ידועה דעת הגאון רבי שלמה זלמן אוירבאך שמיד שגמר בדעתו לחגוג תמיד את שלושת הרגלים בארץ, אינו עושה יום טוב שני, וגם אם נאלץ להשאר איזה מועד בחוצה לארץ, דינו לנהוג בארץ יום אחד ובאותו המועד שנשאר בחוצה לארץ ינהג שתי ימים, והסכימו אותו רבים, ובראשם מרן הגר"ע והעיד שכך היה מורה לרבים. לכן הוריך שדעתם לחגוג את כל שלושת הרגלים בארץ, יחוגו יום אחד, וגם אם נמנעו לפעמים מלחגוג שבועות בארץ מחמת אילוץ אין הדבר מחייב אותם לחזור ולנהוג יום טוב שני. אבל אתה ואשתך שרגילים לחזור לקראת חג שביעי של פסח ושמיני עצרת לצרפת, וגם אינכם חוגגים שבועות בארץ, נמצאים במצב של ספק, כי יום שביעי של פסח ויום שמיני עצרת נגררים אחר יום טוב ראשון. וגם חג השבועות נגרר אחר הפסח כי לא היו השולחים יוצאים להודיע לגולה על קידוש חודש סיון אלא ביום החמישים של פסח חוגגים שבועות. לכן דינכם לנהוג יום טוב שני לחומרא רק באיסורי מלאכה אבל לא בתפילה קידוש והבדלה. לכן דינכם להתפלל למחרת יום טוב ראשון תפילת חול המועד כבני ארץ ישראל, ומכיון שכך אינך יכול להשלים מנין לתשעה מבני חוצה לארץ שרוצים להתפלל תפילת יום טוב. וגם אסור לך ולאשתך לקדש על היין בברכת מקדש ישראל והמועדים ולהבדיל בברכה מספק שמא היום הוא חול המועד בשבילכם, לכן אם יש בסביבתכם בני חוצה לארץ תצאו י"ח קידוש והבדלה בשמיעה, ואם לא אז תסתפקו בברכת הגפן ובאמירת חונן הדעת בתפילה.
מקורות:
כבר עמדנו על ביאור מחלוקת החכם צבי (בתשובותיו סימן קס"ז) וגדולי הפוסקים בשאלה אם בני חוץ לארץ הבאים להתארח בארץ ישראל צריכים לנהוג יום טוב שני בארץ. שהשקפת החכם צבי, ש'המקום' גורם, לכן בכל ארץ ישראל נוהגים הכל יום טוב אחד, וכך היא דעת הגר"ז מלאדי ועוד פוסקים. ודעת גדולי הפוסקים ובראשם מרן הבית יוסף בתשובותיו (אבקת רוכל סימן כ"ו) לחלוק עליו, ודעתם ש'קביעותו' במקום קובעת, לכן כל זמן שדעתו לחזור למקומו בחו"ל דינו לנהוג יום טוב שני.
ומכאן המשיכו ונחלקו הפוסקים ההולכים בהשקפת מרן הב"י בשאלת מי שיש לו שתי בתים שקבע משכנו בארץ ובחוצה לארץ, איזה מהם נחשב עיקר בשבילו לעניין חיוב יום טוב שני, שדעת הגר"א וולקין (שו"ת זקן אהרן ח"ב סימן כ"ו) בתשובה לאדמו"ר רבי מרדכי אברהם מגור מגור ששאלו על דעתו להתגורר שישה חודשים בחוצה לארץ ושישה חודשים בארץ, שבזה יש לומר שהמקום גורם, וינהג לפי המקום שהוא נמצא שם באותה שעה. וכתב שאומנם לענין כתיבת מקום הדירה בגט, הדירה בארץ ישראל חשובה יותר, מכל מקום לגבי חלות מנהג המקום ובכלל זה חיוב נהיגת יום טוב שני, המקום שבו הוא מתגורר באותה השעה הוא הקובע. לכן העלה הלכה למעשה, שבזמן היותו בחוצה לארץ ינהג כמנהג חוצה לארץ שתי ימים, ובזמן היותו בארץ ישראל ינהג יום אחד, ונימק תשובתו בזה הלשון: "כיון שהמקום גורם לאיסור על כן אין בזה אלא מקומו ושעתו שיושב שם בעת מעשה", עכת"ד. מתוך שאינו תולה תשובתו במשך זמן ישיבתו, אלא במקום ישיבתו, מתבאר שגם אם מתגורר רוב ימות השנה בחוצה לארץ, אם יש לו דירה בארץ ומתגורר בה אפילו זמן מועט בשנה. בזמנים שהוא נמצא בארץ, נוהג רק יום טוב אחד כמנהג ארץ ישראל.
