הנה ראינו אריכות גדולה בספרי הפוסקים והמוסר בנושא זה, ולהביא הכל, יכלה הזמן והמה לא יכלו, ולכן נביא כאן מעט מהמזעיר במה שדיברו על עוון דיבורים בבית הכנסת ומינא נלמד על הכלל. המציאות המחפירה של דיבורים בתפילה הוא אחד הנושאים הקשים ביותר בבתי הכנסת. היו מגדולי ישראל בעבר שתלו אסונות כבדים שבאו על עם ישראל, בגלל הזלזול בקדושת בית הכנסת ובכבוד התפילה, ולאורך כל הדורות ראו גדולי ישראל את הדיבורים בתפילה כדברים חמורים. וכתב בספר חסידים (סי' תשפו) במקום אחד היו עשרה והיה אחד מתפלל להם ויש מהם שהיו מדברים בבית הכנסת דברים בטלים ולא רצה להתפלל עד שקיבלו עליהם שלא ידברו באותם דברים של קדושה שאין יכולים לומר אלא בעשרה. וכן לא רצה לברך ברכת המזון אלא א"כ שלא ידברו עד שיסיימו ברכת המזון, ע"כ. והרוקח (תיקוני התשובה) כתב שהרגיל לדבר דברים של חול בבית הכנסת, אפי' שלא בשעת התפילה, יתענה ארבעים יום וילקה בכל יום, ומכאן ואילך ישב במורא גדול, ויתפלל בכוונה, ולא ידבר בבית הכנסת כלל (והביאו החס"ל סי' קנא ס"א). וכתב הא"ר (סי' קכד ס"ק יב) בשם הכל בו (סי' יא) אוי להאנשים שמשיחים בעת התפילה, כי ראינו כמה בתי כנסת נחרבו בשביל עוון זה, ויש למנות אנשים ידועים להשגיח על זה, ע"כ (והו"ד במ"ב סי' קכד ס"ק כז). ובספר חסד לאלפים (סי' קנא ס"א) כתב, חובה על כל מרביץ תורה להודיע לקהל עדתו, וכן איש את רעהו היודעים לשאינם יודעים, יודיעו איסור הדבר וחומר המדבר בבית הכנסת שיחת חולין וכ"ש שיחה בטלה. ואפי' אם יראו קצת מתופסי התורה שנלכדו בשחיתה זו, לא יהיו אחריהם לרעות, כי לפי האמת הוא איסור חמור ועוון פלילי וכו', ועוון זה מצוי בפרט בשבתות ומועדים, כי בימות החול כולם טרודים למהר לביתם ומלאכתם ואין להם פנאי לדבר ומה עוד שבאים מעט אנשים, משא"כ בשבתות שזה צועק על השמש או על החזן ואלו נוהגים שחוק וקלות ראש והם מעכבים המשיח מלבוא כמבואר בזוהר ובספר ראשית חכמה וכו', והמזלזלים בכבוד שכינת עוזנו בבית הכנסת, איך יקובל תפילתם ובקשתם, והם סותרים עצמם שהרי כל תפילתנו ובקשתינו על גלותינו ופדות נפשינו והמה גורמים לגלות וכו', וכתבו בספרי הפוסקים שהמדבר שיחת חולין בבית הכנסת טוב לו שלא יבוא כל עיקר, כי הוא חוטא ומחטיא, והשטן מקטרג ואומר, היום קצר לו לדבר, עד שממתין לדבר בבית הכנסת ובשעת התפילה וכו', ע"ש. והבא"ח (פ' ויקרא ש"ר ס"א) כתב, בית הכנסת ובית המדרש נקרא 'מקדש מעט' דכתיב (יחזקאל יא, טז) "ואהי להם למקדש מעט", אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. וכתבו הפוסקים דמצוה לירא מן המקדש נוהג בבית הכנסת וביהמ"ד מדאורייתא, ולכן ראוי להיזהר