש לו רטט של קבלת שיחה באמצע שמונה עשרה, מותר לו לכבותו מיד כדי להסיר הטירדא ממנו כמבואר בכיוצ"ב בכמה אחרונים. שו"ר להגר"ש משאש בספרו שו"ת שמש ומגן (ח"ד סי' כח) שכתב שאין להביא לבית הכנסת טלפון שעלול לצלצל, כי זה מזלזל בקדושת המקום ומבלבל דעת המתפללים, ע"ש. ואתא עליה גם מדין קדושת בית הכנסת. וכ"כ גם בקובץ מבית לוי (חי"ב עמ' קמח) דטלפונים שרעש הצלצול עלול להפריע למתפללים וללומדים, הרי שיש בהפעלתם בבית הכנסת וכו', משום בזיון בית הכנסת, ע"ש [ונראה דאם זקוק לפלאפון לשיחות דחופות כגון רופא במשמרת או איש הצלה או מו"צ שמקבל שאלות בהלכה יניחו הטלפון במצב של רטט כדי לא להפריע שאר הלומדים. עי' שו"ת משנת יוסף ח"ו סי' סד אות ה]. ועי' בפלא יועץ (ערך בית הכנסת) שכלל מורא בית הכנסת שלא ירים שם את קולו אפי' כדי למחות ביד העושים שלא כהוגן, אלא ילך אליהם וידבר עימם בלחש וכובד ראש כעומד בהיכל המלך, ע"ש.
הלכך להלכה, אין להיכנס עם פלאפון כשהוא במצב צלצול או רטט לתפילה כדי שלא יטריד אותו וכן את המתפללים הנוספים. ואם שכח לכבותו ונמצא באמצע תפילת שמונה עשרה, יחכה לסיום הברכה שבה הוא עומד ויכבנו. ואם צילצל או שהפלאפון רטט לו באמצע תפילת שמונה עשרה, יכבנו מיד (ויש שכתבו שבכלל כניסה לבית הכנסת עם פלאפון הוי זלזול בקדושת המקום. עי' בגוף התשובה). וכבר הליצו: כל הנכנס לבית הכנסת להתפלל יוודא שהפלאפון שלו יהיה במצב של "ידמו כאבן", ולכל היותר במקום צורך גדול, "יאחזמו רעד". ואם חלילה יתפס ב"אז ישיר", עלול להתקיים בו "צללו כעופרת במים אדירים"…
ואצרף לכאן מה שכתבתי בענין שיחה בבית המדרש במו"מ בד' הרמב"ם (פ"ד מהל' ת"ת ה"ט). איתא בגמ' (ברכות נג.) ת"ר, שניים שהיו יושבין בבית המדרש והביאו אור לפניהם, בית שמאי אומרים, כל אחד ואחד מברך לעצמו, ובית הלל אומרים אחד מברך לכולן משום שנאמר (משלי יד, כח) "ברוב עם הדרת מלך". בשלמא ב"ה מפרשי טעמא אלא ב"ש מאי טעמא, קסברי מפני ביטול בית המדרש. תניא נמי הכי, של בית ר"ג לא היו אומרים מרפא בבית המדרש מפני ביטול בית המדרש. פרש"י (ברכות שם ד"ה מפני ביטול בית המדרש) שבזמן שאחד מברך לכולם, צריכים הם לשתוק מגירסתם כדי שיתכוונו כולם וישמעו אליו ויענו אמן, ע"כ. וז"ל הרמב"ם (פ"ד מהל' ת"ת ה"ט), אין משיחין בבית המדרש אלא בד' תורה בלבד. ואפי' מי שנטעטש, אין אומרים לו רפואה בבית המדרש ואין צריך לומר שאר דברים, וקדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת, ע"כ. ומקור דבריו הוא מד' הגמ' הנ"ל וכמש"כ בכסף משנה (שם). וכ"פ בטור ובש"ע (יו"ד סי' רמו ס' יז).
ויש להקשות היאך פסק הרמב"ם כד' ר"ג דס"ל כבית שמאי, והרי בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה כדאיתא בביצה (יא:), וביבמות (ט.) ועוד. ועוד קשה דבטור ובש"ע בסי' רחצ (ס' יד) איתא, היו יושבים והביאו להם אור, אחד מברך לכולן. והוא כד' בית הלל וסותר למש"כ בסי' רמו הנ"ל. וראיתי בלחם משנה שעמד בזה על ד' הרמב"ם וכתב, דהרי"ף השמיט את ד' רשב"ג משום דס"ל דאתיא כב"ש. והסביר שם דודאי הרמב"ם לא פסיק כב"ש אלא דס"ל דגם בית הלל סוברים דאסותא אסור לומר משום ביטול בית מדרש, אבל הכא דאיכא מצוה משום "ברוב עם הדרת מלך" לא חיישינן לביטול בית המדרש. ומה דאיתא בגמ' 'תניא נמי הכי' ר"ל דחיישינן לביטול בית המדרש פורתא כי האי, משום דלא תימא דודאי טעמייהו לא הוי משום הכי, דלביטול בית המדרש לא חיישינן, ולהכי קאמר תנ"ה דר"ג אמר דלביטול בהמ"ד כי האי חיישינן, אבל לא דר"ג פליג עליה דב"ה, דאין סברא לומר דר"ג שביק ב"ה ועביד כב"ש. וכן צריך לומר לד' הטור שפסק בהל' ת"ת (סי' רמו ס' יז) כהך תניא וכד' רבינו, ובטור (אור"ח סי' רחצ) פסק כב"ה, עכ"ד. ובזה מיישב הסתירה בד' הש"ע.