וחלק עליו הגר"ב שטרן בשו"ת בצל החכמה (ח"ד סימן קכו), ותמה עליו מאוד, וכך כתב, "ודבריו נפלאים במחכ"ת כי רב הוא, דאטו שינוי הדינים ומנהגים שבין ארץ ישראל וחוצה לארץ במקום בלבד תליא, הלוא גם בדעתו תליא, כי לא נקרא מקומו רק באין דעתו לחזור, ודעתו שלא לחזור אלא להשתקע היא הקובעת להיות מקום זה נקרא מקומו הקבוע והעיקרי והמקום שדעתו לחזור משם להיות מקומו הארעי והטפל. וכיון שכן אם באמת דירת ארץ ישראל חשיבא עיקרית ודירת חוצה ל נגררת אחריה ובטילה לגבה אז חשיבא דירת חו"ל כדעתו לחזור משם לארץ ישראל". לכן מסקנתו שדינו כבן המקום שבדעתו להתגורר בה רוב ימות השנה.
והגרש"ז אוירבעך בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן יט אות ז) מחדש חידוש עצום מסברת עצמו, שאם קובע לגור בדירתו בארץ בכל שלושת הרגלים, דינו להיות כבן ארץ ישראל לנהוג רק יום טוב אחד, הגם שדעתו להתגורר בשאר כל ימות השנה בדירתו בחוצה לארץ, וז"ל: נראה לענ"ד דיש לדון במי שיש לו דירה קבועה בארץ ישראל וקבעו עצמם להיות תמיד בדירתם שבארץ ישראל יחד עם אשתו ובני ביתו בכל שלשת הרגלים, דאף שרוב השנה הם בחוצה לארץ דמכל מקום לענין יום טוב שני כיון שההבדל בין ארץ ישראל לחוצה לארץ שייך רק בשלוש רגלים נראה לענ"ד דאין עליהם שם של בני חוצה לארץ ביחס ליום טוב שני, ואף שהם תלויים תמיד בדעת אחרים ויש שלא יהיה להם מקום באוירון וכדומה ויצטרכו בעל כרכם להשאר בחוצה לארץ ואז ודאי יהיו חייבים ביום טוב שני כיון שעיקר דירתם שם והרי הם ממש כשאר בני חוצה לארץ אבל מכל מקום בהיותם בארץ ישראל חושבני דכיון שכך דרכם תמיד הריהם כבני ארץ ישראל לענין זה, ועדיף טפי ממי שיש לו דירה בארץ ישראל ודירה בחוצה לארץ ודר עם אשתו בקביעות חצי שנה בארץ ישראל וחצי שנה בחוצה לארץ שהביא כת"ר מהמהריט"צ דאין לך אלא מקומו ושעתו ובהיותם בארץ ישראל שפיר נוהגים כבני ארץ ישראל, כי בזה הרי הביא כת"ר מהגרי"ז מינצברג זצ"ל דפחות מששה חדשים אינה קרויה דירה, ברם נראה דהתם יש לחוש ולגזור על רגלים שבארץ ישראל אטו רגלים שבחוצה לארץ כיון שיש רגלים הם בחוצה לארץ, מה שאין כן בנידון דידן אף על גב שרוב הזמן הם בחוצה לארץ ודינם ממש כבני חוצה לארץ וגם בארץ ישראל הם צריכים לנהוג בכל החומרות של בני עירם שבחוצה לארץ, אבל מכל מקום לענין יום טוב שני דתלוי רק ברגלים וכיון שבכל הרגלים הרי הם בקביעות בארץ ישראל מנין לנו לומר שגם בכגון דא אמרינן להו הזהרו במנהג