מילה במגן קלמפ

אסור בתכלית האיסור לשנות כי הוא זה מאופן המילה המסורה לנו מדור דור. והשימוש במגן קלמפ [ובקרני לייזר וכדו'] הוא פסול וחמור שבעתיים מכמה סיבות המפורטות בגוף התשובה, ובראשם הסיבה שבעת הידוק הקלמפ מת העור כך שנמצא חותך אחר כך עור מת, ומן הדין צריך למול בדבר הכורת המבדיל את הערלה מהגיד. לכן מילה במגן קלמפ ודומיה בלא הטפת דם היא מילה פסולה שאינה מזכה את התינוק בכל הסגולות שזוכה בהם נימול כמצוותו להנצל מדינה של גהינם וקדושת הברית ולהנצל מתאוות העריות ושמירת הברית ועוד. ומחובת הנוכחים במילה הנערכת על ידי מוהל עבריין העובר על דברי חכמים אלו למחות בו, ואם לא ישמע להם יצאו משם בהפגנתיות, ואסור לענות אמן אחר ברכותיו וברכת האב והמברך, כי כולם ברכות לבטלה הם. ועל הרבנים מוטלת החובה לפרסם דבר זה להמון העם הטועים אחרי פרסומי ההבל. ומכיון שמילה זו היא מילה פסולה, גם אם ההורים לא מסכימים למול אלא בעזרת המגן, אין למוהל לעבור על דברי חכמים, ועדיף שלא למול את הילד מלמולו בעזרת המגן הנ"ל, אלא ימתין עד שתשרה עליהם רוח טהרה למול בנם כדת וכהלכה.

מקורות:

אודות האיסור בשימוש במגן קלמפ' קיצרנו בספר אוצר ברית אברת אברהם הלכות מילה סימן רס"ד סעיף ג במדור פסקי תשובות ס"ק י"ב אותיות ד' ה', וסיכמנו את המורם מהאמור שם בספר ילקוט ברית אברהם במדור פסקי הלכות מילה עמוד קמב וגם בספרי ברית יצחק היוצאים על ידינו. ועתה הגיעה שאלה זו לפתחנו הלכה למעשה אודות מוהל מפריז שמל אלפי ילדים וחלקם הגדול במגן קלמפ, וגם מלמד את תלמידיו למול בעזרת אותו מגן, נדרשתי על ידי רבני איגוד קהילות עולי צרפת לחזור ולדון בשלושה שאלות המתעוררות מכך. האם מילה במגן קלמפ היא מילה פסולה ממש, או שבשעת הדחק כגון שההורים מתעקשים למול רק בעזרת אותו מגן או במילת מבוגרים וכדו' היא כשרה להעשות לכתחילה. ושאלה שניה, האם בדיעבד צריך לחזור ולהטיף דם ברית מכל אותם שנימולו בעזרת אותו מגן. ושאלה שלישית התעוררה מאותם שעמדו לסנגר עליו, בטענה שהמוהל הלז אינו לוחץ את המגן בצורה כזו שממיתה את העור לגמרי, והמציאות מראה שיוצא מעט דם במילתו.