בכבודם ולשבת שם באימה ויראה. ואותם הנוהגים בהם שחוק וקלות ראש, עליהם נאמר "מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי", ובזוה"ק הפליג בעונש שלהם, ואמר, מאן דמשתעי בבי כנישתא, ר"ל בדברים בטלים חיצונים, אין לו חלק באלוקי ישראל. ופרשנו הכוונה ע"ד מ"ש אפיקי יהודה ז"ל וכו', והיינו כי הקב"ה נקרא אלוקי ישראל מפני שאין ביניהם שר אמצעי אבל לגבי אוה"ע נקרא אלוקי האלוקים שיש להם שרים אמצעים, והעד, שישראל אין להם אמצעי ממה שמצינו שהקב"ה השרה שכינתו בבתי כנסיות ובתי מדרשות, ולכך המזלזל בהם, נראה דאינו מודה שיש שם השראת שכינה ולכן אין לו חלק באלוקי ישראל, ר"ל בזה התואר של אלוקי ישראל שזכו בו ישראל, ע"כ. והנה בעקבות גזירות ופרעות ת"ח ת"ט, שעם ישראל עבר בהן יסורים נוראים וקשים, חיבר בעל ה'תוספות יום טוב' תפילת 'מי שברך' מיוחדת עבור מי שלא מדבר בזמן התפילה. הוא תלה את הצרות בזלזול בכבוד בית הכנסת, אשר התבטא בדיבורים של חולין בבית הכנסת בכלל, ובשעת התפילה בפרט. ועי' בט"ז (סי' נה ס"ק ד) שכתב, השוטים האלו שעושים איסור בהפסקת שיחה בטלה אשר גדול עוונם מאוד. ובאמת אני אומר שחלילה מלהצטרף עם אנשים פושעים שכאלה, כשאין מנין זולתם, ע"ש. ובספר יערות דבש (ח"א דרוש ד) הסמיך על כך הגאון רבינו יהונתן אייבשיץ את לשון הפסוק באיכה (ג, מד) "סכותה בענן לך מעבור תפילה", ענן זה, כותב הגר"י, נוצר מן האדים וההבל היוצאים מפיהם של המשוחחים שיחה בטלה בבית הכנסת, בפרט בשעת התפילה, והוא יוצר מעין מחיצה המונעת מהתפילות הנאמרות באותו בית כנסת מלעלות לשמי מרום, ע"ש. ובספר דרך משה הביא בשם כתבי האר"י ז"ל, שעל ידי שמדברים בבית הכנסת ובבית המדרש נבראים מזה מלאכי חבלה שממיתים בשעת הדבר ב"מ, ולכן כתב מרן, שמי שמדבר בבית הכנסת ובבית המדרש "גדול עוונו מנשוא" כמו שנאמר אצל קין, ע"ש. ובשער הכוונות (דף ד) כתב, ראיתי למורי ז"ל שנזהר בתכלית הזהירות מלדבר בבית הכנסת וכו'. וכתב מרן החיד"א בספרו פתח עיניים, המדבר שיחת חולין בבית הכנסת, טוב לו שלא יבוא כל עיקר, כי הוא חוטא ומחטיא, והשטן מקטרג ואומר, היום קצר לו לדבר עד שממתין לשעת התפילה, ובכלל זה לומדי התורה המפלפלים בשעת התפילה, ומבלבלים את הקהל בצעקתם, דלא יאות עבדי, אע"פ דתלמוד תורה כנגד כולם, אמרו חכמים ז"ל, זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד. ועוד, דעמי ארצות יקחו קל וחומר בעצמם לזלזל בדבר זה, ולא יחושו גם הם לשמוע את התפילה מהשליח ציבור. וכ"כ הפרי מגדים (סי' קנא א"א סק"א) שיש לגעור במי ששח שיחת חולין בבית הכנסת, דאף שלצורך פרנסה מותר לדבר שיחת חולין, מ"מ בבית הכנסת גם זה אסור, ע"ש. וכתב הגאון ר' חיים פלאג'י בספרו כה"ח (סי' כח אות נו) וז"ל, שיחת חולין בבית הכנסת ביום השבת, חמיר טפי מימות החול, וכאילו מחלל את השבת, וכאשר האריכו בספר דעת חכמה (שער השבת פ"ה) ובספר שלמי ציבור, ע"כ. ובספרו גנזי חיים (קונטרס תשובה מחיים, דף קנ) כתב, הרגיל לדבר בבית הכנסת הנה כשבא לעשות תשובה ולהתחרט יקבל עליו שלא יפתח פיו בבית הכנסת אפי' בלשון הקודש, ואפי' לצורך גדול, כדי לתקן עוונו יתענה ארבעים יום, ע"כ. ובספרו תוכחת חיים (פ' תרומה) כתב, שהרד"ק בביאורו ליחזקאל (יא, טז) כתב, שעל ידי שנוהג קדושה בבית הכנסת, הקב"ה שומע תפילתו ומצילו מן האויבים, מלבד מה שמצינו כמה תועליות בחיים חיותו לנזהר שלא לדבר בבית הכנסת שיחה בטלה "יראה זרע יאריך ימים" וחפץ ה' בידו יצלח, ולא ימות לשחת, ולא יחסר לחמו, עוד בה כי לאחר מותו תנוח נפשו בקבר לשכון בטח, וגופו ועצמותיו אינם נרקבים, כמו שכתב בראשית חכמה (שער הענוה, פ"ג), ע"ש. ובספרו עיני כל חי (ברכות ח.) כתב עוד, כי קדושת בית הכנסת תוסיף תת כוחה לטהרו ולא לטמאו ח"ו, כאשר חכמים הגידו כח סגולת בית הכנסת להוסיף טהרה וקדושה שנאמר "כנחלים נטיו כגנות עלי נהר, כאהלים נטע ה'", למה נסמכו אהלים לנחלים, לומר לך, מה נחלים הללו מעלים לאדם מטומאה לטהרה, כך בתי כנסיות ובתי מדרשות מעלים לאדם מטומאה לטהרה. ואם הם מוסיפים טהרה לאדם, כל שכן שלא יוסיף בתוכה שום טומאה ח"ו, וכאשר ינהג עמהם בקדושתם, כך ינהגו עימו, וכאשר עשה, כן יעשה לו, ע"ש. ובספרו צוואה מחיים (יד, ב) כתב שהזקן והחשוב ביותר שיש בבית הכנסת, ימנו אותו לסבב בבית הכנסת בחזרת העמידה, להשגיח שלא ידברו זה עם זה כלל, ויענו אמן, ויהיה סבלן ומוחה בכבוד וברמז, וכן בעת קריאת התורה, ישב בתיבה וישגיח מארבע פינות הקהילה הקדושה, שלא ידבר שום אדם, ע"כ. וע"ע מש"כ בספרו "תוכחת חיים" דרושים על התורה, דרוש לשבת פ' תרומה, ע"ש. ועי' בספר עדות ביהוסף (ח"ב סי' לא) מה שהאריך בחומר איסור הדיבור בבית הכנסת, ובפרט בשעת התפילה, ועונשו ומשפטו ותשובתו. והביאו הברכ"י (סי' קנא סק"ד), ע"ש. ובספר חרדים (פ"ט סי"ט) כתב, להיות בבית המקדש במורא וכובד ראש מאימת השי"ת השוכן בתוכו, ואמרו בתורת כהנים "את מקדשיכם" לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות וכו', ועונש העובר על זה גדול מאוד. והחכם השלם רבי משה קורדובירו, והחכם השלם רבי יצחק אשכנזי זצ"ל, פסקו לאסור הדיבור בבית הכנסת לגמרי, רק בד' תורה ויראת השם. וכבד עונש השח אפי' שלא בשעת תפילה, כי כן לשון הזוהר, מאן דמשתעי בבי כנישתא וכו', מפני אימת השוכן בו יתברך. וכתב סמ"ק, דיש לאדם לדון