והנה נאמר בתורה (ויקרא יט, יז) "לא תכל רכיל בעמך". וכתב הרמב"ם (פ"ז מהל' דעות ה"ב – ה"ג) איזה הוא רכיל, זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר, כך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני, אע"פ שהוא אמת הרי זה מחריב את העולם. יש עוון גדול מזה עד מאוד והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חבירו אע"פ שאומר אמת. אבל האומר שקר, נקרא מוציא שם רע על חבירו, אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר, כך וכך עשה פלוני וכך וכך היו אבותיו וכך וכך שמעתי עליו ואמר דברים של גנאי, על זה אמר הכתוב (תהלים יב, ד) "יכרת ה' כל שפתי חלקות, לשון מדברת גדולות". אמרו חכמים, שלוש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא, עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולם. ועוד אמרו חכמים, כל המספר בלשון הרע כאילו כופר בעיקר, שנאמר (תהלים יב, ה) "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו איתנו מי אדון לנו" וכו', ע"ש. ואמנם כל זה מדובר כאשר אומר לשון הרע ללא תועלת אבל המתכוין להציל חבירו חשיב תועלת וכמו שכתב הרמב"ם (פ"א מהל' רוצח הי"ד) וז"ל, כל היכול להציל ולא הציל, עובר על "לא תעמוד על דם רעך". וכן הרואה את חבירו טובע בים וכו', או ששמע גויים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנים לו פח ולא גילה, עובר על (ויקרא יט, טז) "לא תעמוד על דם רעך", ע"כ. וכ"פ בש"ע (חו"מ סי' תכו ס"א). וע"ע להרמב"ם (מצוות לא תעשה, רצז) שכתב וז"ל, היא שהזהירנו מהתרשל בהצלת נפש אחד מישראל כשנראהו בסכנת המוות או ההפסד ויהיה לנו יכולת להצילו. כמו שיהיה טובע במים ואנחנו נדע לשחות ונוכל להצילו. או יהיה גוי משתדל להורגו ואנחנו נוכל לבטל מחשבתו או לדחות ממנו ניזקו. ובאה האזהרה מהימנע להצילו באומרו יתעלה "לא תעמוד על דם רעך". וכבר אמרו שמי שיכבוש עדות תכללהו גם כן זאת האזהרה, כי הוא רואה ממון חבירו אובד והוא יכול להחזירו אליו באומרו האמת. וכבר בא בזה הענין גם כן "אם לא יגיד ונשא עוונו", ולשון ספרא, מנין אם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי לשתוק עליה, תלמוד לומר "לא תעמוד על דם רעך". ומנין אם ראית אותו טובע בנהר או לסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו, אתה חייב להצילו, תלמוד לומר "לא תעמוד על דם רעך". ומנין לרודף אחר חבירו להורגו שאתה חייב להצילו בנפשו, תלמוד לומר "לא תעמוד על דם רעך", ע"כ. וכן מבואר בש"ע (חו"מ סי' רנט ס"ט) שכתב וז"ל, אבידת קרקע גם כן חייב להשיב שאם ראה מים באים לשטוף שדה חבירו, חייב לגדור בפניהם כדי להציל, ע"כ. ועי' בסמ"ע (שם ס"ק כא). והיינו כשם שיש מצות השבת אבידה, כך יש מצוה להציל חבירו משאר הפסד ממון. דהוי כמבריח ארי מנכסי חבירו (ראה ב"ק נח. וברש"י שם ד"ה אימא. ב"ב נג. נדרים לג.). וכ"פ החפץ חיים בהלכות רכילות (כלל ט). וע"ע בשו"ת יחו"ד (ח"ד סי' ס) בענין שידוכים שאם הבחור ל"ע חולני או שהוא נוכל, חובה להודיע לבחורה או להוריה, ע"ש. שו"ר להגאון ר' ישראל איסרלין בספר פת"ש (סי' קנו ס"א) שכתב דברים נפלאים בענין זה. וז"ל, המ"א (סי' קנו ס"ק א) האריך כאן באיסור לשון הרע. ובשו"ת מהר"י מברונא (סי' לח) כתב דאפי' להוציא עצמו מן החשד, לא יאמר פלוני עשה אף שהוא אמת אלא יאמר, אני לא עשיתי. וראיתי להזכיר פה על דבר אשר כל ספרי המוסר הרעישו העולם על עוון לשון הרע. ואנכי מרעיש את העולם להיפוך, עוון גדול מזה וגם הוא מצוי יותר והוא מניעת עצמו להציל את העשוק מיד עושקו. דרך משל במי שראה חותר מחתרת בלילה בביתו או בחנותו היתכן שימנע מלהודיע לחבירו שיזהר ממנו משום איסור לשון הרע הלא גדול עוונו מנשוא שעובר על "לא תעמוד על דם רעך". וכן בענין ממון הוא בכלל השבת אבידה. ועתה מה לי חותר מחתרת או שרואה משרתיו גונבים ממונו בסתר או שותפו גונב דעתו בעסק או שחבירו מטעהו במקח וממכר או שלווה מעות והוא גברא דלאו פרענא הוא. וכן בענייני שידוך והוא יודע שהוא איש רע ובליעל ורע להתחתן עימו, כולן בכלל השבת גופו וממונו. ועתה איה לנו הגדר והגבול לומר, עד פה תדבר ולא יותר. והכלל בזה שהדבר מסור ללב, אם כוונתו לרעת האחר הוא לשון הרע. אבל אם כוונתו לטובת השני להצילו ולשומרו, הוא מצוה רבה. וזהו כוונת המ"א שהביא ד' הירושלמי דמותר לדבר לה"ר על בעלי מחלוקת, ע"ש. ולכן גם במקרה דידן חייבת היא להודיע לבעלים למונעו מהיזק וכן כל כיוצ"ב (ולפי זה נלמד גם דמי ששכח מכשיר חשמלי דולק במקום מסוים ללא תועלת שהבעלים שכחו לכבותו חייב הוא לכבותם מדין השבת אבידה לבעלים).
