איתא בגמ' (שבת קלז:) תולין את המשמרת ביום טוב ונותנין לתלויה בשבת. וחכמים אומרים אין תולין את המשמרת ביום טוב ואין נותנין לתלויה בשבת. (שבת קל:) והלכה כחכמים. ובגמ' (שבת קלח.) שימר מאי, אמר רב כהנא שימר חייב חטאת. ופירש רש"י (ד"ה שימר) נתן שמרים לתלויה, ע"כ. ואיתא תו התם (קלט:) אמר רב פפא לא ליהדק איניש צינייתא בפומיה דכוזני דחביתא משום דמיחזי כמשמרת. ופירש רש"י (ד"ה לא ניהדק) כלי חרס קטן שמערין בו יין מחבית לא יתן בפיו קשין וקסמין בחזקה שאין לך מסננת גדולה מזו. וכתב הר"ן (נז: ד"ה לא) דאע"ג דלאו משמרת ממש היא שהרי עוברים בה שמרים כיון דאיכא קסמין וטינופת דמעכב בהו ולא עברי, דמי למשמרת, ע"כ. והרא"ש בתשובה (כלל כב סי' ט) כתב, דמים שיש בהם תולעים מותר לשתותן על ידי מפה בשבת ולא הוי כבורר ומשמר דלא שייך בורר ומשמר אלא במתקן הענין קודם אכילה או שתיה שיהיה ראוי לאכילה או לשתיה שזהו דרך מלאכה אבל אם בשעת שתיה מעכב את הפסולת שלא יכנס לתוך פיו, אין זה מעין מלאכה ומותר. ונראה לי דלא איצטריך להאי טעמא אלא בתולעים דלא הוה משתתי כלל בלא סינון משום דאיכא למיחש שמא יבלע אחד מהם דאסור, אבל אם היו קשין וקמחים דבלא סינון נמי הוה משתתי ע"י הדחק בלאו האי טעמא נמי שרי דלאו היינו בורר, ע"כ. ועוד שם (קלט:) אמר זעירי נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש, אבל עכורים לא. מיתיבי, רבן שמעון בן גמליאל אומר טורד אדם חבית של יין, יינה ושמריה ונותן לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש. תרגמה זעירי, בין הגיתות שנו. ופירש רש"י, טורד: מערב. בין הגיתות שנו: שכל היינות עכורין ושותין אותם בשמריהם הלכך אין כאן תיקון דבלאו הכי משתתי. והרמב"ם (פ"ח מהל' שבת הי"ד) כתב שהטעם מפני שכל זמן שהוא תוסס, עדיין לא נפרשו השמרים מן היין יפה יפה וכל היין כגוף אחד הוא. וכתב הר"ן (נז: ד"ה גמ') שכך מטין ד' הרי"ף, ע"כ. ועי' בש"ע (סי' שיט ס"י, סי"ג וסט"ז). והנה יש לדון בהאי לימון עם הרשת שנוהגים כיום להשים באולמות בכדי שהגרעינים לא יעברו דרכם שלכאורה דומה למש"כ בש"ע הנ"ל בדין משמרת וקסמין ואסור לעשות כן, ועוד יש לחקור האם איכא בהאי רשת איסורא דאורייתא כמשמרת (יעויין ברמב"ם פ"ח מהל' שבת הל' יא) או איכא בזה איסורא דרבנן, ודמי לקנון ותמחוי, ואיכא נפק"מ בזה כמו שיבואר לקמן. והנה מצינו בהאי טעמא שבנפה וכברה חייב ובקנון (כלי עץ העשוי כעין צינור) ותמחוי (שהוא כמין קערה גדולה) פטור (שבת עד.) משום שבנפה וכברה זהו דרך ברירתו ולכן חייב חטאת. ובקנון ותמחוי פטור אבל אסור משום שעיקר ברירה היתה ע"י נפה וכברה שהם כלים שיועדו לברירה בלבד, משא"כ קנון ותמחוי שיש להם שימושים אחרים (קנון הוא כלי לבעלי מטבע, תמחוי הוא קערה גדולה. עי' ברש"י ביצה יב: ד"ה קנון וד"ה תמחוי) ובין היתר גם שימוש של ברירה לכן איסורם איסור דרבנן וכמבואר לכל מעיין ברש"י (שם ד"ה קנון וד"ה פטור). ומד' הרמב"ם דלעיל שכתב לאסור משמרת מדאורייתא מוכח שאם יסוד הכלי הוא כדי לעשות בו מעשה ברירה, דמי לנפה וכברה דאיכא איסור דאורייתא. ויסוד לדבר זה ראינו דאיתא בגמ' (שבת קלט:) בדין קסמין ששמים בפי הכלי למנוע מהלכלוך להיכנס דמחזי כמשמרת והיינו טעמא דלא דמי ממש למשמרת משום שמשמרת מונעת את כל הפסולת מלהיכנס, כולל השמרים, משא"כ בקסמין שאמנם מונעים מקסמין וטינופת מלהיכנס, אבל לא מונעים השמרים מלהיכנס ולכן לא דמי ממש למשמרת (וכמבואר כ"ז בר"ן שבת נז: ד"ה לא) והוא איסורא דרבנן. ומוכח