הנה עיקר השאלה היא בעקבות מה שמרן ג"ע ותפארתנו הגר"ע יוסף זצוק"ל פסק בספרו שו"ת יבי"א (ח"ד חלק אבן העזר סי' ג, ח"ה חלק אבן העזר סי' ה, ח"ט חאו"ח סי' קח) שאסור לאישה נשואה לחבוש פאה נכרית לראשה, ע"ש באריכות. וכן מרן הראשון לציון רבינו יצחק יוסף שליט"א כתב קונטרס נפלא באריכות על נושא זה. וא"כ יש לדון האם מותר להשיב אבידה בדבר שהוא אסור. והנה איתא בש"ע (חו"מ סי' רסו ס"ד) חתול רע שמזיק לקטנים, אין צריך להשיבו לבעלים, אלא כל המוצאו, הורגו וזוכה בעורו, ע"כ. וא"כ גם הכא, המוצא דבר איסור, הרי הוא הפקר. ושמא יש לדחות דהכא מיירי שמזיק לרבים משא"כ הכא שחוטא לעצמו. ואמנם עי' להרמ"א (סי' קסא סי"א) שכתב שאסור להחזיר שטר שיש בו ריבית, ע"ש. ומוכח שאף שאינו מזיק לרבים, אסור להחזיר. וא"כ ה"ה הכא. וגם התם יש לדחות דלא מדובר בממון ממש אלא בדבר הגורם לממון ושמא בחפץ שיש לו שווי ממוני שאני. ועי' בספר פתחי חושן (ח"ב הל' אבידה פ"א הע' סח) שכתב שבדבר המיועד לאיסור כגון סכין גילוח וכדו', אינו חייב בהשבה ואפשר שאף אסור להחזיר. ועכ"פ הרואה חפץ איסור לכתחילה לא יגע בו, ונראה שאינו עובר משום "לא תוכל להתעלם" ומשום "השב תשיבם" דלא גרע מזקן ואינה לפי כבודו, וכ"ש בכבוד שמים, ע"ש (והדוגמא שהביא בסכין גילוח היינו המיוחד לפנים, אבל סכין גילוח של אישה או של סופרים חייב להחזיר). גם בספר תורת האבידה (פ"ב ה"ג) כתב שאם מצא אבידה שעוברים בה איסור של תורה או מדרבנן אפי' בשוגג, פטור המוצא מלהשיבה. ואם ע"י השמדת האבידה הנ"ל ימנע האובד מאיסור הנ"ל של יוכל להשיגה ממקום אחר, חייב להשמידו כדי להפריש המאבד מן האיסור, אם ימצא האבידה ואינו חייב לשלם דמיו לבעליו. שו"ר במשך חכמה (דברים כב, א) שאדם שמצא בהמה דקה, אע"פ שבעליה מחזיק אותה באיסור, שהרי הלכה בידינו שאין מגדלים בהמה דקה בארץ ישראל (מפני שדרכה לרעות בשדות של אחרים והיזקה. מצוי ש"ע חו"מ סי' תט ס"א), מ"מ מצוה על המוצא להשיב את הבהמה לבעליה, ע"ש. וראיתי בספר חשוקי חמד (עירובין סג.) שנשאל במשפחה שקנו ארנבת, והילדים וההורים מתאכזרים ומתעללים בה. השכן שלהם שהוא ירא שמים ניסה להסביר להם את חומר מעשיהם ולספר להם על איסור צער בעלי חיים, אך הדברים נפלו על אוזניים אטומות, והם המשיכו לחטוא בציעור הארנבת. והנה יום אחד השכן ראה את הארנבת יוצאת מהחצר שלהם, ונכנסת לגינה ציבורית. והסתפק האם מוטלת עליו מצות השבת אבידה, או שמא יכול או צריך להתעלם מהאבידה על מנת שלא להשיבה לבעלים שמתעללים בה. והביא ד' המשך חכמה הנ"ל וכתב דלמעשה נראה שאין להשיב את הארנבת למשפחה שמתעללים בה, מפני שיש להפרישם מאיסור צער בעלי חיים, ואת הראיה מד' המשך חכמה יש לדחות בשני אופנים. בנוגע לאיסור גידול בהמה דקה, המוצא