סעודת גמר קנין השידוכין, הנקראת בקהילות אשכנז בשם: ווארט, וסעודת השידוכין הנערכת לאחר זמן הנקראת בטעות בשם אירוסין, שתיהם בגדר סעודות מצוה, לפי שהמנהג בזמנינו שבשניהם שולחים המשפחות ובני הזוג מתנות אלו לאלו כדי לקרב הדיעות והלבבות לקראת הנישואין, וכל סעודה הבאה לקשר עוד את קשר השידוכין היא בגדר סעודת סבלונות שהיא בגדר סעודת מצוה. ובתנאי שהשתדכו בקשר שרוח חכמים נוחה הימנו, ששתי הצדדים יראי השם שומרי שבת והנזהרים בקיום המצוות ושאר דברים המבוארים בשולחן ערוך אבן העזר סימן ב.
מקורות:
שונה קנין גמר התנאים שבשידוכין משאר התנאים, כי בשאר התנאים שמתנה אדם עם חבירו בענינים של מקח וממכר אין התנאי והמקח חל עד שיעשו קנין, אולם בשידוכין נגמר המקח היינו קשר השידוך והתנאים הכרוכים בו באמירה בלבד, כמאמר רב גידל בקידושין דף ט ע"ב משמו של רב: "כמה אתה נותן לבנך, כך וכך. לבתך, כך וכך. עמדו וקדשו, קנו. הן הן הדברים הנקנים באמירה". וכתב הגר"א קליין בספרו דף על הדף (קידושין שם) בשם האדמו"ר בעל הפני מנחם שמטעם זה גמר שידוך נקרא בפי העולם ווארט שמשמעותו אמירה, לרמוז לדברי רב גידל משמו של רב, כמה אתה נותן לבנך כמה אתה נותן לבתך הן הן הדברים הנקנים באמירה, שבאמירה בעלמא נעשה הקנין. ובדרך הלצה הזהיר עוד ואמר שמהלכה זו נשכיל לדעת את חשיבות כל מילה היוצאת מהפה, שבאמירה בלבד נעשה קנין חשוב זה הגומר את תהליך השידוך וקושר את שתי בני הזוג בקשר השידוכין שלא יוכלו לחזור בהם בלא הסכמת הצדדים.
עוד כתב להליץ בשם הפני מנחם שהן גימטריה הזיווג, ובמגילה דף ל"ב ע"ב אמרו בבת קול והוא דאמר הן הן. שהאומות רצו לקלקל קדושת ישראל ולכן נאמר במלחמת מדין "הן" "הנ – ה" היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה (במדבר ל"א ט"ז), שרצו לבטל ההן הן שהיא קדושת השידוך.
ובעניין שאלתכם אם הסעודה שעושים בשעת כתיבת התנאים חשובה כסעודת מצוה, ידועים דברי המהרש"ל בים של שלמה בבא קמא פרק שביעי (סימן ל"ז) שכתב, "כל סעודה שאדם עושה שלא כדרך מריעות ושמחה אלא כדי ליתן שבח למקום או לפרסם המצוה או לפרסם הנס קרוי סעודת מצוה, כגון פדיון הבן לפרסם המצוה ולפירוש רבינו תם לפרסם הנס שנמלט הזכר והאשה". והנה כי כן סעודת השידוכין הנהוגה בעת גמר התנאים שרגילים לדרוש בה בדברי תורה מענין הנישואין לכאורה היא בגדר סעודת מצוה כי שתי התנאים הרמוזים בדברי המהרש"ל מצויים בה. יש בה משום פרסום המצוה שנצטווינו שלא לשאת בלא שידוכין, כדאיתא בקידושין דף י"ב ע"ב רב מנגיד על מקדש בלא שידוכי, ויש בה משום פרסום נס השידוך שעליו אמרו חז"ל בסוטה דף ב ע"א קשה זיוגו של אדם כקריעת ים סוף.