'מגן קלמפ' הנקרא גם בשם 'מגן ברונשטיין' על שם הממציא הרב צבי ברנשטיין מארצות הברית הוא 'מכשיר' שמטרתו להמית את עור המילה והפריעה כדי למנוע יציאת דם בשעת החיתוך, ומלכתחילה הומצא המכשיר למטרה ראויה לקרב ההמון למצות ברית מילה אחר שבזמנו לפני כשבעים שנה באמריקה חדלו רבים מקיום מצוה זו מפחד הדם הזב ממקום הברית. ואופן השימוש בו הוא כזה: תחילה מפרידים את עור הערלה והפריעה מן העטרה במחט הפרדה. אחר כך תופסים את עורות הערלה והפריעה בצבת הנראית כמספריים ותוחבים את 'המגן קלמפ' במקום שבו צריך לחתוך העורלה. אחר תחיבת המגן מסובב את הידית, ובסיבוב הידית נלחצים עורות המילה והפריעה בחוזקה עד כדי כך שנפסקת זרימת דם עורקי העורות הללו לגמרי ומיד מת העור עד כדי כך שאפילו אם יורידו את המכשיר לפני החיתוך יראו את העורות כאילו כבר נחתכו וחיבור הערלה לגיד עומד על עור דק מאד שאינו יכול לחזור להחיות את עורות מילה והפריעה, ומכיון שכבר נצמתו העורות לא יוצא דם ממקום החיתוך, ובזה מתפארים אותם המשתמשים במכשיר זה שבחיתוך שהם עושים לא יוצא דם ולכן תהליך הריפוי הוא קצר מאוד שבאותו היום כבר אפשר לרחוץ את התינוק וכו', ומספרים להורים שהחיתוך אינו גורם צער לתינוק ולכן התינוק לא בוכה בשעת החיתוך, אלא שבזה הם מטעים את ההורים כי לא מספרים להם שברגע הנתן 'המגן' על גוף התינוק ובלחיצת הידית נגרם לילד סבל רב ויסורים נוראים, עד שלפעמים גופו מכחיל מחמת הלחצת המכשיר, ולא זו בלבד אלא שלדעת הרופאים עצירת הדם על ידי השימוש במגן מסכן מאוד את הילד עד שעלול לגרום לו לבעיות קשות כדוגמת התקפת לב ומסיבה זו יש מדינות שאסרו בו את השימוש לגמרי. והסיבה שבשעת החיתוך התינוק לא בוכה היא מפני שהעורות כבר נכרתו בהידוק הידית ונעשה כחותך בשר מת בעלמא.

בזמנו לפני כשבעים שנה כאשר הומצא המגן החל פולמוס גדול בין רבני ארצות הברית, והגאון רבי אליעזר סילבר מסינסיטי עודד את השימוש בו כדי לקרב רחוקים שנמנעו מלמול בניהם בדרך הרגילה (כמסופר בהקדמה לתלמוד ירושלמי מהדורת מוצל מאש ברכות כרך ב היוצאת לאור ע"י משפחת ברנשטיין), וגם הרב הראשי לישראל באותה תקופה הג"ר יצחק איזיק הרצוג נתן הסכמתו לשימוש במגן זה [ולקמן יובא שלבסוף חזר בו]. וברבות הימים כאשר הגיעה שאלת היתר השימוש במגן הלכה למעשה בפני גדולי הדור, נזעקו הג"ר משה פיינשטיין והג"ר משה שטרן ואחריהם הג"ר בן ציון חי עוזיאל והג"ר צבי פסח פראנק (הו"ד בשו"ת ציץ אליעזר ח"ח סו"ס כט) והג"ר אליעזר יהודה ולנדברג והג"ר יצחק וייס והג"ר שלמה זלמן אוירבך והג"ר יהושע ממן והגר"מ שטרנבוך ועוד מגדולי ישראל לפסול את השימוש במגן זה מכל וכל, מכמה סיבות כפי שיתבאר להלן.

