מקור ההלכה שאתה דן עליו הוא בשולחן ערוך (אורח חיים סימן קכח סעיף לה) וזה לשונו "כהן שהרג את הנפש, אפילו בשוגג, לא ישא את כפיו אפילו עשה תשובה". וכתב עליו הרמ"א "הגה: ויש אומרים דאם עשה תשובה נושא כפיו, ויש להקל על בעלי תשובה, שלא לנעול דלת בפניהם, והכי נהוג" עד כאן לשונו. והטעם בזה כתוב בגמרא והובא במשנה ברורה (סימן קכח סעיף קטן קכז) וזה לשונו "דכתיב ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם וגו' ידיכם דמים מלאו" עד כאן לשונו. היוצא לנו מדברי השולחן ערוך והרמ"א שיש מחלוקת אם כהן שחזר בתשובה מותר לו לישא את כפיו לברך את ישראל ברכת הכהנים או לא, ואף שבכל דבר אנו יודעים שאין דבר העומד בפני התשובה מכל מקום בזה יש מחמירים, והביא המשנה ברורה הטעם בזה בשם העולת תמיד והבגדי ישע וזה לשונו " טעם דעה זו דס"ל דאף על פי שאין לך דבר שעומד בפני התשובה מכל מקום אין קטיגור נעשה סניגור דבידים אלו שהרג את הנפש אין ראוי לישא את כפיו אף על פי שעשה תשובה" עד כאן לשונו. ואלקט לך כמה תשובות מגדולי הפוסקים ומורי ההוראה שנשאלו כענין הזה. הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר כותב בספרו שו"ת שבט הלוי (חלק א סימן מג) וזה לשונו "נשאלתי מכהן שאירע לו אסון בשעה שנסע בכלי רכב שלו שדחף זקן אחד ארצה והוא מת אחרי ל' יום, מהו שישא כפיו. והוריתי דישא כפיו בלי פקפוק. חדא דהי' שוגג וכבר קבל עליו תשובה ובכה"ג מקיל הרמ"א סימן קכ"ח סל"ה בפשיטות. ועוד דלא מת מיד ובכה"ג מצדד מג"א שם להקל. וכאן עוד צד נוסף דהנדחף הי' חולה גדול ואולי גברא קטילא קטיל, ולכן פשוט להתיר. ולענין תשובה קבל עליו כמה תעניתים לסגוף נוסף לצדקה ומע"ט ועיקר העיקרים לב נשבר ונדכה ופשפוש במעשים על מה עשה ה' ככה", עד כאן לשונו. הגאון רבי מרדכי יהודה ליב וינקלר (מתולדותיו: נולד בהונגריה בשנת תר"ד (1844). למד בישיבת פרשבורג אצל רבי אברהם שמואל בנימין סופר בעל 'כתב סופר', ובשנת תרמ"ד (1884) מונה כרבה של העיר מאד שבהונגריה, והקים בה ישיבה. העמיד תלמידים רבים, ביניהם שהפכו לתלמידי חכמים גדולים. מהתשובות שהשיב לשואליו הרבים חיבר את ספר השו"ת 'לבושי מרדכי', שנדפס בשבעה חלקים בין השנים תרע"ב – תרצ"ז (1912 – 1937). חיבר גם חידושים בשם 'לבושי מרדכי' על מסכת נדרים, וספרים נוספים. רבי מרדכי וינקלר נפטר בעירו בשנת תרצ"ב (1932). דן באדם שיצא למלחמה ובטעות הרג יהודי שנלחם נגדו בצד האוייב, האם הוא נפסל מלברך, וזה לשונו "בעל מלחמה שהיה אנוס להיות בעל מלחמה והיה בעורכי מלחמה, ופשיטא דנהרגים על ידו כמה בני אדם ישראלים ואינם ישראלים, והוא כהן אם כשר לישא כפיו. דבסי' קכ"ח [סעי' ל"ה] פסלו בין בשוגג ובין במזיד ולא מהני תשובה. רק הרמ"א מכריע דמהני תשובה, ובפרי חדש [שם ס"ק לז] חולק. ותמוה בעיני כת"ה דאם הוא אונס הא בפרי חדש מוציאו מכלל הפסול דדוקא בשוגג ולא אונס ואינו מזיד כמ"ש מעכ"ת. ולענ"ד דרק בדברי השואל נזכר אונס, ולעולם י"ל דזה אינו בכלל, דהוא לא היה נזהר להיות מן המורדים, וע"י כך בא לידי מדה זו. ובסי' ק"ח סעי' ח' כתב המחבר דהוה כאונס לענין תשלומי תפילה, ובמג"א ס"ק י"א הביא מחלוקת בזה כידוע מדברי אגודה [גיטין סי' קלב]. וביו"ד סי' רל"ב [סי"ב] ג"כ במחלוקת שנויה אם הי' חסרון זריזות ולא ראה הנולד אי הוא בכלל אונס. אלא דבלא"ה יש להעיר במלחמות שהאויבים שוללים וטורפים, אם בזה הבעל מלחמה בכלל הורג נפש. דודאי יש בזה משום פקוח נפש כאשר ראינו בעוה"ר במדינת גאליציען בזמנים אלו כידוע. ועיין בב"ח או"ח סי' רמ"ט דבזמן הזה נמי איכא האי הלכה שהביא הטור סי' רמ"ט אין צרין על עיירות ג' ימים קודם שבת כגון שנשבו גוים וישראלים ורודפים חיל גוים עם מתי מספר ישראלים להצילם, דהוה מלחמת מצוה. וא"כ ודאי אין בידו חטא שפיכת דמים. וכי החשמונאים שהיו כהנים ועשו מלחמה ניצחת עם מלכות יון ונעשה להם נסים ונפלאות מאבינו שבשמים, מי ומי יערב לומר שהם שופכי דמים ופסולים לישא כפיהם, חלילה וחלילה חס להזכיר, ע"כ צריכים דרישה וחקירה באופן מה נתהווה דבר זה, אם הוא מכלל מצילים דמותר אפי' בשבת כמ"ש במס' שבת דף י"ט [ע"א], ועיין במס' עירובין [מ"ה ע"א] ומס' ר"ה [כ"ג ע"ב], שכל הבא להציל יש לו אלפיים אמה כידוע, ואכ"מ להאריך" עד כאן לשונו. לסיכום: יש לדון להיתר א. מצד דברי הרמ"א שאם הוא חזר בתשובה מותר (אמנם דבר עם רב ומורה הוראה שיתן לך דרך תשובה), גם אולי נקרא אונס, וגם כי חי אחרי שלושים יום.