אינו שייך כלל לחטא של הבעלים, ואין לפניו אלא מצות השבת הדבר האבוד. אך בשאלתנו לעומת זאת, גם המוצא חייב לדאוג למנוע את צערו של הארנבת שנפל לידיו, שכן מצות צער בעלי חיים, נלמדת מהפסוק "עזוב תעזוב עימו" הנאמר לגבי מצות פריקה (רש"י שבת קכח:) או מד' המלאך לבלעם "על מה הכית את אתונך" (רמב"ם במורה נבוכים ג, יז), או מדכתיב "ורחמיו על כל מעשיו" (חת"ס ב"מ לב.), או שזה ענף ממצות "והלכת בדרכיו" (חרדים יד, א), והרי גם על מוצא הארנבת מוטלת החובה להלך בדרכיו של השי"ת ולרחם על ברואיה, ואם כן, איך ישליך אותה בחזרה למקום שמצערים אותו, ואין זה דומה לנידון של המשך חכמה, בו אין חובה מיוחדת של המוצא כלפי האבידה שמצא, ע"כ. ולפי זה יהיה מותר להחזיר את הפאה שהרי המוצא אינו שייך כלל לחטא של הבעלים ואין לפניו אלא מצות דבר האבוד. ואמנם הוסיף החשוקי חמד וכתב דלכאורה עצם ד' המשך חכמה צריכים ביאור, היאך מותר להשיב אבידה כזו שתזיק, הגע עצמך, אדם שמצא סם המוות, שיכול להועיל לחולים מסוכנים כגון סמים משככי כאבים, אך בעליו של הסמים מעוניין להשתמש בהם לתאוות, ובסופו של דבר יגרמו לו נזק וימות, וכי מותר להשיב לו את אבידתו. ואולי יש לומר, שכוונת המשך חכמה היא, שצריך להשיב לו, אך יחד עם זאת לנקוט פעולות שלא יחטא, כגון שידאג לכך שתשחט הבהמה מיד, או יביאנה למקום שיהיה ברור שלא תזיק. ולפי זה, באופן שהשבת האבידה תביא לכך שימשיך הבעלים לעשות בה חטאים, אזי אין להשיבה לו. והעלה שם דאין להשיב את הארנבת לאלו שמתעללים בה. ואם כן אף הכא יש לומר שיהיה מותר להשיב רק אם ידאג המשיב שהאישה תשתמש בפאה להיתר כגון שחובשת רק בביתה או שהיא גרושה או אלמנה (יעויין שו"ת יבי"א ח"ד חלק אבן העזר סי' ג) או שהיא שמה מטפחת מעליה ומגלה מה שמותר לגלות ע"פ ההלכה (וחכם אחד העירני דשמא גם גרושה וגם אלמנה יש בזה חוסר צניעות שתלך עם פאה כזאת שאינה צנועה, והיינו כמו בגד שאינו צנוע שגם לגרושה או לאלמנה אסור לילך, ה"ה בפאה זו, וי"ל בזה, ואכמ"ל). ובאמת שמא יש ליישב דמה שהתיר המשך חכמה להחזיר בהמה דקה משום שאפשר לתלות שכאשר יחזיר אותה לבעליו, היא תעמוד לשחיטה, ואף לכאורה שזה ספק רחוק, היקל בזה משום שבחפצא אינו איסור, וי"ל. ועוד יש להוסיף אם היא מומרת לאותה עבירה יש לצרף את דעת הש"ך (יו"ד סי' קנא ס"ק ו) שבישראל העובר עבירה במזיד אין חיוב להפרישו (וכמו שהסביר דבריו הדגול מרבבה שם, שהש"ך שכתב מומר, לאו דווקא הוא, אלא אף ישראל העובר עבירה במזיד אין חיוב להפרישו, אף שאינו מומר גמור. ועוד, יש לומר שמש"כ הש"ך מומר, הכוונה מומר לאותו דבר, ע"ש. והחתם סופר הבין את הש"ך אחרת, ואין כאן מקומו להאריך). וא"כ אחר דאין בה חשש של "לפני עיור", ממילא יצטרכו לקיים מצות השבת אבידה.
