בשו"ת הריב"ש (סי' תיב) נשאל האם מותר היחיד ליפול על פניו מעומד או אם יצטרך לישב כדרך הציבור שיושבים. וכן הציבור מה טעם שהם יושבין כי במסכת ברכות איננו מבואר שיהיה קפידא בישיבה. והשיב, דבר זה של נפילת אפיים אינו חובת התפילה, אלא שהיה מנהג גם בימי רז"ל, כדאיתא במגילה (כב:) נפול כ"ע על אנפייהו, רב לא נפל על אנפיה וכו'. וכן בב"מ (נט:) אמרינן, אימיה שלום דביתהו דר' אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הות, כל יומא לא הות שבקא ליה למיפל על אפיה, ע"כ. ואם היה מחובת התפילה, חס ושלום שהיה הצדיק ההוא נמנע, ממה שיהיה חובה בעבור אשתו. ואע"פ שהכוונה שם שהיתה לוקחת אותו בדברים, עד שהיה ר' אליעזר שוכח מליפול על אפיו, מ"מ אם היה חובה היה זריז ונזכר בה, ולא היה שוכחה בכל יום. ולהיות זה רשות ומנהג בעלמא, לזה יש ימים שנוהגים בהם בקצת מקומות בנפילת אפיים ומקצת שלא נהגו כן, ולהיות הדבר כן, אין צריך לדקדק אם אפשר מעומד. ומה שנהגו הציבור מיושב, הוא לפי שדרך הציבור בכל תפילותיהם וברכותיהם לאומרם מיושב, שלא להטריח עליהם, זולתי בתפילת י"ח. אבל לא שיהיה קפידא בישיבה בנפילת אפיים, שהרי תחנונים היא, וכל תחנונים מעומד טפי עדיף, דומיא י"ח ברכות ווידוי, אלא שאין מטריחין עליהן כדאיתא בסוטה (מא:) אין גוללין ס"ת בציבור שלא להטריח את הציבור לעמוד בעוד שגוללין הספר. וכי תימא א"כ השליח ציבור שכל ברכותיו מעומד, למה יושב בנפילת אפיים. יש לומר שמה שהשליח ציבור עומד, הוא במה שאומר בקול רם, כדי להוציא מי שאינו בקי. אבל במה שאומר בלחש לעצמו ואינו להוציא אחרים לפי שאינו מחובת התפילה, אומרו מיושב כדרכו, ואין מטריחין אותו לעמוד. והרמב"ם ז"ל שכתב בסדר התפילה (פ"ט מהל' תפילה ה"ה) שיושבין בנפילת אפיים, דעתו לומר שכן נהגו בציבור. או לומר שאין צריך לעמוד, כי כן כתב גם ב'אשרי' וסדר קדושה, עכ"ד ע"ש (וד' הרמב"ם הובאו בטור, ריש סי' קלא). ובמהרי"ל (הל' תפילה סא:) איתא דאם קרה שסיים תפילתו בשעה שמתחילין הציבור תחינה עמד על מקומו ולא חזר מיד למקום תפילתו ונפל על אפו מעומד [הו"ד בד"מ (סי' קלא ס"ק ב), ועי' במחצית השקל (סי' קלא) שהסביר דהמהרי"ל לא חזר על מקומו ונפל על אפו שמבואר דהוי כ'כלב השב על קיאו' כדאיתא בסי' קכג, וצריך להמתין שם, וכיון דקתני 'עמד על מקומו' והיינו דשם כיון דהיה שלא במקום תפילתו, לא היה לו מקום לישב, לכן עמד ונפל על אפיו, ומוכח כהריב"ש דרשאי לעשותו מעומד, ע"ש]. ומכל