אבותיכם כיון דחשיבי לענין רגלים כבני ארץ ישראל ויש לראותם כאילו גם אבותיהם מעולם לא נהגו ביום טוב שני, הן אמנם ידעתי דיכולים גם לומר דכיון שגזרו אקרקפתא דגברי של בני חוצה לארץ לכן אף גם הם בכלל זה ובפרט שהם גם תלוים תמיד בדעת אחרים לנסוע לארץ ישראל, מכל מקום בצירוף עם שיטת החכם צבי (סימן קסז) אשר דבריו הם דברי סברא ורבנן קשישאי התחשבו בו נראה דגם בכהאי גוונא הרי הם פטורין מיום טוב שני ולכן אף אם רוצים להחמיר לא לעשות מלאכה מכל מקום בקידוש ותפלה וכל שכן לענין תפלין יש להם להתנהג כבני ארץ ישראל, כן נלענ"ד.
ובספר יום טוב שני כהלכתו כתב ששמע מהגרש"ז אויערבאך טעם מבורר יותר לחידושו זו, כי במה שהוא משתדל לחגוג יום טוב בארץ הפקיע עצמו מתקנת יו"ט שני מכל וכל, כיון שכל תקנת יו"ט שני נתקנה מעיקרא לבני חו"ל משום דהוה ספיקא דיומא גבייהו, וממילא אף על גב דהשתא אנן בקיאין בקביעא דירחא ואין שומרים יו"ט שני אלא משום שצוו חז"ל היזהרו במנהג אבותיכם (ביצה דף ד ע"א) מכל מקום גדר התקנה היה שגם השתא יש לבני חוצה לארץ להתנהג כאילו עדיין מסופקים בקביעא דירחא, כמו שכתב הריטב"א (ר"ה דף ח' בד"ה ועל) ולא חלה התקנה אלא על אותם בני חוצה לארץ שאם היו מקדשין על פי הראיה היה ספק אצלם, ומשום הכי בן חו"ל זה שבא תמיד בכל השלוש רגלים לארץ ישראל הרי הוא גם עכשיו כמו בזמן שקידשו על פי הראיה אשר לעולם ליכא ספיקא דיומא גביה כיון שיודע תמיד בברור מתי הוי יום טוב ולא חייל עליה תקנת יו"ט שני כלל וכלל, ולכן בצירוף דעת החכם צבי (סימן קס"ז) יש להקל.
והסכים איתו מרן הגר"ע יוסף בחזון עובדיה (יו"ט עמוד קנב), וכתב שכן הורה הלכה למעשה. וכך העלה בני בילקוט יוסף (קצוש"ע סימן תצו סעיף לג) בן חוץ לארץ שיש לו דירה קבועה בארץ ישראל, ונהג להיות תמיד בכל שלשת הרגלים בדירתו שבארץ ישראל, אבל רוב השנה הוא נמצא בדירתו שבחוץ לארץ. מכל מקום יש לומר שבהיותו בארץ ישראל בימי הרגל, אין צריך לנהוג דין יום טוב שני של גליות, שכיון שכל ההבדל בין תושבי ארץ ישראל לתושבי חוץ לארץ שייך רק בשלשת הרגלים, והוא נמצא תמיד בימי הרגלים בארץ ישראל, די לו ביום טוב אחד כמנהג תושבי ארץ ישראל.
אלא שלא נתברר לנו בדבריו אם כך הוא הדין גם במי שאין לו דירה קבועה משלו, או שיש לו דירה והוא מזכיר אותה במשך רוב ימות השנה ופעמים שהשוכרים לא מתפנים בימות אחר ובמקום דירתו הוא הולך עם בני משפחתו לגור במלון, אם גם הוא יפטר מחיוב יום טוב שני.