בראש ובראשונה כתבו הפוסקים לפסול את השימוש במגן מצד החיסרון ב'כריתת' הערלה, כי כאמור תפקיד הקלמפ להמית את העור, כך שנמצא אחר כך חותך עור מת. לעומת זאת מצות מילה להעשות באופן ש'כורת' את העורלה מהגיד בכלי ולא עלי ידי המתת העור, כמשמעות לשון הרמב"ם בפרק ב' מהלכות מילה (הלכה א): "ובכל מלין ואפילו בצור ובזכוכית ובכל דבר שכורת", וכך הוא לשון מרן בשולחן ערוך יו"ד סימן רסד (סעיף ב). מפורש בדבריהם, שאף שמילה בברזל אינה מעכבת, מכל מקום צריך שתעשה המילה בדבר 'הכורת'. והטעם לזה, כי קיום מצות המילה היא לא רק בהסרת הערלה, אלא בהסרת הערלה כתקנתה בכלי הכורת על ידי אדם הכשר למול. לכן אם לא נעשתה בדרך הראויה כגון שכרת העורלה בסם [או בקרני לייזר וכדו'] נפסקה ההלכה שאינה מילה כלל, וכך פסק בשו"ת אמרי יושר (ח"ב סימן ק"מ), ומילה זו נקראת בפי הפוסקים מילה שלא כמצוותה, כי מצות המילה להתקיים רק באותה צורה שבה נצטווה אברהם אבינו למול את בנו יצחק וילדי ביתו ומקנת כספו בפסוק (בראשית יז, י) "זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר". ומתרגם אונקלוס: "מגזר לכון כל דכורא": וכפי שנצטוו כל ישראל למול בניהם בפסוק (ויקרא י"ב, ג): "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". וגם שם מתרגם אונקלוס: "יתגזר בסרא דעורלתיה", והיא על ידי כריתת הערלה בכלי כמבואר בגמרא חולין דף ט"ז ע"ב. ועל ידי אדם הכשר למול כמבואר בגמרא עבודה זרה דף כ"ו ע"ב ובברייתא שם דף כ"ז ע"א. וכריתה פירושו הבדלה, להבדיל את הערלה מהגיד על ידי כלי, כפי העולה מתרגום אונקלוס, כפשט הפסוק. ומוסיף הגרי"י וייס בשו"ת מנחת יצחק (ח"ה סימן כד) לבאר שלשון 'המול', משמעותו כריתה ביד או בסכין אבל לא בסם, כי על ידי נתינת הסם יכרת ממילא העורלה כדרך שדרשו בגמרא קידושין דף כ"א ע"ב את הפסוק (דברים טו, יז) האמור ברציעת העבד: "ולקחת את המרצע ונתתה באזנו ובדלת", ודרשו בגמ', במרצע למעט סם, מפרש רש"י (שם) שלא יתן סם על אזנו וינקבנה. והטעם, כי נקיבה על ידי סם אינה דומה לנקיבה במרצע, שאינו נוקב מכח אדם אלא מאליו עיין שם. ומטעם זה ומעוד טעמים הסכים הגרי"י וייס לפסול את השימוש במגן קלמפ, וכתב, פשיטא דהחיתוך שעושין אחרי שכבר כלה כל החיות ועומד ליפול, לא הוי כלום. ועוד מביא לזה ראיה מהגמרא עירובין דף ק' ע"ב שאילן יבש ועשבים יבשים חשובים כתלושים דמי ואין בהם עוד משום תולש בשבת, ועוד מביא לזה ראיות נוספות ע"ש. וכך האריך הגרא"י ולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ח סימן כ"ט, ובחלק י' סימן ל"ח) לפסול את השימוש במגן קלמפ מטעם זה, לפי שאינו כורת אלא ממית.