קל וחומר מהגויים העומדים בבית תפילותיהם כאילמים. וכ"כ הכל בו, וכל שכן בעומד לפני מלך מלכי המלכים, ע"כ ע"ש. וע"ע בשו"ת הלל אומר (פוסק, סי' קא) שכתב דברים קשים כנגד אלה המדברים דברים בטלים בבית הכנסת, ע"ש מש"כ בזה. וע"ע להחפץ חיים (פתיחה, עשין אות ז בהג"ה) מש"כ. והצל"ח (דרשות, דרש לד, חנוכה) כתב שאלו המדברים בבית הכנסת, אין לך מורד במלכו של עולם ובהיכלו ולפניו גדול מזה וזה מטמא אויר הקדוש וכו'. ובשל"ה (הקדמת ווי העמודים, עמ' העבודה פ"י) כתב שאוי להם ואוי לנשמותיהם של אלו המדברים שיחה בטלה בבית הכנסת שאיך תעלה תפילתם למעלה והיא מלוכלכת במיני חטאים ואין קטגור נעשה סניגור, ע"ש. ובספר ראשית חכמה (שער היראה אות מג והלאה) כתב באורך בענין כבוד בית כנסת, שלא ירים קולו בבית הכנסת כדרך המלכים וכו', ע"ש. ובשער הקדושה (פי"ד) כתב, עוד צריך ליזהר שלא לשיח שיחה בטלה בבית הכנסת, וכ"כ רבינו יעקב (סי' קנא) וכו', וכיון שבית הכנסת הוא מקום מושב לשכינה, בודאי שאין לשיח שם שיחת חולין, או שיחה בטלה האסורה אפי' חוץ מבית הכנסת, כדכתיב (דברים ו, ז) "ודברת בם" ולא בדברים בטלים, ע"ש. ובספר פלא יועץ (מערכת בית הכנסת) כתב, תסמר שערות אנוש ולבבות יכאבו על שנעשה כהיתר לרבים מעמי הארץ, ואין נגרע, ששומעים חומר האיסור, ואע"פ כן אין מניחים מנהגם הרע, ועולם כמנהגו נוהג, אוי להם לבריות מיום הדין ומיום התוכחה, וביותר פשתה המספחת הזאת בימי שמחות וגיל, ובחגים, וכל מי שיש בידו למחות ימחה על כבוד שמו, ויש שאינם רוצים לדבר בבית הכנסת, אבל כשמדברים אליהם אחרים, נראה להם כיוהרא שלא להשיבו דברים בטלים בבית הכנסת, עד שנעשה לו כהיתר, והרי צריך לחוס על נפשו ועל כבוד קונו. זה כלל גדול שלא לעבור שום עבירה ושלא להימנע מקיום שום מצוה מפני הבושה, ועל זה אמרו 'הוי עז כנמר', ומכלל מורא בית הכנסת שלא יתן שם בקולו עוז, אפי' לקרוא לאדם בשמו, או למחות באחרים, וידבר להם כעומד לפני מלך, וחובת גברא הוא למאמין באמונה שלימה במציאות ה' מלך נורא ואיום בכל מקום, וכל שכן בהיכל קודשו, עכת"ד. ובכה"ח (סופר, סי' קנא ס"ק טוב) כתב, שאף אסיפה של נכבדי העיר, לצורך תיקון ענייני העיר, אין ראוי לעשותה בבית הכנסת, כי לא יפלא מלומר שם דברים בטלים וכו', ע"ש. ובמ"ב (שם ס"ק ב) כתב, היינו אפי' שיחת חולין שהיא לצורך פרנסה דבחוץ שרי, בביהכ"נ אסור. ובפרט שיחה בטלה לגמרי דבודאי שראוי למנוע תמיד מזה (פמ"ג שם א"א ס"ק א). ובזוה"ק (פ' ויקהל ח"ב רה:) הפליג מאוד בגודל העוון הזה. וכ"ש שיש ליזהר בביהכ"נ וביהמ"ד מעוון דיבורים אסורים כגון לשה"ר ורכילות ומחלוקת וקטטות כי מלבד שהם עוונות חמורים