וכתב בספר יום טוב שני כהלכתו, שאכן מלשון תשובת הגרש"ז במנחת שלמה משמע שלא נאמרו הדברים אלא דוקא על מי שיש לו דירה קבועה בארץ ישראל לשלושת הרגלים, וכותב "אך שמעתי מהגרש"ז דמסתברא הך מילתא גם אם אין לו דירה משלו בארץ ישראל, אלא שהשואל שם שאל בכהאי גווני, ובזמנינו שבקל יוכל למצוא מקום לדור בו באכסניא או בבית מלון, לכן דינו כבן ארץ ישראל, אף על פי שיש מקום לעיין קצת בזה מכל מקום כן מסתבר הדין", עכ"ד והוסיף עוד שאם נאנס ונשאר בחו"ל רגל אחד פשוט הדבר שנוהג אותו הרגל כבן חו"ל דמה שהופקע מהתקנה הוא רק בהיותו בארץ ישראל.
עוד כתב שפסק זה שהורה הגרש"ז התקבל כבר לפני יובל שנים כמנהג ידוע אצל בני חוצה לארץ, אלא שרבים טעו לחשוב שדי במה שהם רגילים לבוא לחג הפסח או סוכות, וכתב ששמע מהגרש"ז שכך הוא הדין דוקא אם מקפידים לבוא לכל שלושת הרגלים, ולכן אם אינו בא בקביעות גם לחג השבועות דינו כבן חו"ל, וכתב שהטעם פשוט כמבואר לעיל ודלא כטועים בזה.
וכתב שעוד שמע מהגרש"ז שדין זה נאמר אפילו אם עדיין לא עברו עליו שלושה מועדים בארץ ישראל ואפילו אם עדיין לא היה בארץ ישראל למועד אחר, כי ברגע שהחליט לקבוע לעצמו מנהג לבוא לארץ ישראל לכל שלושת הרגלים בכל שנה ושנה, במועד הראשון שפוגע בו בארץ ישראל כבר נוהג כבן ארץ ישראל, עכ"ד.
וחלק עליו הגרב"צ אבא שאול בשו"ת אור לציון (ח"ג הערות פרק כג דיני יום טוב שני) וכתב: "יש שרצו לומר שמי שרגיל לבוא לכל המועדים לארץ ישראל, אף שדר במשך כל השנה בחוצה לארץ אין דינו לענין יום טוב שני כבן חוץ לארץ. ואינו נראה כן, שכיון שעיקר דירתו בחוץ לארץ נחשב הוא בן חוצה לארץ, שהרי התקנה היתה שבני חוצה לארץ יעשו ב' ימים משום מנהג אבותיהם בידיהם, ולא ישתנה הדין אף אם בכל הרגלים שוהה בארץ ישראל".
אלא שלא זכיתי להבין דבריו, כי ממחלוקת הזקן אהרון ובצל החכמה למדנו שהדבר מוסכם שמקום הדירה אינו מהווה משקל כלל, וכך מפורש בתשובת הגר"מ פיינשטיין בכמה תשובות, וכך עולה ומתבאר מתשובות כל הפוסקים הראשונים והאחרונים הדנים בשאלות כגון דא, שהמשקל היחיד ניתן רק לעובדת גמירות דעת השואל, אם אכן גמר בדעתו להשתקע בארץ אם לאו, ואומנם גמירות הדעת לבד היא הקובעת, הוסיפו הפוסקים תנאים נוספים כגון משך זמן המגורים בארץ ומציאת פרנסה וכדו', ותנאים אלו אינם מעיקר הדין אלא רק כדי להוכיח על גמירות דעתו השלמה והמוחלטת להשתקע בארץ, כי גמירות הדעת היא הקובעת, ולא מקום הדירה, וגם הגרש"ז הלך בהשקפה זו, ולא ראה להקל רק מחמת העובדה שיש לו דירה שגר בה במשך תקופת החגים. והנה כי כן, אם היה טוען הגרב"צ שתקנת יום טוב שני היא בגדר מנהג שמתחייב בה כל אדם שהוא בן חוצה לארץ, ניחא, אבל אחר שטענת הגרב"צ שגזירת יום טוב שני תלויה במקום הדירה, קשיא, שהרי עומק חידושו של הגרש"ז הוא שגזירת יום טוב שני תלויה רק במשך ימי החג, ולכן כל זמן שנוהג לחגוג החגים בארץ לא שייך בו טעם הגזירה, ומקום הדירה כשלעצמו אינו מעלה ואינו מוריד כלום, שהנה בפירוש הורה בעל פה שאפילו אם אין לו דירה משמו בארץ לא יתחייב ביום טוב שני.
