הנה יש לדון כאן מכמה אנפין. לגבי האם יש גם בבגד אחד איסור לאו ד"לא ילבש". הנה הרמב"ם בספר המצוות (מצוה טל) כתב, וכל אישה שתתקשט באחד מתכשיטי האנשים המפורסמים בעיר ההיא שזה תכשיט מיוחד לאנשים, לוקה, ע"ש. ומשמע אפי' באחד מתכשיטי הנשים לוקה ולא בעינן שיהיה כולו לבוש בגדי נשים. וכן מוכח עוד ממש"כ הרמב"ם (פי"ב מהל' עבודה זרה ה"י) וז"ל, לא תעדה אישה עדי האיש, כגון שתשים על ראשה מצנפת או כובע או תלבש שריון וכיוצ"ב. שכל אלה בגד אחד הם. וכן חלי זהב שהוא תכשיט זהב עי' במשלי (כה, יב), ע"ש. ומשמע שגם בבגד אחד איכא איסורא ד"לא ילבש". וכן הוכיח מרן הב"י (סי' קפב) בדעת הרמב"ם שכן הוא מפרש את הסוגיה בנזיר (נט.) אליבא דראב"י, ע"ש. וכ"פ הרמ"א (סי' קפב ס"ז). וכ"כ הגר"א (שם ס"ק ז) בדעת מרן, ע"ש. וכ"מ מד' ספר המנהיג (הל' סוכה עמ' תיח), ע"ש. והנה זה מכבר רציתי להוכיח מדין מה שפסק הרמב"ם (פי"ב מהל' ע"ז ה"י) דהמלקט שערות לבנות מתוך שחורות מראשו או מזקנו משילקט שערה אחת, לוקה מפני שעדה עדי אישה, ע"ש. והנה שערו לא גרע מבגד אחד בודאי, ומוכח דאף בבגד אחד איכא איסורא ד"לא ילבש". וחכם אחד רצה לטעון דשמא אין על המסכה שם לבוש ואם כן אין בזה איסורא ד"לא ילבש". והנה מוכח מד' הרמב"ם דלעיל שאף תכשיט או שריון וכו', איכא בזה איסורא ד"לא ילבש". ואם כן מסכה לא גרע מהכי. וכן מוכח מד' הגמ' (נזיר נט.) רבי אליעזר בן יעקב אומר מנין של תצא אישה בכלי זיין למלחמה ת"ל "לא יהיה כלי גבר על אישה ולא ילבש גבר שמלת אישה" שלא יתקן איש בתיקוני אישה, ע"ש. והנה אף דכלי זיין אינו מלבוש, איכא בזה איסורא "דלא ילבש". ובר מן דין, יש לומר דמסכה היא אכן בכלל מלבושים. וכמו שכתב הרא"ש בתשובה (כלל עה סי' ה) בנידון בעל שציוה לתת לאשתו כל המלבושים שלה, שכל דבר שאדם לובש נקרא מלבוש, וכמו ששנינו בשבת (קכ.) גבי י"ח כלים שאדם לובש להציל מפני הדליקה בשבת. וכן הובא בב"י (חו"מ סוס"י רמח). ובאותם י"ח כלים מונה מנעלים ואנפלאות, ע"ש. ואם כן, גם מסכה לא גרע מהכי דבודאי הוי דרך מלבוש. והיא היא הסיבה דשרי לצאת במסכה בשבת אף במקום שאין עירוב (כמובן שלובשים אותה כדרך לבישתה ולא נמצאת תלויה או על הסנטר וכדו'). וכמו שמוכח מד' הש"ע (סי' שא סי"ג) שמותר לאישה לצאת לרשות הרבים עם בגד קטן שקשור לפניה ונועד למנוע כאב מדימום. וכתב המ"ב (שם ס"ק נא) דכיוון שכוונתה בשביל צער וכו', דרך מלבוש הוא, כאשר מלבושים שהם עשויים להגנת הגוף. ונאמר עוד שם שאם הבגד קשור משני הצדדים, מקדימה ומאחורה, הוא מותר גם אם לא נועד להגן על הגוף מצער, אבל אם הוא מולבש רק מצד אחד, ההיתר מותנה בכך שהמלבוש נועד להגן על האדם. וכן שם בסעיף כח יש היתר דומה, לקשור מטבע על פצע כדי להגן עליו, ושם הש"ע כותב תנאי נוסף להיתר זה, שהמטבע גם מרפא ולא רק מגן, ע"ש. לפי זה, לכאורה המסכה שרק מגינה מנזק עתידי ולא מרפאת, איננה נחשבת מלבוש. אולם המ"ב (שם ס"ק קח) הכריע שדי בהגנה, כמשתמע בסעיף יג הנ"ל. כיוצ"ב כתב בשו"ת רב פעלים (ח"ב חאו"ח סי' מח) להתיר הרכבת משקפיים ברשות הרבים דאפשר לחשוב זה בכלל רפואה, דאינו לובש כדי להגן מן הצער דווקא, אלא לובש גם כן כדי לדחות הנזק מעיניו החלושות, שריבוי האורה שבאויר יזיק לעיניו ויחלישם, והבתי עיניים דוחין זה הנזק ממנו, והרי זה בכלל רפואה, ע"ש. ואף שבגמ' (שבת סו:) איתא שאסור לצאת לרשות הרבים ב'פרמי'. ופירש הרי"ף (שם ל:) דבר שנותנין על הפה שלא ינתז ממנו הרוק. וביתר באור ראה ברבינו חננאל שהגירסה שבאור זרוע (הל' שבת, סי' פד) חתיכה של בגד שקושרים לזקנים על פיהם למען רירם מפני ששפתותיהם מתרפטות, ע"ש. והאור זרוע (שם) פוסק שיש להחמיר גם כפירוש זה. אם כן, לכאורה אסור ללכת עם