אם מותר לישראל לברך ברכת כהנים

אכן יש להקפיד מאוד שכאשר אב מברך את בנו או רב את תלמידו יזהר שלא יברך הברכה לשם קיום מצוה מתוך מחשבה שמקיים מצוה בברכתו, כי אז עלול לשיטת רבים מהפוסקים לעבור על איסור דאורייתא של כה תברכו כהנים ולא זר, אלא יברך מתוך כוונה סתמית לברך את בניו כפי הברכה שמברכים הכהנים.

מקורות:

בגמרא כתבות דף כ"ד ע"א מבואר שזר הנושא כפיו ומברך את ישראל בברכת כהנים עובר משום לאו הבא מכלל עשה, שרק בני אהרון נצטוו לברך את ישראל אבל ישראל שמברך עובר בעשה, דכתיב (במדבר פרק ו פסוק כ"ג) דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם.

ונחלקו המחבר והרמ"א בשו"ע אבן העזר סימן ג' סעיף א' אם מותר לאדם שלא הוחזק ככהן ועכשיו בא ואומר כהן אני לישא כפיו. ודעת המחבר לאסור זאת מכל וכל. ואף הרמ"א שכותב שהמנהג הוא ליתן לו לישא כפיו אינו חולק שיש בזה איסור דאורייתא כמו שמבאר בבית שמואל (שם ס"ק ג') "אלא ודאי כל דבר שאין לו הנאה לא חיישינן שיעשה איסור ואין לו הנאה מזה". וכך פסק הרמ"א להדיא באו"ח סימן סימן קכ"ח סעיף א', וז"ל המחבר שם "אין לזר לישא כפיו" ומוסיף הרמ"א וכותב, "אפילו עם כהנים אחרים דזר עובר בעשה", עכ"ל.

ועיין בשו"ת הרדב"ז (ח"א סימן רל"ז) שדן האם מצות הכהנים לישא כפיהם דוקא על הדוכן, ופסק שאין מצוותם לישא כפיהם על הדוכן דוקא, אלא מצותם לישא כפיהם בכל מקום שהם נמצאים שם. שאם לא תאמר כן והם מתפללים במקום שאין שם היכן ואין שם דוכן יהיו פטורים הכהנים מנשיאת כפים? אלא ודאי שבכל מקום מצוים לישא כפיהם.

ומבואר בפוסקים (בביאור הלכה או"ח סימן קכ"ח ד"ה בפחות מעשרה) שמעיקר הדין אין המצוה לישא כפים דוקא בשעת התפילה אלא הוא ענין בפני עצמו לישא כפים ולברך את ישראל רק שחכמים קבעו מקומו בתפילה קודם שים שלום כמבואר בגמ' מגילה (דף י"ח ע"א).

עלה מכל האמור שמצות הכהנים בנשיאת כפים אינה דוקא על הדוכן ואינה דוקא בבית הכנסת ואינה דוקא בשעת התפילה אלא בכל מקום מצוותם לברך את ישראל. ומשמע עוד מדברי הפוסקים שכל כהן המברך את ישראל בפני עשרה מקיים מצות עשה. נשמע איפוא לפי המבואר בגמ' כתובות שאם ישראל יברך את חברו בברכת כהנים יעבור על עשה.

ודבר זה צריך עיון גדול שהרי מנהג ישראל תורה לברך את הבנים קודם הקידוש בברכת הכהנים, "יברך ה' וישמרך". וכך הקשה בתורה תמימה (שם הערה קל"א) על המעשה אשר שמע על הגר"א מווילנא שבירך את הג"מ רי"ח לנדא מו"ץ דווילנא בשעת חופתו והניח ידו אחת על ראש הגרי"ח בשעת הברכה", וכתב שבכל הדברים הנאמרים בישוב מנהג זה לא מצא קורת רוח.

אכן מצינו שהפוסקים נבוכו מאוד בקושיה זו, ועמדו ליישב זאת בכל מיני אופנים ותירוצים מתירוצים שונים ואין כאן המקום להאריך בכל דבריהם כי יכלה המקום והמה לא יכלו. רק נביא קצת מדבריהם.

הבית חדש (ריש סימן קכח) מתרץ, שאיסור עשה לזר אינו אלא בנשיאות כפים כדרך הכהנים היינו בהנחת שתי ידיו על ראש המברך.

ותירוץ זה קשה ממנהג ישראל המובא בסידור יעב"ץ (תפילת ליל שבת אות ז') שכתב שיברך את בניו בליל שבת בב' ידים והעיד שכן נהג מר אביו החכם צבי. וכך כתב בספר יוסף אומץ (מנהגי פראנקפורט אות ע') שטוב לברך בעשר אצבעותיו.

בשו"ת מהרימ"ט (חלק א' סימן קמט), כתב לתרץ שמצות הכהנים לברך את ישראל היא דוקא בשם המפורש בזמן בית המקדש. אבל בזמנינו שאין מברכים בשם המפורש מותר לישראל לברך. ודבריו מוקשים מאוד מפסק המחבר והרמ"א באבן העזר ואו"ח שפסקו לאסור הנשיאת כפים אף בזמן הזה.

מכל מקום יש לתרץ את מנהג ישראל על פי המתורץ בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חלק אורח חיים סימן מא) ובשו"ת דעת סופר (חאו"ח סי' יד) שכתבו מסברת עצמם שאין האיסור חל אלא "באם מכוין לקיים מצות ברכת כהנים" אבל אם אין כוונתו בכך אין איסור. וכן הביא משמם מרן הגר"ע יוסף בשו"ת יחווה דעת (ח"ה סימן י"ד).

מכל האמור נמצאת למד שיש להקפיד מאוד שכאשר אב מברך את בנו יזהר שלא יברך הברכה לשם קיום מצוה מתוך מחשבה שמקיים מצוה בברכתו, כי אז עלול לשיטת רבים מהפוסקים לעבור על איסור דאורייתא של כה תברכו כהנים ולא זר, אלא יברך מתוך כוונה סתמית לברך את בניו כפי הברכה שמברכים הכהנים.