מאחר שיש מצוה בקבלת גרים, ורוב העולם נהגו להקל ליעד את כספי המעשר להשתמש בהם לצורכי קיום מצוה, נראה שמותר לכם לממן את הוצאות נסיעת הגר מכספי מעשר.
מקורות:
תחילה וראש יש לנו להקדים ולברר עיקרא דמילתא, למטרת מה עלינו לייעד את כספי המעשר, האם דוקא לצורך פרנסת עניים וממילא דינם להיות ככספי צדקה, או דלמא רשאי המפריש ליעדם לכל צורכי שמים ובכלל זה קניית מצוות וסיוע למקיימי מצוה.
על חקירה זו עמדתי בספרי אוצר ברית אברהם הלכות מילה סימן רס"ה סעיף י"א במדור פסקי תשובות ס"ק מ"ט אות י"ב אודות השאלה אם אפשר לקנות את מצות הסנדקאות מכספי מעשר. [במקומות רבים נהגו מקדמא דנא לקנות מצוה זו מאבי הבן בממון, כך היה נהוג ברבים מקהילות אשכנז וטורקיה כמובא באורך בספר אוצר הברית (ח"ב עמוד ר"ס), וכך היה נהוג באלג'יר שהסנדק משלם כל הוצאות הסעודה (כמובא בספר זה השולחן ח"ב) וכך היה נהוג במטרסדרוף (כמובא בספר בית ישראל תנינא ח"א דף פ"ד ושם מנהגי מטרסדרוף אות קנ"ג). ובלוב היה מתחייב בעד הסנדקאות לקנות את כל צורכי ומלבושי התינוק (כמובא בספר ויקרא אברהם ילקוט ממנהגי לנו ולבנינו), ושורש נמצא למנהג זה במדרש תנחומא (פרשת תזריע) יעוי"ש].
כתב הרמ"א בהגהותיו ליו"ד סימן רמ"ט (סעיף א'), "אין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה רק יתננו לעניים", עכ"ל. ומקורו בדברי המהרי"ל (מנהגי ראש השנה דף ל"ז ע"ב).
דברי הרמ"א לכאורה ברורים הם, ואי אפשר לטעות בפסק הברור העולה מדבריו, שכספי המעשר צריכים להינתן אך ורק לעניים. לא לזיכוי הרבים כגון לקניית נרות בבית הכנסת, ולא לקיום מצוות.
בדרישה (סימן רמט ס"ק א') ובביאור הגר"א (ס"ק ד') הביאו לזה מקור מגמ' ביצה דף י"ט ע"ב [והנראה דכוונתם להא דבעא רבי שמעון בן לקיש מרבי יוחנן: האומר הרי עלי תודה [שהיא לצורכי שמים דייקא] ואצא בה ידי חגיגה [שדין הוא שאם לא אהנה מקרבן חגיגה את העניים לא יצא ידי חובתו], אמר ליה: נדור ואינו יוצא [פירש רש"י, נדור על התודה, ואינו יוצא בה ידי חגיגה] מכאן לכאורה הראיה שדין ממון העניים צריך להנתן דוקא להם ואינו יוצא ידי חובתו בהפרשת הממון לצורכי גבוה, אלא שעדיין צ"ע מנ"ל שדין כספי המעשר להנתן דוקא לעניים].
עוד הוסיף להביא בדרישה את לשון תשובת מהר"ר מנחם (סימן תנ"ט) וז"ל: אשר שאלת לקנות ספרים מן המעשר. כך אני רגיל להורות לבני אדם, כל מצוה שתבוא לידו כגון להיות בעל ברית או להכניס חתן וכלה לחופה וכיוצא בהן, וכן לקנות ספרים ללמוד בהן ולהשאילן לאחרים ללמוד בהן, אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה אותה מצוה יכול לקנות מן המעשר", ע"כ.