הנ"ל מבואר שנפילת אפיים אינו חובה בישיבה דווקא. אמנם בב"י (סי' קלא ס"ב) אחר שהביא ד' הריב"ש הנ"ל כתב, דלפי דעת חכמי הקבלה נראה שיש להקפיד שתהיה מיושב דווקא, ע"ש. ומוכח מד' הב"י שהבין כד' הריב"ש ברמב"ם, דאין חיוב לעמוד, דא"כ הו"ל להביא ד' הרמב"ם לפני הקבלה. שו"ר שכן הוכיח בדעת הש"ע בשו"ת עצי הלבנון (סי' ג, הו"ד בספר עבודת אפרים). ומש"כ בערוך השלחן (סי' קלא ס"ק ה) שדעת הרמב"ם שצריך ליפול מיושב, כנראה לא ראה מש"כ הריב"ש במקורן, דדעת הרמב"ם שאינו צריך בדווקא מיושב, וי"ל. וע"ע בטור (שם) שהביא ד' רב נטרונאי גאון דמוכח מדבריו דצריך לישב בנפילת אפיים, ואין חילוק בין ש"צ לשאר המתפללים (וכ"מ מד' רבינו האר"י בשער הכוונות בדרושי נפילת אפיים, ובדף נא ע"ד בנוסח התפילה הובא בכה"ח ס"ק לח וס"ק מח). וכ"פ בש"ע (שם) וז"ל, נפילת אפיים מיושב ולא מעומד. ובלבוש (סי' קלא ס"ק ב) כתב עוד טעם בזה, שכן הוא ההכנעה יותר במיושב, ע"ש. ובמ"א (שם ס"ק ה) כתב דלפ"ז אפי' אם סיים עתה תפילתו לא יפול מעומד, ואם אי אפשר לישב שם, ימתין כדי הילוך ד' אמות ויחזור למקומו ליפול מיושב, ע"ש. וכ"כ הגר"ז (שם ס"ק א), שלמי ציבור, חסד לאלפים (סי' קלא אות יא), כה"ח (שם ס"ק לח), בא"ח (פ' כי תצא ש"ר אות יג), ועוד אחרונים. ועי' בעולת תמיד (שם אות ט) שכתב בשם המט"מ שבנידון המהרי"ל כשיצא 'עושה שלום' והחזן רוצה להתחיל 'ברכו', או במוצ"ש 'ויהי נועם', עומד על מקומו לומר תחינה אפשר שגם בעלי הקבלה יודו בכך ודלא כהמגן אברהם [אלא שפלא מש"כ במו"ש, וכי במו"ש איכא נפ"א. שו"ר שכן הקשה במקור חיים (סי' קלא ס"ק ב). ועוד במש"כ 'ברכו' מה שייך להכא הרי 'ברכו' הוא בסוף התפילה או בקדושה ד'יוצר אור'. שו"ר שבמטה משה (ח"א אות קסא) לא הזכיר כלל 'ברכו', וי"ל]. והביאו גם בא"ר (שם ס"ק ד). והוסיף שם דה"ה כשאומר תחנון בלי נפילה דאין להקפיד בישיבה. וה"ה כשמתפלל אחר כנגדו שאין רשאי לישב כדלעיל סי' קב, ע"ש. וכ"כ בערוך השלחן (שם) דאף דאנו תופסים לדינא דצריך לשבת, מ"מ אם אירע לנו שא"א לישב, כגון שחבירו עומד באמצע תפילה בתוך ד' אמותיו ואסור לישב מדינא דגמ' (כמבואר בסי' קב) וחלילה לעבור על דינא דגמ' מפני זה, ואז נופלים מעומד, ע"ש [ועי' בא"א (שם ס"ק א) שכתב דמן הצד שרי לשבת, ע"ש]. וכ"כ בחיי אדם (כלל לב אות לג), קיצור ש"ע (סי' כב אות ג), מגן גיבורים (שם אלף המגן, ס"ק ו), מ"ב (שם ס"ק י). וע"ע במקור חיים (שם ס"ק ב) דבדוחקא דציבורא לא נזהרים