מאוד, עוד יגדל העוון יותר במקום קדוש, כי הוא מזלזל בכבוד השכינה ואינו דומה החוטא בינו לבין עצמו לחוטא בפלטין של מלך, לפני המלך. ועוד תגדל הרעה בזה שהוא מכשיל גם את הרבים בעוונות החמורות הנ"ל כי האי תגרא דמיא לבידקא דמיא. ומתחילה הותחל העוון באיזה אנשים ולבסוף יתלקטו ויתחברו חבורות חבורות לריב איש ברעהו עד שנעשה כל הביהכ"נ כמדורה גדולה. ובעו"ה באין מזה כמה פעמים לידי חרפות וגידופין והלבנת פנים ברבים [וגם פעמים רבות בפני הס"ת שזה ג"כ עוון חמור בפני עצמו כי אפי' המבזה חבירו בפני ת"ח אחז"ל (סנהדרין צט:) שהוא אפיקורוס ואין לו חלק לעוה"ב וכ"ש למבזה חבירו בפני הס"ת וכבוד השכינה וכמו שכתב כעין זה בתשובת מהרי"ו סי' קנב, עי"ש], ולידי הכאות ומלשינות וגודל חילול שם שמים בין האומות. ומי גרם לכל זה, אם לא הראשון שהתחיל בעבירה תחילה ובודאי לעתיד לבוא יטול שכר כנגד כולם, ע"כ הירא וחרד לדבר ה' ישים תמיד עיניו וליבו לזה שלא לדבר שום דברים בטלים בביהכ"נ וביהמ"ד והמקום הזה יהיה מיוחד אצלו רק לתורה ולתפילה, ע"כ. ורבינו יונה באגרת התשובה (ליום ראשון) כתב, ולא ישעה בד' חולין בבית כנסת, וכל המספר בעסקיו בבית הכנסת כל זמן שהשליח ציבור מתפלל, יש לגעור בו מלחטוא להשי"ת, וכו', ע"ש. ובספר מטה משה (סי' תיא) הביא בשם מדרש, שחכם אחד נראה בחלום לתלמידו, וראה התלמיד שהיה לו כתם במצחו, ואמר לו מפני מה אירע לך כך, אמר ליה, מפני שלא הייתי נזהר מלדבר כשהחזן אומר קדיש, ע"ש. ובספר ווי העמודים (פ"י) כתב, שמן הראוי שבכל קהילה וקהילה מקום אשר דבר המלך מלכו של עולם ודתו מגיע, יעמדו אנשים על זה אשר ישגיחו וכו', וכל העם ישמעו וייראו ולא יזידון עוד, ויתנו במתג ורסן עדיו לבלום את פיהם בבית הכנסת, שלא לדבר דבר של חול ושיחה בטלה, ע"ש.
ובספר הגן ודרך משה (עמ' קפח) כתב, על כל קיטרוג שהשטן מקטרג, הקב"ה במידת רחמיו משתיקו, כשהשטן אומר ישראל חס ושלום גנבים או גזלנים הם, משיב לו, אומות העולם יותר גנבים וכן הלאה. אבל אם מקטרג ואומר שישראל אין להם יראה ומדברים בבית הכנסת, לזה אין להקב"ה כביכול תירוץ, כי עתה ראינו בעוונותינו הרבים שהאומות עומדים בבית תיפלתם באימה וביראה, ומיד חס ושלום יש רשות למשחית לחבל בעולם וזה מגיפות רחמנא ליצלן, והוא נקרא מכת דבר, לשון דיבור. שהמדבר בבית הכנסת בורא מלאכים משחיתים, והמה ממיתים אותו בשעת הדבר בר מינן, ע"כ. ועי' בשו"ת עשה לך רב (ח"ח שו"ת בקיצור סי' כד) שכתב, ושאלת מה גדר שיחה בטלה וכו', וכיצד תנהג כשפונים אליך בשיחה וכו'. וכבר כתב המ"א (סי' קנא סק"ג) שהאר"י היה נזהר מאוד שלא לדבר בבית הכנסת רק תפילתו אפי' ד' מוסר ותשובה