אלא שעדיין קשה להסיק מסקנה ברורה בנידון דידן כדי להפסיד את קופת הקהילה מתשלום שכירות האולם רק על סמך דברי המהרש"ל הללו, כי אומנם רב היה מנדה את מי שהיה מקדש בלא שידוכין, ברם השידוכין כשלעצמם אינם מצוה. ואומנם דרשו חז"ל שקשה זיוגו של אדם כקריעת ים סוף, עדיין אין בעל הנס מכיר בניסו עד כדי כך שיערוך סעודה רק בגלל מציאת השידוך, ולמעשה עורך הסעודה בשביל קירוב הדיעות. על כן יש לחזק מסקנתנו זו מדברי המשנה בפסחים דף מ"ט ע"א: "ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו, יחזור ויבער, ואם לאו מבטלו בלבו". הרי שכרכה המשנה את סעודת המצוה הנערכת לרגל האירוסין עם מצוות שחיטת הפסח ומצות מילה, ומורה התנא שאם אין לו שהות ביום לקיים את ממצוות אלו ומצות ביעור חמץ בשריפה כתקנת חז"ל, יסתפק בביעור חמץ בליבו כפי המספיק מעיקר דין התורה. אלא שבגמרא הקשו מברייתא אחרת ששם שנינו, ההולך לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו וכו יחזור מיד. ומתרץ רבי יוחנן לא קשיא, הא רבי יהודה הא ר יוסי, דתניא סעודת אירוסין רשות דברי ר יהודה, ר יוסי אומר מצוה. וממשיכה הגמרא: "השתא דאמר רב חסדא מחלוקת בסעודה שניה אבל בסעודה ראשונה דברי הכל מצוה וכו הא בסעודה ראשונה הא בסעודה שניה, תניא אמר ר יהודה אני לא שמעתי אלא סעודת אירוסין אבל לא סבלונות, אמר לו ר יוסי אני שמעתי סעודת אירוסין וסבלונות". עכ"ל הסוגיא.
ומפרש רש"י מהי סעודה שניה, היא הסעודה שנוהג בה לאחר סעודת אירוסין בזמן שחוזרים לשגר סבלונות [פירוש, דרונות וכלים נאים] לארוסתו וסועד שם. פירוש, אין זו הסעודה שעושים על עצם מצות האירוסין בקידושין או על מצות הנישואין בכניסתה לחופה, אלא היא סעודה נוספת. ולכשנתבונן במהותה של סעודה זו נמצא את הדמיון בינה לבין הסעודה שנוהגים לעשות בזמנינו בזמן גמירת התנאים, שהמטרה בשניהם שוה, לגרום לקירוב לבבות בן בני הזוג על ידי סעודת מרעים זו.
וכך פירש בשו"ת דברי יציב (ליקוטים והשמטות סימן קכד) שסיבת עריכת הסעודה השניה היא משום שעל ידי הסבלונות מביא קירוב דעת וקירוב חתנות, וזה חלק מן הנישואין. ומביא לזה ראיה מהאמור בירושלמי פסחים פרק ג הלכה ז, בא וראה מה גדול הוא השלום וכו. ומפרש בקרבן העדה, כלומר בא וראה איך השלום הוא דבר גדול, שהרי מדמה לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו לשחיטת פסחו ולמילת בנו וכו, ואכילת סעודת אירוסין בבית חמיו אינו אלא משום איקרובי דעתיה דארוס וארוסתו וקרוביה. הרי שמטרת סעודת האירוסין היא לקרב דיעות הארוס והארוסתו וקרוביהם.
