בגמ' (ביצה טז:) מובא שהוצאות שבת חוזרות. ויש לדון האם מדובר בכל הוצאות שבת, כולל מותרות שאדם קונה או דווקא דברים הכרחיים. וראיתי בספר שבות יצחק (חשמל, פרק יט עמ' קפח בהע') שדעת הגרי"ש אלישיב שהבטחה זו שחז"ל הבטיחו לא מדברת על מותרות, אלא על דברים הכרחיים, ע"ש. ונראה להביא סמך לזה מד' הבאו"ה (סי' תקכט ד"ה ואל יצמצם) עי' שם היטב ודו"ק. ולכן קשה לומר שנסיעה לשבת לצימר נקרא הוצאות שבת, ושמא אם עושה כן להבריא את נפשו כגון שעייף מלימוד והרבצת תורה יומם וליל. וכן עובד עבודה מפרכת שזקוק לכך, שפיר הוי הוצאות שבת שחוזרות, וזה ע"פ מש"כ הריטב"א (ביצה טז.) דלאו דווקא הוצאת שבתות וימים טובים דהוא הדין לכל הוצאה של מצוה אלא נקט הני דרגילי ושכיחי, ע"ש. וגם הבראת הנפש היא מצוה וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ד מהל' דעות ה"א) וז"ל, הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים וכו', ע"כ. וכן מובא בש"ע (סי' רלא) וז"ל, וכן בכל מה שיהנה בעולם הזה, לא יכוין להנאתו, אלא לעבודת הבורא יתברך, כדכתיב (משלי ג, ו) "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו). ואמרו חכמים, כל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפי' דברים של רשות, כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך, יהיו כולם לעבודת בוראך, או לדבר הגורם עבודתו, שאפי' היה צמא ורעב, אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח, אלא יתכוין שיאכל וישתה כפי חיותו, לעבוד את בוראו. וכן אפי' לישב בסוד ישרים, ולעמוד במקום צדיקים, ולילך בעצת תמימים, אם עשה להנאת עצמו והשלים חפצו ותאותו, אינו משובח אלא א"כ עשה לשם שמים. וכן בשכיבה, א"צ לומר שבזמן שיכול לעסוק בתורה ובמצוות לא יתגרה בשינה לענג עצמו, אלא אפי' בזמן שהוא יגע וצריך לישן כדי לנוח מיגיעתו, אם עשה להנאת גופו אינו משובח, אלא יתכוין לתת שינה לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות שלא תטרף דעתו בתורה מחמת מניעת השינה וכו'. כללו של דבר, חייב אדם לשום עיניו וליבו על דרכיו ולשקול כל מעשיו במאזני שיכלו, וכשרואה דבר שיביא לידי עבודת הבורא יתברך יעשהו, ואם לאו לא יעשהו. ומי שנוהג כן, עובד את בוראו תמיד, ע"כ. וה' ימלא חסרונו ויקויים בו "וקווי ה' יחליפו כח" (ישעיה מ, לא) [ועי' בשו"ת אבן ישראל (ח"ט סי' סא אות טז – יז) דגם אם הוציא לשבת בשביל חבירו, מחזירין לו מה שהוציא, שהרי נכלל בכלל שאר המצוות שכתב הריטב"א (ביצה שם, הו"ד בשיטה מקובצת שם) שגם הם חוזרות, ע"ש].
