מעיקר הדין יש מקום להקל בזמנינו שהכיבוס מתבצע במכונות משוכללות ועדינות למסור טלית קטן וטלית גדול לכיבוס במכבסה של גויים כדעת מרן הבית יוסף והגר"ז מלאדי. אלא שהנכון להחמיר בזה כדעת הרמ"א ומנהג מצרים ומרוקו ועוד מדינות לאסור על נתינת ציצית קטן וטלית גדול לכובס גוי, ואין בזה חילוק בין מכבסה של גוי, לבין מכבסה של יהודי שעובד שם גוי משלשה טעמים העולים מדברי הגמ. ויש שהקלו בציצית קטן והחמירו בטלית גדול, ויש שבציצית קטן החמירו יותר. ומאחר שתוקף האיסור הוא משום בזיון מצוה נראה שאין בזה חילוק בין מכבסה של גוי לבין מכבסה של יהודים שאינם מקפידים על שמירת כבוד הציצית, על כן כאמור יש להקפיד לשלוח הטליתות הן הקטנות והן הגדולות למכבסה של יהודי אשר הכובסים שם יהודים יר"ש הנזהרים בשמירה על כבוד הציצית.
מקורות:
ידוע החילוק בין תפילין לציצית, שתפילין הן תשמשי קדושה, אולם הציצית אינה אלא בגדר תשמישי מצוה, לכן בשונה מתפילין אין צריך לשמור את הציצית בקדושה ומותר להשליכה לאשפה כמבואר בטור ושו"ע או"ח סימן כ"א סעיף א "חוטי ציצית שנפסקו, יכול לזרקן לאשפה, מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה". לכן מותר להכנס עימם לבית הכסא כמבואר בשו"ע שם סעיף ג. וכך כתב במגן אברהם סימן מ"ב (ס"ק ו), "תשמישי מצוה כגון ציצית שופר לולב נר חנוכה אפילן עשאן לכך לא מיתסרי, ומותר להשתמש בהן חול. ודלא כדעת הריטב"א (בחידושיו לסוכה דף ט ע"א) הסובר שיש קדושה בטלית, והוא דעת יחיד.
אלא שאסור לבזותן כמבואר שם (סעיף א) שאסור להשתמש בהם לתשמיש בזיון, כגון לקשור בהם שום דבר וכיוצא בזה, משום בזוי מצוה. וכמו שכתב המחבר (שם סעיף ב) טליתות של מצוה שבלו, אדם בודל עצמו מהם ואינו מותר לקנח עצמו בהם ולא לייחד אותם לתשמיש המגונה, אלא זורקן והם כלים.
ובבית יוסף (שם סימן כ"א) כתב בשם הכלבו (סימן כב) "נהגו שלא לשכב בטלית שיש בו ציצית, גם נהגו שלא תכבסנו גויה וכל זה כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו, עכ"ל, וכן כתוב בספר ארחות חיים (הלכות ציצית סימן לד) בשם ה"ר אשר", עכ"ל הב"י. מבואר בדבריהם האיסור ליתן ציצית לכובסת גויה.
לענין הלכה: סיים הב"י בזה"ל, "ולא ראינו ולא שמענו מי שהקפיד בזה מעולם". וכך השמיט מרן המחבר דין זה שאסור לתת הציצית לכובס גוי בשו"ע. ועל כן פסק בשו"ע הרב (שם סעיף ד) וז"ל, "וכן מותר ליתנם לכובס אפילו הוא נכרי", עכ"ל.
לעומתו הביא הרמ"א הדין בזה"ל, "ויש שכתבו שנהגו שלא לשכב בטלית שיש בו ציצית, גם שלא ליתנו לכובס אין יהודי לכבס, והכל שלא יהיו מצות בזויות עליו. אך נוהגים להקל לשכב בהם", עכ"ל. הרי שדעת הרמ"א לדינא שאף שנהגו להקל לשכב בהם, מכל מקום החזיקו במנהגם שלא ליתנם לכובסת גויה.
ובטעם האיסור מצינו מחלוקת הפוסקים בביאור סוגיית הגמ במנחות דף מ"ג ע"א דשם איתא: "אין אדם רשאי למכור טלית מצוייצת לעובד כוכבים עד שיתיר ציציותיה. מאי טעמא, הכא תרגימו: משום זונה. רב יהודה אמר: שמא יתלוה עמו בדרך ויהרגנו".
וקודם לכן במנחות דף מ"א ע"ב נחלקו רב ושמואל אם מותר להתיר את פתלי הציצית מבגד לבגד, ואמר אביי הלכה בזה כשמואל שמתרין מבד לבגד, ומביאה לזה ראיה מרב יהודה שמסר ליה [טליתו] לקצרא. ופירש רש"י לכובס ולא חייש דילמא מינתקא תכלת ורמי בה קלא אילן. רב חנינא עביד סיסא פירש רש"י: כשנותנה לכובס מקפל הציצית כמין פקעת שקורים למושי"ל כדי שלא ינתק. רבינא חייט להו מיחט. פירש רש"י: עושה לטלית כמין שפה ומחביא החוטין בתוכה ותופר השפה. ולפי דרשכו של רש"י מבואר דהכל כדי שלא ינתק התכלת ויטיל במקומו קלא אילן.