שאם היו מונעים גם השמרים להיכנס, היה בהם איסורא דאורייתא דדמי ממש לנפה וכברה והוא הטעם שמשמרת איסורה איסור דאורייתא והוא פשוט. ובזה יש לדון בדין מצקת מחוררת שבודאי נועדה לסנן המים דרך הנקבים דהרי ראינו מצקת כזאת שהיא בלי חורים וע"כ שכל תכליתה של המצקת עם החורים הוא לסנן את המים שיש בתבשיל כדי שיצא התבשיל ללא נוזל, האם יש לאוסרה מדאורייתא או מדרבנן. וראינו בזה מחלוקת בפוסקים דבספר מנוחת אהבה (ח"ב עמ' ריד בבאו') מבואר דבמצקת איכא חיובא משום שעיקרא לצורך ברירה, וכ"נ מד' ספר ברית עולם (דיני בורר, הלכה לט). ועי' בחוט שני (שבת ד עמ' סט) שכתב שמצקת עם חורים הוא כלי של ברירה ולא ביאר האם הוא מדאורייתא או מדרבנן. ולענ"ד מכיון שאנו רואים שעדיין עולה עמה מעט מרק והיא לא בוררת ומפרישה לגמרי האוכל לבד, דמי לקסמין דאיתא בגמ' הנ"ל (ונפסק בש"ע סי' שיט סי"ג). ודמי טפי לקנון ותמחוי ובודאי אינה כנפה וכברה שנועדו לגמרי לברור כל הפסולת מהאוכל. כנ"ל. ויש שכתבו דחזינן שגם ביום חול משתמש בכף זו להרים גם תבשיל של אורז ואטריות משום נוחות ומוכח שאינו כלי המיוחד לברירה ואין דינו כנפה וכברה. ויש להביא סמך לזה ממש"כ הט"ז (סי' שיח ס"ק יג) להתיר להוציא זבוב עם מעט משקה. וכתב הגר"ז (שם סכ"ד) להסביר טעמו משום שבהכי אינו נראה כבורר כלל, ולכן מותר לברור אף לאחר זמן "ובכלי", ע"ש. וה"ה בנדו"ד שלוקח האוכל עם מרק לא חשיב בורר ואף שלוקח רק מעט מרק עימו, מי יימר לן שיש חילוק בהכי, וז"פ. וכ"כ בשו"ת אול"צ (ח"ב פרק לא הלכה י' בהע') דהוי כקנון ותמחוי. ועוד יש לומר ע"פ מש"כ בשו"ת נשמת שבת (ח"ד סי' קעט) שהתיר להוציא את הבשר מהרוטב אף ע"י המצקת שמפרידה בין הרוטב לבין האוכל ולמד זה מדין האגלי טל (מלאכת בורר סעיף ו) שמותר לקלוף תפוחים אפי' בכלי המיוחד לקילוף שכיון שקליפת התפוחים נאכלת עמהם לרוב בני אדם, לא שייך בזה ברירה כלל, וה"ה בנדו"ד, ע"ש. וכ"כ בשו"ת בית אבי ח"ג (סי' מז אות ה). ולענ"ד יש להוכיח מד' מרן זצוק"ל בחזו"ע (ח"ד עמ' רטז) דדעתו דהוא כקנון ותמחוי, שהרי במלחיה כתב שאיסורה איסור דרבנן דהוי כקנון ותמחוי שעשויים לברירה, ע"ש. ואם ה"ה הכא, ושמא מצקת עדיפא מיניה. וק"ו לפי ד' החזו"א (אור"ח סי' נג) שלמד שדין המסננת שנמצאת בתוך הקומקום תה ונועדה לברור עלי התה אינו חשיב ברירה בכלי, וא"כ בודאי שההיא מצקת דינה ממש כדין הקומקום (וראה לקמן מש"כ בזה). אתה הראת שיש בפוסקים פנים לומר שהאי רשת אי לא שריא לגמרי, לכל הפחות איכא איסור דרבנן בשימוש בה ולענ"ד כך מסתבר טפי לכל המעיין בזה היטב שיש בזה רק איסור דרבנן ותו לא. ועתה נבוא לדון בנידון דידן. ולענ"ד יש להתיר זאת מכמה טעמי תריצי: א. מלבד דעת רש"י הנ"ל, דעת כמה ראשונים להתיר לברור בקנון ותמחוי לאלתר, והם: הרוקח (ס"ג), ספר הבתים (פ"י אות ב עמ' רצז) בשם הרב אשר מלוניל וההשלמה, ע"ש. וכ"כ בספר המאורות (שבת עד. עמ' קיב) וע"ע בפתח הדביר (סי' רכד עמודה ב ד"ה אולם). [ועי' בחזו"ע (ח"ד עמ' קעה בבאו'), שצירף הראשונים הנ"ל בהיתר ברירה ע"י כף, ע"ש]. ב. אף אם נאמר שיש בגרעינים אלו דין בורר, אינו אלא מדרבנן שהרי גרעינים אלו אכילים לפחות ע"י הדחק וכבר מצינו להמ"א (סי' שיט ס"ק ג) שכתב שאין לברור העלין המעופשים הראויים לאכול ע"י הדחק מן העלין הטובים דהוי איסור מדרבנן דמחזי כבורר. וא"כ גם הכא שבורר הגרעינים האלו שראויים לאכול ע"י הדחק דהוי איסור דרבנן (ולקמן נבאר האם באופן שאין איסור בורר, יש איסור לברור ע"י כלי).