הרי שנחלק רבינו מנחם על דעת המהרי"ל, ודעתו שאין צריך לתת את כספי המעשר דוקא לעניים, אלא מותר לשלם מהם את הנצרך לקיום מצוות גם כן. אומנם תנאי גדול התנה בזה מהר"מ, שלא יוכל לשלם בהם על קיום מצות אלא באם אין יכולת בידו לשלם ממון אחר של חולין שיש לו, וגם שלולי שישלם מכספי מעשר לא היה עושה אותה מצוה. וכך הביאו משמו בט"ז (שם סק"א) ובש"ך (שם סק"ג).
והט"ז הוסיף וכתב בזה"ל: "ולענין לקנות מצות בבית הכנסת במעות מעשר, נראה לי דאם בשעת קניית המצות היה דעתו על זה שרי, דהא המעות לצדקה אזיל, ואף שהוא נהנה במה שמכבד לקרות אחרים לספר תורה אין זה איסור, שהרי בכל מעשר יש טובת הנאה לבעלים, מה שאין כן אם בשעת קניית המצות לא נתכון ליתן ממעשר ואחר כך רוצה לפרוע ממעשר הוי ליה כפורע חובו ממעשר כנ"ל בזה".
הרי שמתנה הט"ז את ההיתר לקנות מצוות בבית הכנסת ממעות מעשר בתנאי שבשעת קניית המצות יתכוון לשלם חובו מכספי מעשר, שאם לא התכון כך בשעת הנדר הרי הוא כפורע חובו מכספי מעשר, ואסור.
ויש לעיין בדברי הט"ז הללו שכתב להתיר לקנות מצות מכספי מעשר דמשמע אף אם יש יכולת בידו לקנות המצוה מכספו שלו, כי הנה בדברי מהר"מ הנ"ל מפורש שאינו יכול לקנות את מצות סנדקאות והכנסת חתן לחופה מכספי מעשר אלא רק באם אין יכולת בידו לקנות את קיום המצוה מכספו שלו. ואין לומר שחלוק בזה הט"ז ע"ד רבינו מנחם ולדעתו מותר לקנות המצוות בכל גוונא גם באופן שיש בידו לקנות המצוות ממעות חולין סתם, שהרי בסוף דבריו מעתיק את לשון מהר"מ בלא לערער עליו כלום ונשמע שמסכים הוא עם דין זה וכך דעתו, אם כן מוטל עלינו לברר מאי שנא מצות סנדקאות ומצות הכנסת חתן לחופה ממצות שבבית הכנסת.
ותשובה לזה קמה ועולה בפנינו מדברי הש"ך (שם) שאחר הביאו את התנאי המבואר בדברי המהר"מ הביא את דעת המהר"מ מרוטנבורג בזה"ל: "ובתשובת מהר"מ מרוטנבורג (דפוס פראג סימן ע"ה) כתב, ולפזר מעשרותיו לבניו הגדולים שאינו חייב לטפל בהם מותר, דאפילו לאביו מותר לתת אם הוא עני משום כבוד אביו, וכל שכן לבניו דמותר במקום שאין בעיר תקנה לתת לכיס של צדקה, עכ"ל, ומשמע דמותר אפילו יש בידו יכולת לפרנס ממקום אחר דזה הוי צדקה כדלקמן סימן רנ"א ס"ג", עד כאן לשונו.
על פי דבריו האחרונים יש להשוות את דעת המהר"מ מרוטנבורג עם התנאי שהתנה רבינו מנחם, שלא להתיר לשלם מצוה מכספי מעשר אלא באם אין בידו היכולת לקיים המצוה ממעות אחרים. אלא שיש לחלק בין מצוות סנדקאות והכנסת חתן לחופה למצות פרנסת בניו הגדולים. כי מצות פרנסת בניו הגדולים היא בגדר מצות צדקה כמבואר בכמה דוכתי, שעליו נאמר עושה צדקה בכל עת. מה שאין כן מצות סנדקאות והכנסת חתן לחופה אינה בגדר צדקה, אלא רק בגדר מסייע לדבר מצוה, אם לא שבעלי המצוה הם עניים.