וביותר יקשה שבהמשך דבריו (שם) ממשיך הגרב"צ ללכת בהשקפתו זו שמקום הדירה הוא הקובע, שכך כתב להעיר על הנפסק בשו"ת מהרי"ט צהלון (סימן נ"ב) שמי שקבע דירתו י"ב חודשים בארץ ישראל וי"ב חודשים בחוץ לארץ, דינו לענין יום טוב שני כפי המקום שנמצא באותו מועד, שבמועדים שנמצא בהם בארץ ישראל דינו כבן א"י, ובמועדים שנמצא בהם בחו"ל דינו כבן חו"ל", וכתב הגרב"צ: "ונראה שדין זה הוא דוקא בששתי הדירות שלו באופן שוה, ששתיהן קנויות לו או שתיהן שכורות לו, אבל אם דירה אחת קנויה לו ואחת שכורה לו, הרי מקום דירתו הקנויה לו עיקר, ועל כן אפילו אם רוב השנה דר במקום דירתו השכורה, דינו כדין המקום שבו דירתו הקנויה לו", ולא זכיתי להבין דבריו כלל, למאי נפק"מ אם הדירה קנויה או שכורה לו, הכל תלוי לאיזה מקום קשור יותר, אם לארץ ישראל או לחוצה לארץ, ויש אשר יש להם דירה קנויה בארץ וכמעט ואין גרים בה כגון שנקנתה במחיר מציאה וכדו', אבל גרים בדירתם המרווחת שבשכירות בחו"ל, ויש אשר נוהגים ההיפך. אומנם 'קנין' הדירה מהווה משקל מסויים בקביעות גמירות דעת על השתקעותו במקום, אבל ודאי שאין בה לבד כדי לקבוע כלום.
גם הגר"מ שטרנבוך חלוק על השקפת הגרב"צ אבא שאול, והורה בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן ש"כ וח"ב סימן שכט) שמי שדירתו בארץ, אבל הוא רגיל להיות בחלק מהחגים בחוצה לארץ, כגון שהוא רב קהילה שם וכדו', שעליו לנהוג כאותו המקום שבו הוא נמצא, וכך העיד על מנהגו, שנהג לגור רוב ימות השנה בארץ ישראל מלבד תקופת פסח ומחודש אב עד אחרי סוכות, שבחגי פסח וסוכות נהג יום טוב שני לכל דבר, חוץ מלענין הנחת תפילין שבזה החמיר להניח בתנאי קודם למעשה שאם אינו מחוייב זה יחשב לו כמלבוש. ומבאר שנסמך בזה על סברת הגר"ז שהמקום הוא הקבוע. הרי שהולך אף הוא בשיטת כל הפוסקים הנ"ל, שלא מקום הדירה קובע.
אולם לענין מעשה חלק על הוראת הגרש"ז ודעתו שאפילו מקפיד להיות כל שלושת הרגלים בארץ, נוהג יו"ט שני, וטעמו: "כי חז"ל חייבו בן חוצה לארץ, ואף שרגיל לבוא בארץ, מכל מקום נקרא ברגל אורח, ותושב חוצה לארץ חייב ביום טוב שני אף בארץ, וכ"ש כיון שהוא תושב שמה ראוי לחשוש שישנה הרגלו ויהיה ביום טוב בחו"ל ולא יבוא ויזלזל גם אז ביום טוב שני, ועל כן לדעתי משום זמן הרגל לבד לא נפקע מדינו דהיינו תושב חו"ל עם חיוב יום טוב שני".