מעתה מתבאר שבעיקר זה נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי, אם אכן הסעודה שניה שמטרתה קירוב ללבות בנתינת מתנות וסעודת מרעים להרבות אהבה אחוה שלום ורעות בן בני הזוג נחשבת סעודת מצוה. ולהלכה כותב הרמב"ם הלכה זו בפרק ג מהלכות חמץ ומצה הלכה ט בזה הלשון: "מי שיצא מביתו קודם שעת הביעור לעשות מצוה או לאכול סעודה של מצוה כגון סעודת אירוסין ונישואין", וכו. ומתוך שאינו מפרט מה דין הסעודה השניה שעושים בעת נתינת סבלנות לכאורה יש להסיק שדעתו לפסוק כדעת רבי יהודה, שסעודת סבלונות אינה נחשבת סעודת מצוה. אולם בט"ז (סימן תמ"ד ס"ק ח) כותב שקיימא לן להלכה כרבי יוסי שגם סעודה שניה שעורכים בעת נתינת הסבלונות חשובה סעודת מצוה, ומתרץ מה שהשמיט הרמב"ם סעודה שניה, כי כלל שניהם בלשון סעודת אירוסין, כי שניהם שייכים בשעת אירוסין. וביאור דבריו, ששניהם, הן סעודת האירוסין, והן סעודת הסבלונות נערכות קודם קיום עיקר מצות הנישואין בכניסתה לחופה, ושניהם לדבר אחד הם באין, להורות על רצון בני הזוג לחיזוק הקשר וקירוב הלבבות כדי להכין עצמם לנישואין.
אולם הטור כתב הלכה זו באו"ח סימן תמד בלשון: "ההולך ביום י"ד לדבר מצוה כגון למול את בנו או לאכול סעודה ראשונה של אירוסין" וכו. מתוך שדקדק לכתוב לשון סעודה ראשונה העלה בבית יוסף שדעתו להכריע כדעת רבי יהודה, שדוקא הסעודה הנערכת בעת האירוסין נחשבת סעודת מצוה. והטעם כתב, אף על גב דקיי"ל (עירובין דף מ"ו ע"ב) שבמחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי, כאן הכריע הטור כדעת רבי יהודה כי סתם מתניתין משמע דאתיא כוותיה, עכ"ל. ואפשר שהסיק כך ממה שנקט התנא לשון סעודת אירוסין בלשון יחיד, כי אם כרבי יוסי היה לו לתנא לנקוט לשון סעודות אירוסין בלשון רבים, וצ"ע.
אולם למעשה משנה מרן בשולחן ערוך או"ח סימן תמ"ד סעיף ז מלשון הטור, וכותב הלכה זו בזה הלשון: "ההולך ביום ארבעה עשר לדבר מצוה וכו לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו", וכו. הרי שאינו מדקדק לכתוב סעודה ראשונה, אלא סותם כלשון המשנה והרמב"ם, לשון סעודת אירוסין. מדבריו דקדק המגן אברהם שאכן סעודת סבלונות שעושין באשכנז בלילה שקודם החופה שהחתן משלח סבלונות קודם אכילה אף על פי שעדיין לא נתארס מקרי סעודת מצוה". וממשיך המגן אברהם ומתייחס במפורש לנידון דידן, וכך כתב: "ובמדינות אלו ששולחין סבלונות זמן רב קודם החתונה ועושין סעודה שקורין סעודת קנין צריך עיון אי מקרי סעודת מצוה, ונראה לי דמקרי סעודת מצוה, עכ"ל המגן אברהם. וכך כתב בספר חק יעקב (סק"י).
אולם בחוות יאיר (סוף סימן ע) כתב: "ומה שעושין סעודה אחר כתיבת התנאים שקורין "קנס מא"ל" ודאי לא מקרי סעודת מצוה כי אין זה סעודת אירוסין דבימי הש"ס שהיה אחר קידושין", עכ"ל. בדבריו לכאורה נמצא חולק על השקפת המגן אברהם, והמדקדק בדבריו יראה שטעמו הוא בהכרח כי סבירא ליה שאין לנו אלא סעודות שהוזכרו בגמ, והנה בסוגיית הגמ לא נזכרו אלא סעודות האירוסין וסעודת סבלונות.