מסכה שנועדה לספוג את הרוק היוצא מפה האדם, כדי למנוע אי נעימות מהלובש ומהזולת. אמנם יש ליישב שבמקרה שלנו מדובר על הגנה ממחלה ממשית ולא רק מאי נעימות. ולכן המסכה נחשבת כבגד. ואף שלאמיתו של דבר למסכה יש תועלת נוספת, להגן על אחרים מנגיף שאולי הלובש נושא. מטרה זו, על אף חשיבותה הרבה (וידועים ד' התוס' בבבא קמא כג ע"א ד"ה וליחייב, שהאדם צריך להקפיד יותר שלא יזיק לאחרים מאשר שלא יינזק מאחרים, ע"ש. וזה נאמר בממונות וכ"ש בנפשות דודאי צריך להיזהר) נראה שאינה מספיקה להחשיב את המסכה כבגד, כי בגד נועד להגן על הלובש, ולא על סביבתו. מ"מ, מכיון שמטרתו העיקרית של הלובש היא להגן על עצמו, שפיר הוי בגד. ואפי' אם יש לו שתי כוונות שמבחינתו שוות בערכן, לעניין זה די לנו בכך שהאדם מתכוין גם להגנת עצמו (כך דקדק בשו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' נח אות ג מלשון ש"ע הרב והמ"ב). עוד יש לומר דמסתבר שיש תועלת ללובש שזוהי תזכורת לסביבתו שלא להתקרב אליו, ואם כן שפיר הוי בגד. וע"ע במאירי (שבת נז: ד"ה אף חוט ושם סא: ד"ה יש שואלים) [והדבר אמור לכל מיני מסכות שישנם כיום שמהודקות על הפנים וחובשים אותם כדרך חבישתם. והערני מאן דהוא שלכאורה לא יהיה חייב לחבוש המסכה שתכסה גם את האף כדי לצאת עימה בשבת, אלא גם אם מכסה רק את הפה שפיר דמי. ולכאורה טענתו צודקת שנראה שזו היא גם דרך חבישה משום שקשה לאינשי שדרכי הנשימה דרך האף יהיו חסומות כל הזמן וחזינן להרבה שהולכים כך. ואף שיש הולכים גם עם מסכה על הסנטר, זו בודאי אינה דרך חבישה, והחילוק ברור]. והנה מסכה בצבע ורוד לא מצינו שגברים לובשים אותה וכמו נעליים בצבע ורוד שגברים לא נועלים (לעומת חולצה ורודה שאכן גם גברים בדורינו לובשים). ועוד יש שטענו ע"פ מש"כ הב"ח (יו"ד סי' קפב ד"ה לא תלבש אישה) שאין איסור "לא ילבש" וכו', וכן "לא יהיה כלי גבר" וכו', באופן שעושים כן שלא לשם יופי אלא להינצל מצינה וכדו'. וכ"כ הט"ז (שם ס"ק ד). והש"ך (שם ס"ק ז) כתב, דדווקא אם לובש פרטים קטנים מהלבוש, אבל אם לובש בגדי אישה ממש עד שאינו ניכר שהוא איש וכן הפוך, בכל ענין אסור. וכ"כ בספר יראים וכו', ע"ש. וכן הביאו ראיה מתוס' (קידושין לו:). וכ"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' סא) לגבי מטריה של אישה, ובשו"ת רבבות אפרים (ח"ד סי' ריב) לגבי סינר של אישה להציל מטינוף, ועוד. נמצא שגם לש"ך וגם לב"ח ודעימיה, אם הולכים עם מסכה כדי להינצל מהידבקות בנגיף אין חשש של "לא ילבש". והנה מלבד שבספר מעשה רוקח על הרמב"ם כתב לאסור ללבוש בגדי אישה ולהיפך אף מפני הצינה. וע"ע בבינת אדם (כלל עד), וכ"כ כמה פוסקים. עוד יש לומר שכל זה דמוכח שעושה להינצל מטינוף והולך עימו בצורה עראית, אבל אם הולך עימו באופן קבוע כגון סוודר שכל מטרתו הוא להציל מהצינה שהרי שחם אף אחד לא הולך עימו בודאי שהב"ח ודעימיה לא יתירו דהתם מלבד שמציל מצינה, אנשים הולכים עימו בדרך של מלבוש וכבוד ולכן הוי איסור "לא ילבש". וה"ה נעליים וכדו', שמלבד שמטרתם כדי שלא ינזק מההליכה, עוד זאת מטרתם לשם לבוש ויופי. וזה חילוק פשוט לדעתי. וגם הגברים גויים לא הולכים עם מסכה ורודה כך שאין מה להיכנס למש"כ הפרישה בסי' קפב (ס"ה) על הא דכתב הטור דבמקום שמעבירין השיער האנשים וכו', נראה דרצה לומר אנשים גויים דכיון דנהוג נהוג ולמדינן ממנהג הגויים. גם יש לומר דעל ישראל קאמר דהיכי דהנהיגו כן כולם יחד, אין מוחין בידם, ע"ש. והעתיקו הגרע"א (ריש סי' קפב), ע"ש. ועוד שמא הפרישה ורע"א מיירי שהוי מקובל כן בקרב רוב הגויים. ועי' ביב"א (חי"א חיו"ד סי' רפא). הלכך להלכה, אין לגבר ללבוש מסכה של אישה כגון בצבע ורוד וכדו', דיש בזה חשש איסור ד"לא ילבש".
