בית הספק הוא האם מעשה המזיגה חשיב כמעשה בידיים בריסוק הקרח או לאו. איתא בשבת (נא.) ואין מרסקין לא את השלג ולא את הברד בשבת בשביל שיזובו מימיו, אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש, ע"כ. וכמה טעמים נאמרו בראשונים על איסור זה. זה יצא בראשונה רש"י (שם ד"ה כדי שיזובו) שפירש דדמי למלאכה שבורא מים האלו, ע"ש. והרמב"ם (פכ"א מהל' שבת הכ"ג) כתב דהאיסור הוא משום גזירה שמא יסחוט פירות העומדים למשקים. וכ"כ הרשב"א (שבת שם). ודעת ספר התרומה (הו"ד בב"י ד"ה אין) דאסור משום נולד בזה שמהפך ממוצק למשקה. ויש נפקא מינה בין הטעמים: דהנה בברייתא נתבאר בהדיא שני מצבים והם: ריסוק בהדיא בתוך הכוס שהוא אסור. ונתינת הברד וכו', לתוך כוס מלאה במשקה ללא ריסוק שהוא מותר. אמנם לא נתבאר מה הדין בריסוק בידיים לתוך כוס מלאה משקה, ונתינה לכוס ריקנית ללא ריסוק אלא בשפיכת מים. וב"ה לקמן נבארם אחת לאחת. וז"ל הטור (סי' שכ סי"ד) הר"מ מרוטנבורק התיר להטיל מי רגליים בשלג שדימה אותו לדריסת הרגליים שדורס אותו ברגליו ואינו חושש. וא"א הרא"ש היה נזהר בדבר שאינו דומה לדריסת הרגליים כי ע"י השתן ודאי נימוח, ע"כ (וד' הר"מ מקורם בתשב"ץ קטן סי' סה ובאגודה שבת פרק במה טומנין סי' עז). וכלשון הזה כתב בש"ע (שם סי"ד). ובס' יג כתב מרן וז"ל, דורס שלג ברגליו ואינו חושש, ע"כ. והגר"א (שם) ותוספת שבת (שם ס"ק כז) כתבו שאף אם השלג נימוח וזב ע"י זה, לית לן בה, כיון דהוא אינו מתכוין לזה. והביאם המ"ב (ס"ק לט, ובשער הציון ס"ק מג). וליתר באור צ"ל שמכיון שהגמ' אסרה בשביל שיזובו מימיו, היכא שאינו מתכוין לכך, שרי. ולכן פסק בש"ע (ס"י) שמותר לשבר הקרח כדי ליטול מים מתחתיו. ובב"י הסביר שאע"פ כשמשברו ניתזו ממנו חתיכות דקות שרי, דלא מיתסר אלא כשהוא מרסקו כדי שיזובו מימיו, אבל הכא שאין מימיו זבים ע"י כך ואפי' אם יזובו, מועטים הם ולא חשיבי. ועוד שאינו מתכוין לכך. ועוד שהם הולכים לאיבוד, וכן נהגו להתיר, ע"ש. ובמ"ב (שם ס"ק לו) כתב, דשבירת קרח אינה מלאכה כלל ולא אסרו בריסוק אלא א"כ עושה כדי שיזובו מימיו, משא"כ בזה, ע"כ. והיינו טעמא דהתיר הר"מ דהוא דומיא דדורס שלג ברגליו וכמו שכתב הטור (והעתיקו המ"ב בס"ק מ). אלא שיש לדון בד' הרא"ש שהיה נזהר משום שע"י השתן ודאי נימוח, דלכאורה מה יש בכך שהרי גם אם ודאי נימוח, הרי לא צריך למים שזבים ממנו. ועוד דבס"ט מבואר בש"ע דשרי ליתן שלג לתוך הכוס אע"פ שנימוח. וראיתי במ"ב (שם ס"ק מא) שכתב לחלק דהכא כיון דעביד מעשה גרע טפי, ע"ש. ועדיין לא יהגה מזור, דמה בכך שעושה מעשה, הרי גם לעיל בדריסת השלג עביד מעשה בדריסת רגליו ולא מצינו שהרא"ש חלק שם על דין זה. אלא צ"ל דהכא גרע טפי דגם ודאי נימוח, וגם עביד מעשה. משא"כ התם דלא ודאי שיהיה נימוח (וכמש"כ במחצית השקל שם) וגם לא נתכוין לכך, שרי. וכמו שכתב הלבוש (סי"א) בהיתר דריסה על השלג דאינו מתכוין ואינו פסיק רישיה, ע"ש. ולפ"ז צ"ל דהר"מ ס"ל דאף שע"י השתן ודאי נימוח, מכיון שלא צריך למימיו, שרי. ואילו הרא"ש ס"ל דבענין ב' תנאים, שלא יהיה ודאי נימוח וגם לא יהיה פסיק רישיה. ונראה שכך הבין הב"ח בדעת הרא"ש שכתב (שם) בשם המהרש"ל שיש קצת ראיה לאיסור דהא בסי' שכו אסרו לחמם ידיים אחר נטילה וכו', אע"פ שלא נתכוין כלל לחמם המים, חשיב ליה פסיק רישיה ואסור, וה"נ דכוותיה, ע"ש. ומוכח דהבין שמספיק תנאי א' לאסור. ועי' בא"ר (שם ס"ק יד) שדחה ד' המהרש"ל דלא דמי, דהתם במקום שהיד סולדת בו משום בישול, וגם הוי כרוחץ ידיו בחמין שהוחמו בשבת, ע"ש. ונראה דכוונתו דלא דמי, דהכא המלאכה מתקיימת רק שמתכוין בשביל שיזובו מימיו, משא"כ בבישול ורחיצה מה אכפת לן שלא מתכוין, הרי מתקיימת פה מלאכת בישול בשבת ורחיצה ולכן אף שאינו מתכוין, אסור (והט"ז שם ס"ק יא כתב דאף בדריסת רגליים הוי פסיק רישיה ואפ"ה מותר לדרוך בשלג דלא גזרו היכא שכל הארץ מלאה שלג שאי אפשר להיזהר בזה, ע"ש. וה"ה הכא). ונראה שמכיון דדבר זה לא ברירה ליה להרא"ש לכן לא היה אוסר אלא היה נוהג בעצמו במידת זהירות, ודו"ק.
