קידושין שלא על ידי טבעת או כסף

מובא בשו"ע [אה"ע הלכות קידושין סימן לא ס"א] וז"ל: אין מקדשין בפחות משוה פרוטה. ומיהו אם קדשה בחפץ סתם, אין צריך לשום אותו תחלה אם שוה פרוטה, אלא אם שוה פרוטה, מקודשת. ואפילו אם אמר לה התקדשי לי בחפץ זה ששוה נ' זוז, ולא שמו אותו תחלה, אם נמצא אח"כ ששוה נ' זוז, מקודשת. ע"כ.

ובפ"ת [אה"ע סימן לא ס"ק א'] הביא בשם המשנה למלך [פ"ד מה"א סוף דין י"ט] שהסתפק במקדש אשה באתרוג שאינו שוה פרוטה מצד עצמו, אלא שמחמת שמצטרך למצותו שוה האתרוג הרבה יותר מש"פ, [וצ"ל שעומד לפני חג הסוכות]. ספיקו הוא האם בעינן שיהיה שוה פרוטה בגוף החפץ שמקדש עמו או לאו דוקא, אלא עצם העובדה שיכולה למכור את האתרוג בכל שעה קודם החג הרי שיש בו יותר משוה פרוטה ומקודשת. וכתב הפ"ת שספקו של המל"מ תלוי ועומד בפלוגתא שבין מהר"ם מינץ ובין תשובת החכם צב"י ושבו"י גבי מי שפסל אתרוג חבירו שהיה מהודר האם חייב לשלם לו אתרוג מהודר או דיו באתרוג שיוצא בו ידי חובתו. דאם חייב לשלם לו אתרוג מהודר יש לו דין ממון. ובכדי לעמוד על עיקרן של דברים נביא כאן בקצרה את תורף דברי המחלוקת הנ"ל:

הנה בשו"ת חכם צבי [סימן קכ] הביא בשם המהר"ם מינץ [שו"ת סימן קיג] שנשאל אודות ראובן שקנה אתרוג הדור בדמים יקרים ובא שמעון ואיבדו ממנו קודם או תוך ימי החג כיצד משלם. והשיב המהר"ם דאין צריך לשלם לו כי אם דמי אתרוג שאינו הדור שיוצא בו י"ח מצות אתרוג, וראייתו מהגמ' [ב"ק עח, ב] דהאומר הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנבו, דמצי גנב פטר נפשיה בכבש.

מיהו, במשנה למלך [פט"ז מהלכות מעשה הקרבנות ה"ז] דחה ראייתו של המהר"ם מינץ באומרו דשאני התם דשור זה שהפריש אין לו דמים, דהא קי"ל [פסחים פ"ט, ב] דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום, נמצא שאין חיובו של הגנב אלא משום תשלומו של הנודר, ומשו"ה פטר נפשיה בכבש כו', אבל הכא גבי אתרוג מצי למימר אנא הוה מזבנינא ליה. דהיינו, אומר המשנה למלך דבאתרוג טוען בעליו שיכל למכור אותו לאחר, משא"כ בעולה שאין לו דמים כי אם חיוב נדר.

וכן בשו"ת חכם צבי הנ"ל כתב דשגגה היא ביד המהר"ם, דהתם בעולה אין לה דמים דאינה בת מכירה כדאמרינן בפסחים [שם], אבל באתרוג הדור דמים לו ויכול למוכרו אף שעילוי דמיו הוא מחמת הידור מצוה אין בכך כלום. תדע דאילו גנב ס"ת מחברו והוא שוה אלף זוז מחמת הידורו בקלף יפה ודיו נאה ולבלר אומן, היעלה על הדעת שיפטור הגנב עצמו בס"ת שאינו הדור שאינו שוה אלא חמשים זוז הואיל ויוצא בו י"ח מצות "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת", הא ודאי ליתא. וסיים החכם צבי שהדבר פשוט וברור שהחוטף אתרוג מיד א' שקנהו לשם מצוה בדמים יקרים קודם או תוך החג שהוא משלם לו כפי מה שהוא שוה להימכר לשם מצות פרי עץ הדר. ע"כ. ובפ"ת הנ"ל סיים דלפ"ז לפי מה שהעלה המל"מ גופיה בפט"ז מהל' מעשה הקרבנות כדברי הח"צ דחייב לשלם כל דמי האתרוג, אין כאן מקום ספק בזה ומקודשת. ואילו בברכי יוסף [אה"ע סימן לא דין ב] כתב דבספר בני חיי הביא בשם המהר"י רוזניאס ז"ל דסבירא ליה דאינה מקודשת. והלא ידוע דהוא בעל המשנה למלך, ודלא כמסקנת הפ"ת.

ועתה ראיתי בשו"ת אפרקסתא דעניא [חלק א סימן קלה] שהביא ג"כ הדברים הנ"ל והעלה דאולי י"ל דשאני אתרוג של מצוה, אם הפרי עצמו אינו ש"פ רק דהמצוה אחשביה לשעתה, י"ל דמה דשוה יותר מחמת המצוה לא מהני, משום דמצות לאו ליהנות ניתנו, ואין לחשוב רק מה דשוה גם לאחר סוכות. וסיים דנראה קצת דוחק, ולכן נראה יותר לומר דמיירי בל"א דחזי לה לדידה ומקבלתו בפרוטה, ואמרינן דקבלתו בתורת פרי ולא בתורת אתרוג דמצוה, וע"ז נסתפק המל"מ והדר פשטיא דאינה מקודשת. [דלא כהברכ"י]. ולא זכיתי להבין דבריהם במה דברים אמורים דהלא עצם הדבר שיכולה למכור את האתרוג הרי הוא שוה פרוטה וצל"ע.

שו"ר בשו"ת מהר"ם שיק [או"ח סימן שכ"ט] דס"ל בפשיטות דספיקו של המל"מ הוא אם שווי המצוה דמים הוי או לא, והוא ז"ל הוכיח במישור דהשווי ע"י מצוה הוי ממון, ע"ש באריכות, ומסיק לבסוף ז"ל: ועכ"פ נ"ל דדברי החכ"צ נכונים, דדבר שיוכל למכור והמעות שלו הוי ממון גמור והגוזלו ומזיקו בודאי חייב לפי שויו, וכו'. העולה מכל שיש מחלוקת אחרונים בדבר והדברים אינם ברורים כ"כ ויש לחשוש לקידושין ולהצריך גט מספק.