טעם נוסף כתבו הפוסקים לאסור את השימוש במגן קלמפ מצד שעוצר הדם לגמרי, כך שבשעת המילה לא יוצא דם, ואגב בזה משתבחים המשתמשים במכשיר, שעושים מילה נקיה בלי דם. והטפת דם ברית היא עיקר גדול, ואמנם לא נתפרש להדיא בגמרא ענין הטפת דם ברית במילה, ברם דבר זה ילמד מקל וחומר מהטפת דם ברית מנולד מהול, ומנימול בגיותו שאינו נכנס לקהל ה' עד אשר יטיפו ממנו דם ברית. וכך הביא בשו"ת משכנות יעקב (יו"ד סימן רס"ג) מהזוהר הקדוש ומדברי רש"י בשבת דף קל"ד ע"א, שבכלל מצות מילה שעיקרה כריתת העורלה יש מצוה נוספת, והיא מצות הטפת דם ברית. ונבאר דבריו: בתיקוני זוהר (תקונא עשרין וארבע דף ע ע"א) איתא: "ודם ברית איהו מזונא דסמא"ל דאיהו רוצח דאפריש מניה. ורזא דמלה, אם רעב שונאך האכילהו לחם, ואם צמא השקהו מים. לבינוניים אתחשיב ברית מילה אעברו דדמא. ובשרא כקרבנא, הדא הוא דכתיב וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך. לצדיקייא ודאי באתר דמילה ופריעה שרייא יקו"ק, ודא איהו ומבשרי אחזה אל"ק ועלייהו אתמר ואמר לך בדמיך חיי לצדיקייא, וכתיב גם את בדם בריתך שלחתי אסירך מבור דאיהו גיהנם". והדברים עמוקים, ופשט הדברים שבכל ברית מילה יש שלושה ענינים, הראשון הסרת הערלה כדי לתת חלק לסטרא אחרא. הענין השני, מציצה והטפת דם ברית, שהוא בבחינת קרבן. והשלישי הפריעה, שהוא התגלות שם הוי'ה בגוף התינוק. ואחר שנתבאר בזהר שיש ענין יחודי בהטפת הדם, יעלה בפנינו גודל החיסרון במילה הנעשית ללא דם ברית. וכך מביא מוה"ר יצחק קראו בספרו תולדות יצחק (עה"פ בבראשית יז, י) בשם המדרש, שמצות מילה היא כקרבן, וכשם שדם הקרבן לכפרה על המזבח, כן דם המילה מכפר, ועל כן מצותה בשמיני כקרבן, שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה.

ומתוך פירוש רש"י את מעשה דרבי נתן בגמרא שבת (שם דף קלד) יתבאר עד כמה חשובה הטפת דם זו עד שהעלה רש"י ממעשה דרבי נתן שהטפת דם ברית היא מעכבת, שכך מובא בגמרא המעשה שהגיע רבי נתן לכרכי הים והביאו בפניו שתי תינוקות שמתו שלושת אחיהם מחמת מיתה. האחד היה 'אדום', והשני היה 'ירוק' והורה שאסור למול אותם. וטעם הדבר מפורש בגמרא, שאת התינוק האדום אסר למול לפי שלא נפל בו דם, ומפרש רש"י: "שלא בא בו דם, ומתוך כך חלש הוא ואין בו כח, וממהר לחלוש ולמות". ואת התינוק הירוק סירב למול לפי שהציץ בו ולא ראה בו דם ברית, ומפרש רש"י: "ראיתיו שהיה ירוק, הצצתי בו ולא היה בו דם ברית, תרתי לגריעותא, חדא דאי מהיל ליה לא נפק מיניה דמא, והטפת דם ברית מצוה, כדכתיב (זכריה ט) גם את בדם בריתך, ועוד: דמסוכן הוא, ומשום חולשא, שלא נוצר בו עדיין דם", עכ"ל. הרי שמפרש רש"י שלא נמנע רב נתן מלמול אותו רק מחמת הסכנה שיש במילתו מחמת שאין בו דם שאפשר שמסיבה זו מתו אחיו מחמת מילה, אלא מדגיש בראש ובראשונה שנמנע מלמול אותו בגלל שבמילה זו יש חיסרון גדול בהעדר דם ברית, ומדברי רש"י עולה ומתבאר שדבר זה הוא מעכב את המילה עד כדי כך שצריך לדחות מילתו עד שיפול בו דמו ויוכל להתקיים בו מצות הטפת דם ברית. ובזה יתבאר נוסח ברכת מילת הגרים "שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ", כי הדפת דם ברית היא עיקר גדול במילה.

