איתא בש"ע (סי' תכא ס"ה) שניים שנתאבקו יחד ואחד הפיל את חבירו לארץ ונפל עליו וסימא את עינו, פטור, ע"כ. והנה מקור דין זה הוא מתשובת הרא"ש (כלל קא ס"ו) וז"ל, שאלה לאדוני אבי הרא"ש ז"ל, שניים שהתאבקו יחד והאחד הפיל חבירו לארץ ונפל עליו וסימא את עינו של התחתון מהו דינו. תשובה, נראה דפטור מחמישה דברים וכו', ע"כ. ובבדק הבית כתב, ויש לגמגם על תשובה זו כי מתחילה נתן טעם לפטור מפני שהוא אנוס. ומה שהביא ראיה מהירושלמי ומההיא דשניים שרצו (לב.) אינם ראיות דשאני הכא שנתכוין להפילו ועשוי הוא להיות ניזוק על ידי ההפלה. ואחר כך נתן טעם מפני שמחלו זה לזה וטענת מחילה גם כן אינה טענה שהאומר לחבירו סמא את עיני, קטע את ידי על מנת לפטור, חייב. ושמא יש לחלק בין כשהאחד מוחל לחבירו לכששניהם מוחלים זה לזה, ע"ש. והסמ"ע (שם ס"ק י) כתב, טעם הדבר, כיון דהתאבקו שניהם ברצון וכל אחד דעתו היתה להפיל חבירו, וכל אחד ידע שא"א לצמצם שיפילו דווקא באופן שלא יהיה בו היזק, ה"ל כאילו נתייאשו ומחלו אהדדי שאף אם יארע לאחד היזק יהיה מה שיהיה כיון שלא נתכוין חבירו להזיקו אלא שקרה לו דרך נפילתו שיהיה פטור, דומה למש"כ (ראה ב"ק לב.) בשניים שרצין ברה"ר והזיקו זה את זה דרך ריצתן דפטור המזיק, משום דכל הרץ ברה"ר יודע שגם לאחרים יש רשות לרוץ ברה"ר, וכאשר יפגשו שניים הרצין, זה נגד זה, דרכן להזיק זה את זה. ואע"ג דאמרינן אדם מועד לעולם, ע"כ לאו בכל ענין אמרוהו, דהרי בהיזקת אונס גמור, פטור. וכאשר כתבתי טעם זה, כן הוא ד' הרא"ש בתשובותיו (כלל קא ס"ו) הביאו הטור, בסי' זה (ס"ז) וכמש"כ בפרישה. ועי' פרישה בסי' שעח (ס"ח) שם כתבתי דבשניהן רצין לאו משום מחילה לחוד הוא אלא משום דשניהן עבדו מעשה בהזיקתן, ומה"ט בלא רה"ר נמי אלא כל שרצין שניים זה כנגד זה, וכ"כ הטור בשם הרמ"ה שם בהדיא, ע"ש. והנה גם הכא יש לומר ששני נערים שבאו לשחק מרצונם מחלי ההדדי בדבר שהוא מצוי שאחד יזיק לשני דרך משחק, ולא עשה כן בכוונת מכוין, יש לומר דפטור. ואף לד' הבדק הבית הכא שאני שלא התכוין לבעוט הכדור במשקפיו של חבירו ולכן הוי אונס ופטור ודמי ממש לשניים שרצו. ולא אמרינן בכהאי גוונא אדם מועד לעולם, דהוי אונס גמור. והנה איתא גם ברמ"א (חו"מ סוס"י שעח) וז"ל, בחורים הרוכבים לקראת חתן וכלה והזיקו זה את זה ממון חבירו דרך שמחה ושחוק וכן שאר דבר שמחה הואיל ונהגו כן, פטורין, ע"ש. ומקורו מד' המרדכי (סו"פ הישן סי' תשמג) וז"ל, ויש ללמוד לאותם הבחורים הרוכבים לקראת חתן וכלה ונלחמים זה עם זה וקורע איש בגדי חבירו או קלקלו, פטורין הואיל ונהגו כן מחמת שמחת חתן וכלה, ע"ש. וכ"כ בחידושי אגודה (פרק לולב וערבה) וז"ל, בחורים ששוחקין זה עם זה והיכו זה את זה אינם מכוונים, פטורים, ע"ש. ומהראי"ו בפסקיו (ח"ב סי' רי) כתב באחד שהזיק בחבירו בשעת הקפת המזבח בהושענות ופסק דאע"ג דמדינא פטור