הנה בשו"ת יבי"א (ח"ו חיו"ד סי' ח) נשאל אודות מה שנהגו בכמה בתי מלון להגיש לאורחים אחר ארוחה בשרית, כוס חלב סינטטי שאין בו כל תערובת של חלב אמיתי, אלא הוא חלב צמחוני בלבד, האם אין לחוש בזה משום מראית העין של התיירים המתגוררים במלון שיחשבו שהותרה הרצועה לשתות חלב אחר מאכלי בשר בסעודה אחת. וכתב דאיתא בכריתות (כא:) אמר רב, דם דגים שכנסו, אסור. מיתיבי, דם דגים ודם חגבים מותר אפי' לכתחילה, כי תניא ההיא מתניתא דאית ביה קשקשים, כי קאמר רב אסור, דלית ביה קשקשים. וכ"פ הטוש"ע (סי' סו ס"ט) דם דגים אע"פ שהוא מותר, אם קיבצו בכלי אסור משום מראית העין, לפיכך אם ניכר שהוא של דגים כגון שיש בו קשקשים מותר (ועי' ברמב"ם פ"ו מהל' מאכלות אסורות ה"א ובהשגת הראב"ד ובה"ה שם). ובשו"ת הרשב"א (ח"ג סי' רנז) נשאל, בשר בחלב אישה מהו. ותירץ, י"ל כיון שחלב אישה שפירש מותר, א"כ אין בזה איסור כלל, או אסור משום מראית העין, כמו שחששו בדם דגים שאין בו קשקשים. והשיב, מסתברא שאסור לבשלו וכל שכן לאוכלו, כל שניכר בו, וראיה מההיא דדם דגים שאין בו קשקשים, ומדם שע"ג הכיכר שגוררו (כדאיתא בכריתות שם). והרמ"א בדרכי משה (סוס"י סו) כתב וז"ל, שמעתי שמהרש"ל למד מדין דם דגים שאסור משום מראית העין, לאסור בשר עוף בחלב שקדים, אא"כ הניח מן השקדים אצלו, משום מראית העין. ואין הכרח לדבריו, דשאני דם שהוא איסור כרת, משא"כ בשר עוף בחלב שאינו אלא מדרבנן. וכן המנהג פשוט להתיר. וכ"פ הרמ"א בהגה (בסי' פז ס"ד) וז"ל, ונהגו לעשות חלב משקדים ומניחים בו בשר עוף, שהואיל ואינו רק מדרבנן מותר, אבל בבשר בהמה יש להניח שקדים אצל החלב משום מראית העין, וכמש"כ לעיל סוס"י סו לענין דם דגים. וכמה אחרונים העלו כד' המהרש"ל שגם באיסור דרבנן איכא מראית עין. וכמה כתבו כד' הרמ"א וסיעתו. ואמנם אף לד' מהרש"ל וסיעתו שאוסרים בשר עוף בחלב שקדים משום דאף בדרבנן גזרינן משום מראית העין, י"ל שלא אסרו אלא בשר עוף בחלב שקדים ביחד, שניכר הדבר שאוכל בשר וחלב, ואין הכל יודעים שהוא חלב שקדים ויחשדוהו שאוכל בשר בחלב, אבל בנדו"ד ששותה חלב צמחוני אחר שגמר לאכול ארוחת בשר, בכה"ג לא גזרינן משום מראית העין, שבעת שתיית החלב, אין האיסור ניכר. וכן מצאתי להכנה"ג (סי' פז הגב"י אות ח) שכ', ראיתי בקושטא שנוהגים לאכול אורז שנתבשל עם חלב שקדים אחר אכילת תבשיל של בשר, ובשמחות וגיל אחר אכילת תבשילי בשר נוהגים להניחם עם פירות ומגדנות וכו', והוא מנהג פשוט בפני רבנים גדולים ולא ערערו בדבר. ונראה שלא אסר הרשב"א מפני מראית העין אלא לבשל חלב האישה עם בשר שאילו היה חלב בהמה היה אסור מן התורה שדרך בישול אסרה תורה, משא"כ באכילה לא אסר, כיון שאפי' בחלב בהמה אין כאן איסור אלא מדרבנן, בחלב אישה לא גזרינן משום מראית העין. ואפי' את"ל שגם לאכילה אסר הרשב"א, הני מילי כשאוכלם זה עם זה, אבל זה אחר זה, מותר. ואפי' את"ל שגם בזא"ז אסור, דווקא כששניהם מונחים לפנינו אבל כשאין שניהם לפנינו, מותר לאוכלם זה אחר זה. ולפי זה אתי שפיר מנהג קושטא שמביאים אותם זה אחר זה. אבל אם מביאים אותם קודם סילוק תבשילי הבשר, יש מקום לפקפק ע"ז משום מראית העין. ולפמש"כ הרמ"א לחלק בין בשר עוף בחלב שקדים לבשר בהמה בחלב שקדים, א"ש מנהג קושטא דהכא הוי בשר עוף, ולד' מהרש"ל שאוסר צ"ל שיש לחלק בין אוכלם בבת אחת לאוכלם בזה אחר זה. ויש להוסיף סניף להתיר ע"פ מש"כ הרא"ש (פ"ט דנדה סי' ז) דהא דתנן השיריים והכלך אין בהם משום כלאיים, אבל אסורים משום מראית העין, דדמו לצמר או לפשתן, מ"מ האידנא מצויים בגדי משי בינינו והכל מכירין בהן ואין לחוש למראית העין, ומותר לתפור משי בבגד צמר, ע"ש. וכ"פ הטוש"ע (יו"ד סי' רחצ). וה"נ מאחר שנתפשט הדבר והכל יודעים שמצוי חלב צמחוני לא חיישינן למראית העין, ולא דמי לחלב אישה דלא שכיח. וכבר כ' הגאון תפארת ישראל (בכלכלת שבת אות לד) שאין לחוש למראית העין אלא כשיש קצת הוכחה לאיסור יותר מלהיתר. ובזה ניחא שפיר מה שנתפשט המנהג להשתמש בפסח בקמח מצה אפויה לטיגון ולבישול ולא חששו למראית העין שיחשבו שהוא קמח חיטה. וכבר ידוע מש"כ הכנה"ג אור"ח (סי' תסא), שפעם אחת לקחה אשת חבר מצה וטחנה אותה לקמח והטיחה בה את הדגים לטגנם, ושכנתה אשת ע"ה חשבה שהוא קמח ממש, והלכה וטיגנה עם קמח, וכאשר נשמעו הדברים לחכמי העיר, גזרו שלא יעשו עוד כן מפני מראית העין. והפרי חדש (שם) חלק עליו שאין לנו לגזור גזרות מדעתינו. והברכ"י (סי' תסג אות ב) סייע את הכנה"ג מד' הראב"ן שחשש בזה למראית עין. ובשיורי ברכה הוסיף שכן מצא להגאון ר' מרדכי ממודינא שאסר בזה. וכן הסכים מהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה (דק"ח ע"ד). והאידנא פשט המנהג להתיר בזה, ופוק חזי מאי עמא דבר, וה"ט מפני שנתפרסם הדבר מאוד, ומוכרים בחנויות קמח ממצה אפויה לשם כך, והכל יודעים שאינו קמח ממש, ומשו"ה משרא שרי. וכן בשו"ת יגל יעקב (חיו"ד סי' כג) נשאל בדבר המנהג שנהגו להשתמש בקוקוס טחון הדומה לחמאה, ומשתמשים בו גם בתבשילי בשר, ואמאי לא ניחוש משום מראית העין, וכמו בחלב שקדים שצריך להניח שקדים. והשיב שמכיון שנתפשט מאכל זה במדינתינו והכל יודעים ממנו, לא גזרינן משום מראית העין, וכמש"כ הש"ך (ר"ס רצח) דבמידי דשכיח, לא חיישינן למראית העין וכו', ולכן אף בבשר בהמה יש להתיר. אלא שבמסקנא לא רצה להתיר אלא ליחיד בביתו, אבל לאכול בפרהסיא וברבים לחם שנמרח בקוקוס עם בשר אין להתיר אא"כ יעשה היכר לזה, יען כי רבו המתפרצים בעוה"ר האוכלים בשר עם חמאה. ומיהו בנ"ד דמיירי בזה אחר זה יש להתיר אף בפרהסיא, וכמש"כ לעיל, ע"כ ע"ש. והנה איכא הכא את אותו טעמי שהרי לרמ"א ודיעימה אין לאסור דנקנקיות עשויות מעוף ואין לגזור בזה משום מראית עין. ועוד היום שניצל מן הצומח, נקנקיות מן הצומח וכו', אין לחוש בהם למראית עין דכו"ע ידעי שיש סוגים כאלה שהם פרווה וכמש"כ הרא"ש וכל הני פוסקים דלעיל ואם כן לא יבואו לחשוד. אבל לתת כשרות על סוג פיצה כזו שזה בפהרסיא בודאי שיש להימנע משום דהוי מילתא בפהרסיא ויכול לצאת תקלה מזה ובודאי שיש להיזהר. אבל בביתו שזה ביחיד שפיר דמי להקל בזה וכדמוכח מתשובתו של מרן היבי"א זצ"ל. ולכן להלכה, מותר להכין פיצה כאשר על הגבינה מניחים נקנקיות מן הצומח (פרווה). אולם לתת כשרות לבעל 'פיצריה' שעושה כן, יש להימנע, משום שיכול לצאת תקלה מדבר זה.