לשבת. ובקשר גודל למרן החיד"א (סי' יט ס"ק טו) כתב נפילת אפיים מיושב. ואם הציבור אומרים תחנונים קודם נפילת אפיים ובצנעה נוהג כהאר"י ז"ל ואינו יכול לישב כי הקהל עומדים, אומר נפילת אפיים על ידי סמיכה, ע"ש. וכ"כ בקצות השלחן (סי' כד ס"ג. ובבדי השלחן ס"ק ד כתב, שאם אי אפשר לישב, אינו מעכב ורשאי ליפול מעומד). ושמעתי מחכ"א שנשאל אודות זה והשיב, ששליח ציבור לא צריך לשבת ולראיה אמר דהנה בקדושה שבברכת 'יוצר אור' וכן ב'ובא לציון' כשאומרים "קדוש קדוש" וכו', אף שצריך לשבת ע"פ הקבלה (יעוין כה"ח סי' נט ס"ק כ) שליח ציבור עומד על מקומו ולא ראינו שהש"צ יושב. וא"כ ה"ה הכא, עכ"ד. ויש לדחות דהתם הוא ע"פ הקבלה ומרן לא העתיק דין זה משמע דלא ס"ל הכי, וא"כ לא הטריחו את הש"צ לשבת, משא"כ הכא דהש"ע קבע לנו כן בשלחנו הטהור. ועי' ברמב"ם (פ"ט מהל' תפילה ה"א וה"ה) דמבואר שם שהש"צ עומד בקדושה זו, והציבור יושב. ואף שהמ"א (סי' נט ס"ק ג) כתב בשם ספר הקנה דקדושה זו של 'יוצר אור' יאמר דווקא מיושב. וכ"כ במ"ב (שם ס"ק יב) דאם אפשר טוב לאומרה מיושב. וכ"כ כה"ח (שם ס"ק כ) דמבואר כן בזוהר (פ' תרומה סוף דקל"ב ע"ב), וכ"כ רבינו האר"י (דרוש ב' דחזרת העמידה דל"ח ע"ד, פרע"ח שער חזרת העמידה פ"ד), שלמי ציבור (דצ"א ע"ג), חסד לאלפים (סי' נט אות ב), בא"ח (פ' שמות ש"ר אות ב) ועוד. מ"מ בא"ר (שם ס"ק ה) הביא בשם הרמ"ע מפאנו (סי' קב) דבקדושה דמיושב אם היה יושב ועומד הרי זה טועה, ואם היה עומד וישב ניכר שאינו חכם. ואולי מיירי הרמ"ע בקדושת ו'בא לציון'. אבל בכנסת הגדולה (הגה"ט) משמע דעל זה קדושה ד'יוצר אור' קאמר. וכ"מ בתשובה שם במש"כ מיושב וכו', ע"ש. וע"ע בבאר היטב (שם ס"ק ג), ובמחצה"ש [ומש"כ בפמ"ג (שם א"א ס"ק ב) בשם הא"ר (שם) דבקדושת 'ובא לציון' אם יושב אין לעמוד, ואם עמד, יעמוד כך. לא הבנתי למה כתב כן דווקא בקדושת 'ובא לציון', הרי מבואר מהא"ר דלא משמע כן מהרמ"ע מפאנו, וי"ל]. וא"כ כיון שהש"צ עומד כבר מתחילה, אינו צריך לשבת כמבואר. ואף שהמנהג בזה כמו שכתבו המ"א וכה"ח, מ"מ משמע מד' הנתיבי עם שהש"צ נוהג לומר קדושה זו בעמידה. שכתב (בסי' נט) וז"ל, ואומרים קדושה זו דווקא מיושב, ובבית אל גם הש"צ היה יושב בק"ש וברכותיה, ע"כ. ומשמע דרק בבית אל נהגו כן ולא בשאר המקומות. וכן המנהג כיום, מ"מ אינו ענין לנפילת אפיים, ודו"ק. ואחר כתבי כל זאת, ראיתי שבאשל אברהם (בוטשאטש, סי' נט) הביא ד' הבאר היטב מש"כ בשם הרמ"ע מפאנו שאם עמד בזמן