איתא במגילה (טו.) אמר ר"א אמר רבי חנינא, כל האומר דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם שנאמר (אסתר ב, כב) "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי". ובילקוט שמעוני (במדבר, תרצה) איתא, אמר רבי יוחנן, כל מי שאינו אומר דבר בשם אומרו, עליו הכתוב אומר (משלי כב, כב) "אל תגזול דל". וצריך אדם כשהוא שומע דבר, לומר אותו בשם אומרו אפי' משלישי. הלכה ששנו רבותינו, אמר ר' תנחום הלבלר, מקובל אני מר' מיאשא שקיבל מן הזקנים, הלכה למשה מסיני, כל מי שאינו אומר דבר משל תורה בשם אומרו, עליו הכתוב אומר "אל תגזול דל כי דל הוא". וכל האומר דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם. ממי אתה למד, מאסתר ששמעה הדבר ממרדכי ואמרה לאחשורוש שנאמר "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי", ועל ידי כן זכתה שנגאלו ישראל על ידה. וכ"ה בילקוט במדבר (כב). ואיתא בילקוט משלי (כב, רמז תתקס) "אל תגזול דל כי דל הוא", א"ר שמעון בן יוחאי א"ר יצחק בר טבלא א"ר חמא אריכא משום רבי אחא דתנא רבי חייא כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו שנאמר "אל תגזול דל כי דל הוא" (והובא במ"א סי' קנו ס"ק ב, וברע"א שם. וע"ע בש"ך יו"ד סי' רמו ס"ק מג דכתב דמי שאינו אומר בשם אומרו הרי הוא מתעטר בטלית שאינו שלו, ע"ש). והגאון ר' ישעיה ברלין (הובא בספר הגיוני אבות עמ' צט – ק) הקשה דהיאך מוכח מהאי קרא. ותירץ דסמך אסיפא דקרא דכתיב "אל תדכא עני בשער", כלומר שלא תעכב בשביל זה הגאולה, כי משיח יתיב אפיתחא דרומי בין עניים, ומחכה על זמן הגאולה (סנהדרין צח.) ועי"ז תדכה העני הזה היושב בשער, ע"כ. ובמדרש שמואל כתב לבאר את הפס' "הט לבי אל עדותיך ואל אל בצע", כלומר שלא תהיה התורה שלי בצע, גזולה מאחרים, ע"ש. ובקהלת רבה (ב) איתא, אם אין התלמיד רגיל לומר שמועה בשם רבו, למחר תורתו משתכחת. וע"ע ברש"י תענית (כד. ד"ה רב אשי), ובחולין (קלח: ד"ה רבי אבין). ובספר חסידים (סי' תתקעט) כתב עה"פ (משלי כה, יג) "כצינת שלג ביום קציר ציר נאמן לשולחיו ונפש אדוניו ישיב", הבא לשמוע ד' תורה מפי מתורגמן נאמן, או תלמיד נאמן, שיאמר בשם אומרו. ואם הוא בקבר, "ונפש אדוניו ישיב", שגורם כשאומרים דבר תורה משמו שמשיב הקב"ה נפש רבו לרבו, ודובבות בקבר שפתותיו. וסמך לו (שם שם יד) "איש מתהלל במתת שקר", זה דומה לשולח צדקה ביד נאמן, והוא אומר אדוני שולח את זה, אבל ביד איש שקר, אומר אני נתתי משלי, וכן מי שאינו אומר דבר בשם אומרו, ע"ש. ובשל"ה הקדוש (תורה שבע"פ, כלל רבי) כתב, וכשלא הוזכר תנא קמא בשמו ותנא בתרא הוזכר בשמו, יש דרך אחר בגמ', דמשני שהתנא המפרש שמו הוא עצמו התנא קמא, אלא שבתחילה המסדר המשנה שכח שמו והזכירו בסתם, ואחר כך הזכיר שמו ואמר הדעת הראשון הוא דעת פלוני. וכן תמצא בחולין בריש כל הבשר (קד:) דקתני העוף עולה על השלחן ואינו נאכל, ד' בית שמאי. בית הלל אומרים לא עולה ולא נאכל. אמר ר' יוסי זה מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל. ופריך תלמודא ר' יוסי היינו תנא קמא, ומשני מאן תנא קמא ר' יוסי, כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר וכו', ופירש רש"י שהתנא שכח ולא הזכיר שמו בתחילה וחזר והזכיר שמו. ובזה נוחין כמה מקומות במשנה דקתני כי האי גוונא וצריך לפרש כדפירש רש"י שהתנא שכח ולא הזכיר שמו בתחילה ולפיכך סתם אותו, ואחר שנכתב, זכר שמו ולא מחק מש"כ בראשונה בסתם, דהואיל ונכתב נכתב, ואחר כך קיים המצוה להזכיר דבר בשם אומרו, ע"כ ע"ש (ושו"ר שכ"כ הרמב"ן בנדה יט.) [ועי' בקול אליהו להגר"א על ברכות (לא.) שפירש על מה דאיתא בגמ' שם, אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו. הנה רבים התפלאו במאמר הגמ' הזה. אך באור הענין כך הוא, דמתוך דברים אחרים אי אפשר להזכיר לחבירו, דממה נפשך אם ידבר שבחו הלא מתוך שבחו בא ליד גנותו ואם זוכרהו בתחילה בגנותו הלא זה בודאי עונשו כפול, לשון הרע וגם "לא תשנא", אבל מתוך דבר הלכה, מוכרח לזוכרו ויהיה שכרו כפול ומכופל דכל האומר דבר בשם אומרו וכו'].