וראיתי עוד להמאירי (על הגמ' בברכות שם) שכתב לפרש נפלא דבית הלל דסברי שאחד מברך לכולם וכולם מתכוונים לשמוע ועונים אמן, ואין כולם מברכים לעצמם מפני ביטול בית המדרש על דרך שאמרו, של בית ר"ג לא היו אומרים מרפא בבית המדרש מפני ביטול בית המדרש, עכ"ל. הרי שהבין שר"ג ס"ל כב"ה. ולפ"ז אפשר ליישב ד' הרמב"ם דפסק כר"ג משום דס"ל דר"ג קאי בשיטת ב"ה. ואתי שפיר גם מש"כ הטוש"ע בסי' רחצ דאחד מברך לכולם, משום ביטול בית המדרש. שו"ר שבתוספתא (ברכות פ"ה ה"ג) גרסו באיפכא, ב"ש אומרים אחד מברך לכולן וב"ה אומרים כל אחד ואחד מברך לעצמו. וכ"ה בפסקי הרי"ד ובאוצר הגאונים (ברכות, חה"ת סי' שמו). וא"כ אתי שפיר דהרמב"ם פסק כב"ה. אמנם בדעת הטור והש"ע צריך לומר דלא גרסי כן, דא"כ הדרא קושיא לדוכתא היאך פסקו בסי' רחצ כב"ש. ובנימוקי מהרא"י (הובא בספר הליקוטים שבסוף רמב"ם, הוצאת פרנקל) כתב ליישב ד' הרמב"ם דס"ל כב"ש משום דבתוספתא שבת (פ"ח ה"ב) איתא, ר' אליעזר בן צדוק אומר אין אומרים מרפא בבית המדרש מפני ביטול תורה. של בית ר"ג לא היו אומרים מרפא (ע"ש גירסת הגר"א), וקאי כוותיה דב"ש, ולכן פסק הרמב"ם כד' ב"ש, ע"ש.
אלא שיש עוד להקשות שמהגמ' הנ"ל משמע שכל האיסור הוא מדין ביטול בית המדרש, ולא מצד איסור שיחה בטלה (ונפק"מ שלא באמצע לימוד דשרי לדבר וכן לומר אסותא, דאין כאן איסור משום ביטול בית המדרש), וא"כ מהיכן למדו הרמב"ם וש"ע דאין משיחין בבית המדרש אלא בד' תורה ואפי' וכו'. דמדבריהם משמע שאפי' שלא בשעת הלימוד אסור למימר הכי מדין שיחה בבית המדרש. וקשה לומר דהרמב"ם מיירי באמצע לימוד. חדא, דמסתימת לשונו לא משמע הכי. ועוד, הרי בסיפא כתב 'וקדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת'. משמע דמדין קדושת בית המדרש מיירי.
ובתחילה עלה בדעתי ליישב דמש"כ 'אין משיחין בבית המדרש' וכו', הוא מדין גנאי וקלות ראש (כדאיתא בש"ע ריש סי' קנא) ומש"כ 'אין אומרים לו רפואה' וכו', הוא מדין ביטול בית המדרש והכניס הדין של אין משיחין רק דרך אגב. אמנם קשה לומר כן, דהרמב"ם והש"ע נקטו בסתמא 'אין אומרים לו רפואה בבית המדרש'. ומשמע אפי' שלא בשעת הלימוד. ועוד דבסיפא כתבו טעם מפני שקדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת. משמע דמדין קדושה מיירי ולא מדין ביטול בית המדרש. ובפרט דהרמב"ם כתב כבר (פרק יא מהל' תפילה ה"ו) בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגים בהם קלות ראש כגון שחוק והיתול ושיחה בטלה, אלא על כרחך דהכא מיירי מדין ביטול תורה. ועדיין יש לעי'. שו"ר בספר בני בנימין (הו"ד בספר הליקוטים שבסוף הרמב"ם, הוצאת פרנקל) שנראה שהרגיש בקושיה זו וכתב דהרמב"ם נקט לה לענין קדושת בית הכנסת, וכאן לענין ביטול תורה ומה"ט נקט הכא רק בית המדרש, שבימיהם היו לומדים רק בבית המדרש ולא בבית הכנסת, ע"ש. ועדיין לא יהגה מזור ליישב לשון הרמב"ם כמש"כ לעיל, ודו"ק.