קדושה דמיושב, אין צריך לישב. והמקפיד לישב, אינו נכון, נראה שרק לגבי קדושה כתב כן, משא"כ לגבי תחנון מיושב הרי כתבו האחרונים ז"ל לישב בדווקא, וסמוך לתפילתו יעמוד כדי הילוך ד' אמות וישוב למקומו וישב לנפ"א, ומסתמא גם מוהרמ"ע ז"ל מודה בזה, ע"ש. וכ"מ מד' הטור (ריש סי' קלא) דכתב בסו"ד שם, "ועומד החזן ואומר אבינו מלכנו" וכו', ומשמע דעד כאן צריך לומר בישיבה. וכ"מ מהרוקח (סי' שכד ס"ק ט). ובמ"א (סי' קד ס"ק ב) כתב דהמנהג לעקור בתחנונים שאחר התפילה לאמירת תחנון, וביאר במחצית השקל (שם) דמיירי בש"צ דהמנהג שהש"צ עוקר רגליו כשאומר תחנון ויושב כמבואר בסי' קלא, ע"ש. ובלבושי שרד (שם ס"ק ג) כתב, דהמ"א מיירי בש"צ דשמחזיר התפילה אינו אומר 'עושה שלום' עד קדיש 'תתקבל' ואפ"ה הולך מן התיבה לספסל לישב ולומר תחנון בישיבה, ע"ש. וכ"כ בפמ"ג (א"א ס"ק ב), ובלבוש, ובמ"ב (שם ס"ק ט). וכ"מ מד' המ"ב (סי' קלא ס"ק ט) על מש"כ הרמ"א דהמנהג לומר 'ואנחנו לא נדע' וכו', דהטעם לפי שהתפללנו בכל ענין שיוכל האדם להתפלל, בישיבה, בעמידה ובנפ"א כמו שעשה משה רבינו דכתיב (דברים ט, ט) "ואשב בהר", וכתיב (שם י, י) "ואנכי עמדתי בהר" וגו', וכתיב "ואתנפל לפני ה'" (שם ט, כה). ומאחר שאין בנו כח להתפלל בענין אחר, אנו אומרים 'ואנחנו לא נדע מה נעשה' וכו'. וראוי לומר 'ואנחנו לא נדע' בישיבה, 'מה נעשה' בעמידה (של"ה מסכת תמיד, פרק נר מצוה אות סז ואחרונים. ואמנם עי' בכה"ח סי' מח ס"ק א ד"ה נפילת שכתב דלמנהגינו אין אומרים 'מה נעשה' בעמידה, אלא ממשיכים לשבת עד סוף התחינה), ע"כ. ומוכח דנפילת אפיים בישיבה ואין חילוק בין ש"צ לבין שאר המתפללים כמבואר בשל"ה שם (וע"ע במט"מ שם שכתב וז"ל, הרב הגדול מהר"י מולן אם הוא מסיים שמונה עשרה שלו תיכף "שיושב ש"צ לתחינה" וכו', ודו"ק). והנה אחר שבכל הראשונים והאחרונים הנ"ל וגם מד' הש"ע מבואר שאין חילוק בין הש"צ לבין המתפללים, גם הש"צ צריך לשבת בנפ"א. שו"ר בשו"ת באר משה (ח"ה סי' לד) שכתב דהש"ע הוסיף 'ולא מעומד', אף שכתב מתחילה מיושב, וא"כ מובן שלא מעומד, כי ידע שעפ"י הלכה מש"ס אין הכרח לזה וא"כ רבים יקלו וביותר כשיהיה להם רק צד אחד לומר שטוב יותר מיושב, לא ישבו, ע"כ הכפיל והוסיף "ולא מעומד", ע"כ נכון הוא המנהג שהש"צ יושב בתחנון, ע"ש.
זאת העולה: גם הש"צ צריך לשבת לכתחילה בנפילת אפיים אלא א"כ אינו יכול לישב, כגון שמישהו עומד מאחריו ואינו יכול לפסוע וכדו', אז רשאי לומר נפילת אפיים בעמידה.