ומיישב במחצית השקל (שם סק"ח) שאכן יש לפרש אף את דברי המגן אברהם והחק יעקב בסעודת שידוכין ששולחים בה סבלנות, ובזה יעלו דברי החוות יאיר והמגן אברהם בקנה אחד, שסעודת שידוכין הנהוגה בעת גמר התנאים, אם שולחין בה סבלונות, בין בני הזוג ובני משפחותיהם, היא סעודת מצוה.
עוד כתב במחצית השקל (באשל אברהם סק"ט) שלשון סעודה שניה שנקטו בה הפוסקים היא לאו דוקא, והוא הדין שלישית ויותר, כל שיש בה סבלונות היא חשובה סעודת מצוה.
עוד נחלקו הפוסקים בביאור דקדוק לשון המשנה והפוסקים דנקטו לשון: "הולך לאכול סעודה בבית חמיו", שמשמעות הדבר לכאורה שלא נאמרו הדברים אלא כלפי החתן עצמו, שרק לו חשובה סעודה זו כסעודת מצוה ולא לשאר כלל הציבור השמח עימו.
בפרי מגדים (מחצית השקל ס"ק י) מעיר ללשון הרמב"ם שהשמיט ולא כתב בבית חמיו, ומסקנתו שבזה נחלקו, שלדעת הרמב"ם כל אדם ההולך לסעודת אירוסין ששכח לבער החמץ בכלל היתר זה לבטל החמץ בליבו, והכרעת המחבר כסתמות לשון המשנה שלא נאמר הדין אלא כלפי החתן, לפי שנעשית מצוה זו בשבילו כמצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים שאפילו תלמוד תורה שחשוב כנגד כל המצוות מבטלין בשביל קיומה.
אולם בפרי חדש (שם) כתב לבאר באופן אחר וז"ל, "ודע דלאו דוקא הוא עצמו לאכול בבית חמיו אלא הוא הדין לכל אדם שהולך לאכול בסעודה של מצוה כמבואר בדברי הרמב"ם בפרק ג מהלכות חמץ ומצוה, ומתניתין דנקטיה בחתן ההולך לבית חמיו משום דההיא בכל גוונא איכא מצוה לאפוקי אחרים כדאמרינן בסוף פרק אלו עוברין כל סעודה שאינה של מצוה אין תלמיד חכם רשאי להינות ממנו כגון מאי אמר רבי יוחנן כגון בת כהן לישראל ובת תלמיד חכם לעם הארץ".
בדבריו אלו מוציא הפרי חדש מהכלל את כל אותם בריתות קשרי שידוכין שאין רוח חכמים נוחה מהם, כגון משיא ביתו לעם הארץ, ותלמיד חכם הנושא בת עם הארץ, ובת כהן הנישאת לעם הארץ, ובחור הנושא זקינה וזקן הנושא ילדה כמבואר בשו"ע אבן העזר סימן ב סעיפים ו- ט ונתבאר ברמ"א שם סעיף ו שעם הארץ לענין זה, שעליו נאמר הדין בפסחים דף מ"ט ע"ב שלא ישא בת עם הארץ, הוא מי שאינו מדקדק במצוות. ובבית שמואל (שם ס"ק כ) כתב אף שאינו עובר להכעיס כל שיודע את המצוות ועובר עליהם הוא בכלל האיסור. ומדבריו נלמד שק"ו חתן המחלל שבת בפרסיה וכדו, שאין סעודתו סעודת מצוה.
על כן בקהילתכם שנתקנה התקנה שלא לגבות תשלום שכירות אולם בית הכנסת על סעודות מצוה, יש לפטור מתשלום על עריכת סעודת השידוכין, הן סעודה ראשונה שרגילים לערוך מיד בגמר התנאים הנקראת בפני יוצאי אשכנז בשם "ווארט" והן בסעודה שניה הנקראת "סעודת אירוסין", ששמה הראוי לה סעודת שידוכין, והטעם לפי שבזמנינו פשט המנהג להעניק בשניהם מתנות לקירוב דעת משפחות הצדדים ובני הזוג, ובלבד שהתקשרו בקשר שרוח חכמים נוחה מהם.