וכך הוסיף במשכנות יעקב לבאר בדעת הרמב"ם בפרק י"ז מהלכות תרומות (הלכה י"א) שכתב לגבי נולד מהול, שאף שצריך להטיף דם ברית, מכל מקום מותר באכילת תרומה גם קודם ההטפה, וביאר הטעם, דסבירא ליה להרמב"ם שנולד מהול אינו ערל, ומה שצריך הטפת דם ברית, אין זה כדי למול הערלה כבושה, אלא זוהי מצוה מיוחדת דהטפת דם ברית, כי יש מצוה מיוחדת בהטפת דם ברית. וכך הוסיף הג"ר משה שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ה סימן רצא) לדייק מלשון הרמב"ם בפרק א' מהלכות מילה (הלכה ז) שכתב "ואם מל כשהיה עכו"ם צריך להטיף ממנו דם ברית ביום שנתגייר, וכן קטן שנולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית", משמע שכשם שבגר שכבר נימול כשהיה עכו"ם שלא שייך בו ערלה כבושה לפי שכבר מל, ואף על פי כן צריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית, הכא נמי במילת קטן שנולד מהול אין טעם ההטפת דם ברית כדי למול הערלה כבושה, אלא ההטפה היא בשביל קיום מצות הטפת דם ברית, והביא שכך הוכיח הגר"מ בנעט בספרו 'מגן אבות' מדברי הרמב"ם. וכך כתב הגר"י אברמסקי בספרו חזון יחזקאל (שבת דף ט"ז) בשם הגר"ח מבריסק שיש מצוה מיוחדת בהטפת דם ברית והוא בכלל "ואתה את בריתי תשמור" ומבאר שיש במילה שתי חיובים, להסיר ערלתו, ויסודו בפסוק ד"ביום השמיני ימול את בשר ערלתו", ומצות הטפת דם ברית הנכלל בפסוק ו"ואתה את בריתי תשמור". עוד כתב הגר"מ שטרנבוך ששמע מהגר"י אברמסקי להביא לזה ראיה ברורה מהשיטה מקובצת בב"ק (דף פח ע"א ד"ה שכן) שפירש שם אהא דפריך בגמ' "מה לאשה שכן אינה במילה, ואף על גב דלא שייכא בה, יש לומר שלא ציוה הכתוב להטיף ממנה דם ברית", הרי מפורש שאפילו אשה דכמהילא דמיא שייך עוד מצות הטפה, ועל כרחך דהוה מצוה בפני עצמו, ומי שמל בלי דם כלל ביטל האי מצוה. ומסיים, ואם כן המל בהאי מכשיר שאין יוצא דם, מבטל מצות דם ברית דהוה מעיקר מצות מילה כדמוכח מרבותינו הראשונים וכמ"ש לעיל, וח"ו לבטל האי מצוה "שעליה קיים שמים וארץ" דשייך לעיקר מצות מילה, ומטעם דם ברית לחוד ראוי לבטל מכשיר זה.

ועוד כתבו הפוסקים טעמים נוספים לפסול את השימוש במגן קלמפ כי בעת שחותך את עור המילה והפריעה כאחד מבטל את מצות הפריעה. ועוד לפי שבזה מבטל את מצות מציצה. עוד העלו הפוסקים שיש איסור דאורייתא בשימוש במגן בשבת, לפי שבעצירת הדם שאינו חלק מתהליך המילה עובר המשתמש על איסור חובל. וכך כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ה סימן כד), ועוד ע"ש שהביא בשם הג"ר מרדכי בענט להוכיח מדברי הרמב"ם בפרק ח' מהלכות שבת הסובר שלא מתחייב על איסור חובל בשבת בהטפת פחות מגרוגרת דם, שיש מצוה מיוחדת בהטפת דם ברית, והא ראיה שהמל שלא בזמנו בשבת חייב משום חובל אפילו על הטפת דם פחות מכגרוגרת. אלא שבהכרח מאחר שמצוה להטיף דם ברית עובר על איסור חובל מהתורה כי לדם הוא צריך). וכך כתב להזהיר הג"ר יהושע ממן בשו"ת עמק יהושע (ח"ב או"ח סימן מ') שמוהלים המלים במגן קלמפ בשבת הם מחללי שבת. ולפי זה אם יודעים חומר האיסור ועוברים ומלים במגן קלפמ בשבת בפני עשרה כשרים דינם כמומרים שבדינם האריכו הפוסקים ביו"ד סימן רס"ד ע"ש. וכך העלה הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ה סימן רצ"א) סברא לפסול את אותם מוהלים מדין מומרים לחילול שבת, אלא שלבסוף חזר בו מצד שהם מומרים לתאבון.