מסוגיא זו עלו בפנינו שלושה טעמים מדוע יש סברא לאסור על נתינת טלית לכובס גוי. הראשון. משום זונה. השני. שמא יתלוה אליו בדרך ויהרגנו. השלישי. שמא ינתק התכלת ויטיל במקומו קלא אילן.
נפק"מ בין שלושת הטעמים אם מותר לתת ציצית לגוי בעוד היהודי משגיח עליו, כגון שאלה שנשאלתי לא מכבר אודות אברך מזכה הרבים שבא מידי פעם לשם גוי אחד ומבקש ללמוד על דרך ההתעטפות בציצית, שלכאורה יש להתיר לו כי כל הטעמים הנ"ל לא שייכים בכהאי גוונא שהגוי מתעטף בציצית בנוכחות מאברך, וכבר נפסק בשו"ע סימן כ סעיף ב שלזמן מועט שרי, דליכא חששא דזונה ושל שמא יתלוה אליו בדרך, ואף הטעם דשמא יטיל בו קלא אילן ליכא, שהרי בעל הטלית היהודי עומד עליו ובוחן מעשיו.
אולם בדברי הכלבו והרמ"א מפורש דטעם אחר לגמרי שלא נזכר בגמ וברש"י, והוא כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו, וכאמור טעם זה לא נזכר כלל בגמ ובדברי רש"י. ואפשר שאכן דעת הכלבו חלוקה על פירוש רש"י בזה ומפרש הגמ כפשוטה דטעם שאסר רב להתיר את פתלי הציצית מבגד לבגד היינו משום בזיון. וכך כתב בספר הליכות ישראל (ח"א סימן י"א הערה ב) לבאר בשם הגר"ח קנייבסקי שאכן תוקף האיסור אינו אלא משום בזיון. ולקמן יתבאר טעם הכלבו וסיעתו שפסקו בזה איסור נגד המפורש בגמ דהלכה כשמואל שאין לחוש משום בזיון.
ולענין דינא מצינו שנחלקו רבותינו האחרונים בדעת הרמ"א, ונמצאו בדבריהם ארבעה שיטות חלוקות בזה.
כי הנה בשו"ע הביא הרמ"א דין זה שאין מוסרים ציצית לכובסת גוי כדין אשר אין עליו חולק, ומשמע מדבריו שכך היה מנהגם, דהנה רק לגבי שינה בציצית כתב "נוהגים להקל לשכב בהם".
מאידך בדרכי משה (שם סימן כ"א) העתיק הרמ"א את לשון הב"י וסיים כמותו בזה"ל: "גם נהגו שלא יכבסנה נכרי וכו, ולא ראינו ולא שמענו מי שהקפיד בזה".
באשל אברהם מבוטשאטש סימן כ"א כתב שכוונת הרמ"א והפוסקים שלא למסרם לכובס נכרי הוא רק בטלית גדול שמיוחד לתפלה וכסברת הט"ז שם (ס"ק ג) משא"כ בטלית קטן שרי ויעו"ש. [דלא כדעת הגרי"ז בשו"ע סימן כ"א סעיף ד דכתב דיש להקל אפילו בטלית גדול של מצוה] ואף שעל פי דברי האשל אברהם נראה ליישב קצת דדברי הרמ"א, די"ל שבדרכי משה עוסק בטלית קטן, ובשו"ע עוסק בטלית גדול, מכל מקום עדיין קשה דהיה להרמ"א לפרש חילוק זה להדיא, דדינא רבתי היא.
בספר שער הכולל על סידור בעל התניא (דף ז) כתב להכריח מכך קושיה שאכן יש טעות סופר בהגה, ויש להוסיף דהוא הדין שנהגו לההקל לכבסם על ידי נכרי. וכן כתב באליה רבה (ס"ק ה) שהלבוש השמיט דין זה משום דסבירא ליה שמה שכתב הרמ"א דנוהגין לשכב הוא הדין שנוהגין לכבס על ידי גוי ושכן כתב הדברי חמודות (הלכות ציצית אות ס"ד).
והמהריק"ש בהגהות ערך לחם (סימן כ"א) כתב לשון: "טוב שלא תכבסנו גויה", דמשמע שאינו אלא חומרא בעלמא. [ולכאורה יש לזה סייעתא רבתי מדברי הגמ במנחות שם דף מ"א, דעביד רב יהודה עובדיה הכי, כי נסמך על שמואל שהלכה כמותו. ועל כן ניחא שפיר שאף שמדינא יש להתיר מכל מקום נהגו חומרא בדבר].