הואיל והיה בשעת השמחה, מ"מ כדי שלא יכוין כל אחד להזיק חבירו בשעה זו, יש לקנסו וכו', ע"ש. והנה הוא הדין הכא שעשו כן דרך שמחה ושחוק, שפיר דמי לפטור את חבירו מההיזק שנגרם. ואף לד' המהרי"ו לא שייך לקנוס וכו', דלא מצוי כ"כ שאדם יכוין להזיק את חבירו ולמה יעשה כן, ושמא בתקופתו המציאות היתה שונה ולכן כתב לסייג שצריך לגדור וכו'. ולכן להלכה יש לומר דפטור מלשם דמי משקפיו. ובזה באתי להעיר על מה שראיתי לדיין אחד שליט"א דכתב בכהאי גוונא לחייב משום דס"ל ששניים שנאבקו ירדו אדעתא דהכי שאחד יזיק את חבירו, משא"כ במשחק כדור רגל, לא מחוייב במציאות שיקרה בעיטה בכדור לשבור המשקפיים וא"כ לא ירדו אדעתא דהכי וכן לא חשיב אונס גדול לפטור שהרי יכל להיזהר שלא לבעוט כנגד חבירו וכן למתן את חוזק הבעיטה וכן אין מחילה הדדית לפטור, ע"כ (וכעין זה טען לי הגר"ד קוק שליט"א מטבריה). והנה אף שנכון שיש מעט לחלק בין שניים שנאבקים אחד בשני לבין משחק כדור רגל שההיזק פחות מצוי, אבל כד מעיינת בטעם דלעיל יראה דהאי טעמא שפטור משום שלשניהם יש היתר לשחק ויש דרך להזיק אחד לשני ומצוי הוא במשחק כדור רגל ולא מופקע, ולכן אמרינן שירדו אדעתא דהכי ויש מחילה הדדית ולכן פטור דדמי למקרים דלעיל. ומכל הנ"ל נשמע דאם ישב מאן דהוא בצד לחכות לזמן שגם הוא יכול לשחק כדמצוי כאשר משחקים דכל אחד מחכה בתור שיגיע זמן שגם הוא יכול לשחק, ובעט אחד בכדור ושבר את משקפיו, שחייב דכל הטעמים שנאמרו לעיל, לא שייכים להכא ואדם מועד לעולם. ואין לומר דהיה טענה שמא היה צריך להיות מחוץ למגרש ולחכות ומדוע נכנס למגרש, וא"כ איהו דאפסיד אנפשיה, והוי אותו אחד שהזיק אנוס בדבר, דמכיון שדרך לחכות במגרש עצמו ולא מחוץ, א"כ הוי דינו כדין אדם מועד לעולם, וחייב, ופשוט. ועוד נשאלתי בשניים ששיחקו בכדור ותוך כדי משחק בעט אחד בכדור והעיף אותו ל'ואדי' שלא ניתן ללכת ולהשיבו ובא בעל הכדור לתבוע את חבירו דמי הכדור, האם יש לחייבו. והנה נראה לי שמציאות זו דמי למה שכתבנו לעיל דמאחר שעשה כן דרך משחק ולא התכוין בודאי להזיקו והוי אונס גמור ויש לפוטרו. ואל תשיבני דשמא לא היה לו לבעוט בכדור בחזקה ואם כן יש לחייבו. על זה יש להשיב מש"כ הסמ"ע לעיל דכיון ששניהם התאבקו ברצון, וכל אחד ידע שא"א לצמצם שיפילו דווקא באופן שלא יהיה בו היזק, ה"ל כאילו נתייאשו ומחלו אהדדי שאף אם יארע לאחד היזק יהיה מה שיהיה כיון שלא נתכוין חבירו להזיקו אלא שקרה לו דרך נפילתו שיהיה פטור. והכא נמי הכא דבעל הכדור ידע שפעמים הבעיטות הם חזקות ויתכן אפשרות שיעוף הכדור לכביש ויתפוצץ או ל'ואדי' הסמוך ויאבד, מחלי ההדדי ובא על דעת כן שהרי גם הכא שניהם שיחקו בכדור ושניהם נתרצו לכך והוי אונס גמור, פטור. ובודאי לא דמי לקושיית בדק הבית, אמר לו סמא את עיני וכו', דהכא שניהם שותפים לאותו משחק וכדכתב בסוף דבריו, ודו"ק.