ועוד כתב הגרא"י ולנדברג (שם) טעם נוסף שמאחר שמצות המילה להעשות על ידי כריתת הערלה, ובשימוש במגן הוא ממית את העור והחיתוך נעשה על עור מת, נמצא שביטל מצות מילה לגמרי, ובזה נמצאו כל הברכות שמברכים בשעת הברית הם ברכות לבטלה.

עוד העתיק הגרא"י וולדינברג (שם ח"ח) את מה שכתב הגרב"צ עוזיאל בספרו משפטי עוזיאל (מהדו"ת חלק יורה דעה סימן מ"ו ובמכתבו שנדפס בסוף ספר ברית עולם על הלכות מילה) דברים חמורים על המשתמשים במגן קלמפ ובתוך דבריו כתב, שכל מעשה מילה שנעשה על מנת שלא יהיה דם ברית הוא מעשה של חתיכת הערלה שעושים העמים מירושת העמים הקדמונים או מטעמים היגייניים, ואין בהם מצות מילה שניתנה לישראל, וכל העושה זאת אינו מקיים מצות ברית שהטילה עליו התורה ומפר בריתו של אברהם אבינו ע"ש.

ובתשובת הגרא"י ולנדברג בשו"ת ציץ אליעזר (שם) הביא עדות מהימנה שגם הגרא"י הרצוג שנתן בשעתו הסכמה למוהל בורנשטיין לשימוש במכשיר זה היה מלא כל ימיו רוגז על שרימה אותו ממציא המכשיר, והעיד כי נמצא בענין זה תיק עם חליפות מכתבים מאת הרב הרצוג. וכתב עוד שהוסיף לשאול על כך מבאי ביתו מאלה שהיו מקורבים אליו ביותר, וגם המה אישרו נכונות את הדברים האמורים. והביא את עדות הרה"ג יצחק רוזנטל שאחר שבחן הגרצ"פ פרנק מכשיר זה התחלחל מהצער בעלי חיים שגורמים לתינוק, ופסק את פסקו באמרו: אין זו המילה שנצטוינו מפי הגבורה לעשותה. גם קרא לפניו מוהל אחד ששמע עליו שמשתמש במכשיר זה והזהירו על כך לבל יוסיף להשתמש בו.

עוד העתיק הגרא"י ולנדברג בשו"ת ציץ אליעזר חלק י"ט (סימן ס"ח) את נוסח חברי בד"ץ העדה החרדית לחיזוק האיסור ובתוך דבריהם כתבו כך: "ואסור ליקח לשום ברית מוהל כזה המשתמש באיזה מקום שהוא ב'מגן' הנ"ל, וכל מי שיראה מוהל המשתמש בכלי המשחית הנ"ל מחויב להודיע שם המוהל לביד"צ החתומים מטה וכל מי שבידו למחות, נגד המוהלים המשחיתים בהנ"ל מחויבים למחות ולא ישתמשו המוהלים אלא בסכין כמנהג ישראל מקדמת דנא וכמבואר ברמב"ם הלכות מילה (פרק ב') ובשו"ע (סימן רס"ד)".