אולם בשיירי כנסת הגדולה הגהות בית יוסף ס"ק ד כתב ובזמנינו מקפידים על כיבוס הכותית והובא באליה רבה ס"ק ה הנ"ל. וכן כתבו החסד לאלפים (ס"ק א) והשתילי זיתים (ס"ק ו). וכך כתבו בנהר מצרים (הלכות ציצית אות ה) ובערך לחם (סימן כ"א). וכן מצינו בערוך השולחן [שם סעיף ח] שהביא את דינו של הרמ"א בהגה בלא שום חולק. וכן המשנה ברורה (ס"ק י"ז) כתב שיש מחמירים בזה והביא (שם ס"ק ט"ז) בשם הדרך החיים שמתיר הציציות ואחר כך כובסן, והובא גם בפתחי עולם (ס"ק ז) ועיין עוד בכף החיים ס"ק י"ז דמסיק וז"ל, "והמחמיר תבוא עליו ברכה ואם אי אפשר יש לסמוך על המתירין", עכ"ל. ועוד עיין בספר במאסף לכל המתנות (סימן כ"א ס"ק כ) ועיין בספר נתיבות המערב מנהגי ציצית (אות י) ובספר נוהג בחכמה עמוד ע"ו שמנהג מרוקו להחמיר בזה ע"ש.
ועדיין לא נתבאר בדברי הפוסקים הנ"ל מה בזיון יש בנתינת הטלית לכובסת נוכרית, הלא קדושה אין בזה, ולכאורה לא גרע תפילין מניה שמותר לגוי לגעת בתפילין ולא נאסר עליו אלא להניחם.
עיין בנהר מצרים (הלכות ציצית אות ה) שכתב וז"ל, "במצרים שכל הכובסות גויות נינהו טוב ליזהר שלא תכבס הגויה את טלית קטן וכאזהרת מהריק"ש ערך לחם בסימן כ"א, ועל הרוב הטלית קטן נשחתים בזה כי המכבסת מכבסת אותם עם כלי הלבן וחוטי ציצית שהם צמר מתכווצין ועל הרוב נחתחים תחת ידם כי הגיות לא ידעו מה הם, ואשרי המכוין אורחותיו", עכ"ל.
מבואר בדבריו שהבזיון העלול להגרם על ידי כך הוא בזה שלא יזהרו הכובסות ויגרמו לניתוק הפתלים מחוסר ידיעה. ומטעם זה מצינו בספרי רבותינו האחרונים שכתבו שאף לדעת הרמ"א יש להקל בזמן הזה כאשר כל תהליך הכיבוס נעשה במכונה כמו שכתב בספר חיי לוי (או"ח סימן ב אות ד) ובספר שבט הקהתי (ח"ד סימן ט) בשו"ת קנין תורה בהלכה (ח"ב סוף סימן ב וריש סימן ג) ובהלכה ברורה (סימן כ"א ס"ק ל"ט).
אומנם יש שפירשו הטעם כפשט דדברי הכל בו, כדי שלא יהיו מצוות בזויות עליו, כי בעצם הרשות שנותן לגוי לגעת בציצית יש משום בזיון, ומטעם זה נזהרו במרוקו מאוד שלא להרשות לגוי לגעת בציצית.
וטעמים הללו שייכים רק בנתינת הציצית למכבסה, אבל במקרה שמבקש גוי שכוונתו להתגייר להתעטף בציצית בשביל להתלמד לכאורה מותר, שהרי לא שייך בזה טעם של ניתוק הפתלים וכן לא שייך בזה הטעם של מצוות בזויות עליו, שהרי אינו מניחו לגעת בהם סתם אלא בשביל להתעטף בהם כדי להתלמד ומה בזיון יש בזה.
מכל מקום כל זה אינו אלא בנותן לו הטלית לזמן מועט, אבל למכור לו או ליתן לו במתנה או להשאילו מרובה לכו"ע אסור, כמפורש בדברי המחבר באו"ח סימן כ סעיף ב, אין מוכרין טלית מצוייצת לעובד כוכבים, שמא יתלווה עם ישראל בדרך, ויהרגנו. אפילו למשכן ולהפקיד טלית מצוייצת לעובד כוכבים, אסור אא"כ הוא לפי שעה, דליכא למיחש להא", עכ"ל. וכך כתב בספר אמת ליעקב (או"ח סימן כ"א ס"ג) שאכן משום הך טעמא אסרו על נתינת הטלית לכובס גוי, שמא יתלווה עם ישראל בדרך ויהרגנו. ונתבאר בספרי האחרונים עולת תמיד (ס"ק ג) והחיי אדם (כלל י"א אות מ"ב, הובא במשנה ברורה ס"ק ז). ובכף החיים (ס"ק י"ב) דאף במקום שאין לחוש לפיקוח נפש עדיין האיסור במקומו עומד משום טעם הראשון המבא בגמ. מכאן שבמקום האפשר יש להחמיר מלמסור הטלית לידי כובס גוי.
ש