לא דיבר פן ימשך ממנו דיבור חול. ומזה תלמד ק"ו לכל שיחות שבעולם. ולכן, אם יפנו אליך בשיחה כל שהיא בבית הכנסת, רשאי הנך להשיבם שאסור לדבר בבית הכנסת ותבקש מהם לצאת החוצה ולדבר. עוד אציע לך להשתדל שהשליח ציבור יאמר 'מי שבירך' למי שאינו מדבר בבית כנסת, שחיבר רבינו בעל התוס' יום טוב, לאומרו בשעת פתיחת ההיכל וכו', ע"ש. ועי' בספר חשוקי חמד (ביצה כ:) שנשאל בבית הכנסת שיש שמדברים באמצע התפילה או קדיש רח"ל. והנה בשבת קודש באמצע הקדיש דיבר אחד המתפללים בקול רם, וגם לאחר שניסו להסותו לא הועיל, ואילו היה מדבר בשקט הרי גם על זה נאמר הדין בש"ע (סי' קכד ס"ז) שגוערים בו, וכ"ש וק"ו כשמדבר בקול רם שזה זלזול נורא בתפילה ובקדושת בבית הכנסת. אחד המתפללים ניגש למקומו והשתיקו בגערה. וכעת הוא רואה שהמדבר נפגע מזה מאוד. ובא הגוער לשאול האם יש לפייסו ברבים ולומר שלא כדין עשה בגערתו או לא. והשיב, חס ושלום מלפייסו, כי הפיוס מראה שכבוד בשר ודם חשוב בעיניו יותר מכבוד שמים, ויעוין בפמ"ג (סי' קכד א"א ס"ק יא) שכתב דיביישו את המשוחחים בבית הכנסת ברבים, ובכל עבירות לא ראיתי לרוע כך כמו לדבר בבית הכנסת, כירבעם בן נבט וכו'. ונראה שלכתחילה יותר טוב להוכיח באופן שיגש אליו ויאמר למתפללים בקול רם "ברור שהוא מדבר בענייני פיקוח נפש, והוא מוכרח, אבל אם לא היה עושה כן היה צריך לגעור בו", ובכך גם יוכיח אותו וגם לא יפגע בו, ע"ש.
ואחד מגדולי פוסקי ארה"ב, הגאון רבי משה שטרן זצ"ל כתב בשו"ת באר משה (ח"ז סי' קיא) כי פסק פעם לאדם שהיה רגיל לשוחח בשעת התפילה ולא נענה לגערותיהם החוזרות ונשנות של הרב והמתפללים, שאל לו לבוא יותר לבית הכנסת, אף אם משום כך יצטרך להתפלל ביחידות. עוד הוסיף ה'באר משה' ואמר לאותו אדם, אם יבואו אליך בבית דין של מעלה בטענה מדוע לא התפללת במנין? אמור להם שאני פסקתי לך כך, להלכה ולמעשה, ע"ש!
והנני זוכר את מרן פאר הדור הגר"ע יוסף זצוק"ל בשיעורו השבועי ביזדים שהיה מתריע על דיבורים בתפילה מידי פעם בפעם. וזכורני שפעם לאחר שהתפללנו עימו שחרית, עמד וביקש לא לדבר בבית הכנסת אחר שראה שהיה מאן דהוא שמזלזל בכך.
לכן חובה על רב בית הכנסת והגבאים לעמוד על המשמר בזה בכל מה שאפשר, כמובן על ידי 'שמאל דוחה וימין מקרבת' ובחכמה רבה. וכל מתפלל ימצא לו בית הכנסת שיהיה נקי מדיבורים כמה שאפשר.
עלינו לקבל על עצמנו לשמור על קדושת בית הכנסת ובית המדרש. שלא לדבר בזמן התפילה, וכן שהטלפונים הניידים לא יסיחו דעתינו מהתפילה ע"י שנניח אותם בצד ונתייחד עם בורא עולם בזמן התפילה. ובזכות שמירה על קדושת "מקדש מעט" – נזכה לבנין הבית הגדול והקדוש במהרה בימינו., אמן.