וכאמור גדולי הפוסקים אחרוני זמנינו הסכימו עם הוראה זו לאסור את השימוש במכשיר זו ודומיו מעיקר הדין והגאון רבי משה פיינשטיין קבע נחרצות בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סימן קי"ט) שמילה בכלי שעוצר את הדם אינה חשובה מילה כלל, וכך חזר על דבריו אלו בתשובה אחרת (יו"ד ח"ג סימן צ"ט) וכתב שמילה שאין בה דם היא מילה פסולה, ודינו ככל נימול שלא כמצוותו. ושם הוסיף וכתב שגם נמנע מללכת לבריתות שמשתמשים בהם בכל מיני מכשירים שהומצאו לעזר למוהל, גם אם באופן השימוש בהם יוצא דם.

והגאון רבי משה שטרן רב ק"ק חתם סופר בניו יורק כתב בספרו שו"ת באר משה (ח"ב סימן עב) "על ידי המצאת כלי משחית זה לעשות הסרת הערלה באופן שברור כשמש שעל פי הלכה עוקרים הרבה חלקי גוף מצות מילה, ומאבדים בידים כל הני זכותים וטובות שהנחילו לנו מן השמים בזכות קיום מצוה זו כשעושין כתיקונה, ולכן יפה עשה ובעתו דיבר לצאת בחרב חדה נגד מהרסי הדת אלו, עפרא לפומייהו לא יזכרו ולא יפקדו שמם ומעשיהם בקרב כל ישראל, וכל מי שיראת ה' נוגע בלבבו לא יקח חלק אצל ברית שהמוהל עושה הסרת הערלה בכלי כזה, ולא רק שלא יקח חלק אלא אם הוא כבר שם יצא ברעש ובקולות בדרך מחאה לבזות המוהל כדי שישמעו ויראו ולא יזידון עוד, ולדעתי חוב קדוש הוא ביד הרבנים שיצאו בקול קורא בחתימת שמותם נגד כלי משחית זה".

והגר"ש וואזנר הפליג עוד בשו"ת שבט הלוי (חלק ח' סימן רי"ח) ואחר שקבע גם הוא לאסור את השימוש במגן קלמפ, והוסיף שמלבד שיש בשימוש בזה שינוי בצורת המצוה, ומלבד הצערא דינוקא הנגרם על ידי הכלי הזה, פשוט שאותו תינוק לא זוכה לקיום כל סגולות המילה ובכלל זה סגולת המצוה להנצל מדינה של גיהנם כמבואר בעירובין י"ט ע"א וקדושת ישראל והעזר לכבוש התאוה כמש"כ הרמב"ם ועוד סגולות עצומות כגון תבנית חותם של אמונת ישראל והבדלתן מן הגוים ועוד ועוד, וביאר שבכל אותם סגולות זוכה רק אם עושים המצוה כתיקונה ולכן כותב שמצוה למחות במשתמשים במכשיר כזה. ועוד ראה מה שהאריך בזה הגר"מ קליין בשו"ת משנה הלכות (ח"ו סימן קע"ד וח"י סימן קע"ד).

ונעתיק את תורף תשובת הגאון רבי נתן גשטטנר בשו"ת להורות נתן (ח"ב סימן פ) שכתב וז"ל: "ועל דבר המוהלים בכלי המשחית דמתקריא "מגן קלעמפ", האריכות בזה אך למותר, וכבר כתבו הרבנים הגאונים בתשובותיהם כי תסמר שערות ראש על האכזריות שבדבר לצער עוללי ישראל על מגן, ואסיא דמגן במגן מגן שויא. ומלבד ביטול מצות מילה, הנה המשתמש בזה עובר משום חובל בחבירו וכמבואר בחו"מ (סי' ת"כ), וכן באיסור צער בעלי חיים וכמבואר בסמ"ע (סימן ער"ב סקי"ג) דלצער ישראל אסור מכל שכן דצער בהמה עיין שם. ופשוט שהמל בכלי זה מעבירין אותו מאומנתו מקל וחומר ממאן דלא מייץ, דמגן זה סכנתא היא ואין בו מצוה. וכל זה פשוט", עכ"ל.