וממשיך וכותב חידוש מסברת עצמו, וז"ל: "מיהו כיון שבעצם לא שייך יום טוב שני לשבועות, שהשלוחין הגיעו קודם חמשים יום מתחילת הספירה לכל מקום, ועיקר חובת יום טוב שני בשבועות היינו משום לא פלוג, עיין בריטב"א ר"ה י"ח. ובהגה"ה במועדים וזמנים ח"ז (סימן קל"ו) בשם הח"ס. וכיון שקבוע אצלי פסח וסוכות בחו"ל, חוששני שלמלאכה שמעיקרא התקנה בשבועות משום לא פלוג, חייבין גם בזה לנהוג בשבועות אף בא"י כבחו"ל לענין מלאכה, כיון שבפסח וסוכות אני נוהג כיום טוב שני לכל דבר, אף בבית בארץ ישראל ראוי להחמיר במלאכה וכנלע"ד עיקר, ונהגתי בס"ד להחמיר במלאכה לבד ביום טוב שני דשבועות בארץ ישראל, דיש לומר כיון שבפסח וסוכות אני בקביעות בן חו"ל, ראוי להחמיר כן גם בשבועות".
מסברתו זו שכתב בסוף דבריו עולה ומתבאר טעם ומקור למה שכתב בספר יום טוב שני כהלכתו, שרבים טעו בדברי הגרש"ז שגם אם לא עושים שבועות בארץ יש להקל שלא לנהוג יום טוב שני בפסח וסוכות, והגרש"ז הורה שנהגו כך בטעות. ולכאורה בדברי הגר"מ שטרנבוך נמצאת תשובה למנהגם, כי קביעות חג השבועות נגרר אחר שאר מועדי השנה, שביום החמישים לפסח עושים את חג השבועות, ולכן אינו נחשב כרגל בפני עצמו. ואפשר שמסיבה זו אכן יש להקל להולכים בסברת הגרש"ז הנשארים רק בחג הפסח וחג הסוכות בארץ לעשות יום טוב אחד, גם אם הם נשארים בחג השבועות בחוצה לארץ.
ומכאן שיש הסתפקתי בשאלה שבאה בפני על מי שרגיל לחגוג עם משפחתו חג ראשון של סוכות וחג ראשון של פסח בארץ, ולחזור לחגוג חג שביעי של פסח ושמיני עצרת בחוצה לארץ בבית משפחת הוריו, אם ינהג בחגים שנמצא בארץ יום טוב שני, ולכאורה על פי סברת הגר"מ שטרנבוך יש להקל לנוהגים כדעת הגרש"ז שגם אם חוזרים לחג שני לחוצה לארץ, עליהם לנהוג בחג ראשון בארץ יום טוב אחד, כי קביעות יום טוב שני נגררת אחר יום טוב ראשון של חג, כשם שחג השבועות נגרר אחר חג הפסח בקביעת המועד, וכשם שדיני חג השבועות נגררים אחר מנהג ימי הפסח וסוכות, כך יום טוב שני של חג נגרר אחר יום טוב ראשון.
ואחר שהורה מרן הגר"ע יוסף הלכה למעשה לשואלים לנהוג כדעת הגרש"ז אוירבאך לנהוג יום טוב אחד, נראה לענ"ד לפסוק לאותם הרגילים להשאר רק ביום טוב ראשון של פסח ויום טוב ראשון של סוכות, להחמיר ביום טוב שני, להשמר מעשיית מלאכה, ולא יעשו קידוש והבדלה, רק יבדילו בתפילה, ולא יתפללו תפילת יום טוב ואינם מצטרפים למנין עשרה עם בני חוצה לארץ המתפללים תפילת חג ביום טוב שני.