וגם בשנים מאוחרות יותר אחר ששוב חזר הנגע לפשות בעם חזרו שוב חברי מועצת הרבנות הראשית בראשות אאמו"ר הגר"י דרעי ראב"ד באר שבע שעמד באותה תקופה בראשות ועדת המוהלים שע"י הרבנות הראשית לישראל לחזק את תקנות הרבנות הראשית משנת תש"ל לאסור את השימוש במגן קלמפ מכל וכל ובשביל להלחם בתופעה ארורה זו חזרו והוציאו הוראה ישירה לכל המוהלים שלא יעיזו להשתמש במכשיר זה כלל.

מעתה נבוא לדון בשאלה שבפנינו שמסברים ההורים למול בנם אלא בעזרת המגן קלמפ, וסבור המוהל שאם לא ימול בנם כרצונם יתבטלו ממצות מילה לגמרי. ולאור האמור לעיל שמילה במגן קלמפ שאין בה הטפת דם ברית כלל, היא מילה פסולה, לכאורה אין מקום להסתפק בזה, וכך הסכימו הגאון הגרא"י וולדינברג בשו"ת ציץ אליעזר חלק כ' (סימן נ"ב) והגאון רבי שלמה זלמן אוירבך (הו"ד בספר מעדני שלמה עמוד רע"א, ובספר נשמת אברהם (ח"ה חיו"ד סימן רסד ס"ק ג', ובאנציקלופדיה רפואית הלכתית להרב אברהם שטיינברג כרך רביעי עמוד 476) שגם אם יתעקשו ההורים שלא למול בנם אלא בעזרת המגן הנ"ל, ויש חשש שיקחו את הבן למוהל רפורמי וכדו', אסור למול בו ועדיף שישאר הבן ערל מאשר למולו במגן שעצר את הדם לגמרי, ואם יקחו הבן למוהל רפורמי אין זה מענינינו בשביל להתיר הפרצה. וכתב הרה"ג שמעון דרור בספרו בגדי קודש (הלכות מילה סימן רס"ה סעיף א', עמוד קלה) שכך הסכים הרש"ל הג"ר יצחק יוסף. ולא נחלקו אלא באופן שמקפיד המוהל שלא להדק המגן כל כך, ויוצא דם, כפי שיבואר להלן.

ובסיום הדברים יש להעיר שאין שום חילוק בין מגן קלמפ לקרני לייזר, ולאחרונה נודע על מוהל באירופה שמל על ידי קרני לייזר וגם הוא כדרך המלים במגן קלמפ משתבח שעושה את המילה בלי דם. וצריך להזהיר את ההורים שאין שום חילוק בניהם, ואדרבא, אם במגן קלמפ עדיין חלוקים הדיעות אם המכשיר ממית את הערלה, בקרני לייזר אין שום ויכוח שהקרן שורפת את מקום החיתוך והדבר פסול בתכלית, והמילה היא מילה פסולה, וכל הברכות שמברכים שם הם ברכות לבטלה כמו שכתב הגר"ש ואזנר בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סימן רי"ב), ואפילו לגבי מבוגרים או חולי המופיליה (מחלת אי קרישת הדם) לא רצה להתיר את השימוש בלייזר. והגרש"ז אויערבאך (הו"ד בספר נשמת אדם ח"ה יו"ד סימן רס"ד ס"ק א') פסק שאין להקל בזה אפילו בחולים במחלת ההמופיליה שאינם יכולים לימול בדרך הרגילה, והטעם כתב בזה"ל: "כי אין האדם כורת אלא הוא מכוון את קרני הלייזר וזה חותך מאיליו", עכ"ל. וכן פסק בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סימן פ"ט) וראה מה שכתבנו בזה בקונטרס פיקוח נפש הנדפס בסוף ספר אוצר ברית אברהם הלכות גרים (סימן ב), אומנם אם לא שורף לגמרי ומסיים בחיתוך בסכין ויורד קצת דם, הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים המובאת בסמוך.