וזהו החילוק, שבכל אופן, בין אם יש לו ממון אחר ובין לאו, מותר להוציא את כספי המעשר לכל אשר בשם 'צדקה' יקרא, אף אם המקבל אינו עני, ובלבד שבהגדרה ההלכתית תחשב הנתינה לצדקה. וזהו אף אם ביד הנותן לקיים המצוה ממעות חולין.
ובזה מיושבים דברי הט"ז אשר התיר לקנות מצות בית הכנסת בלא קיום תנאו של מהר"מ כפתור ופרח, כי הנה המדקדק בדבריו יראה שכתב הטעם לכך מפורש להדיא, "דהא המעות לצדקה אזיל", מכיון שיעוד המעות לצורכי גבוה הם, חשיבי צדקה, וממילא לא נאמר בהם תנאו של רבינו מנחם, ולכך התיר לקנות בהם מצוות בית הכנסת אף אם יש לו מעות חולין ובלבד שבשעת הקניה יתכוון לשלם החוב ממעות מעשר [דאי לאו הכי הוי פורע חובו ממעות מעשר].
הרי שעלו בפנינו עד עתה שלושה גדרים בענין יעוד כספי מעשר. ענים, מצות סתם, וצדקה. ומעתה יש לנו לחקור אחר דעת רבינו מנחם והמהר"מ מרוטנבורג אם הם חלוקים בדעותיהם זה מזה כמשמעות דבריהם, שדעת המהרי"ל שאין ליעד את כספי המעשר אלא לעניים, ודעת רבינו מנחם שאפשר ליעדם לצורך קיום שאר מצות בתנאי שאין לו ממון אחר, ולצורך צדקה סתם בכל גוונא מותר אף אם יש לו ממון אחר.
בפתחי תשובה (שם סק"ב) הובא מה שכתב בשו"ת חתם סופר (חלק יורה דעה סימן רל"א) שלא נחלקו רבינו מנחם והמהרי"ל בעיקר הדין מעולם, ושניהם מסכימים לדבר אחד, שכספי המעשר הם דבר התלוי במנהג, ולפיכך פוק חזי, אם נהג שלוש פעמים להפריש מעשר מרווחיו ולתתו רק לעניים שוב כל מה שיפריש מעשר הוי ממילא לעניים, ולאו כל כמיניה לקנות ממנו נר לבית הכנסת אפילו אינו מחוייב בהם, אבל אם מיד בתחילת התנהגותו להפריש מעשר כספים התנה שיכול לעשות ממנו דבר מצוה גם מהרי"ל מודה לתשובת מהר"ם להתיר.
הא למדת מדברי החתם סופר שאם הרגיל עצמו לקנות מצוות בכספי המעשר [ולא ליתנם לעניים] מותר לו לכו"ע לקנות בהם את כיבוד הסנדקאות אף אם המוכר הוא עשיר ובעל אמצעים שמן הדין אינו ראוי לקבל צדקה.
אבל אם היה רגיל ליתן מעשרותיו לעניים אסור לו לקנות בזה שום מצוה, אלא אם כן נהנים העניים מאותם המעות וכן פסק בשו"ת כתב סופר (חלק יורה דעה סימן קי"ב ד"ה ובאמת) שאם נהג ליתן מעשרותיו לעניים אינו רשאי לקנות בהם מצוות בבית הכנסת אלא אם מתחלקים אותם המעות לעניים שבעיר דאם לא כן מפסיד חלק העניים וגוזל אותם עש"ב. וכן מפורש בדברי הברכי יוסף (סימן רמ"ט אות ג' ד"ה גם). וכ"כ בספר נהר מצרים (הלכות מעשר ממון, דברים שמותר לעשותם ממעות מעשר אות ד') ובספר נחלת שבעה (סימן ח' סעיף ז' סק"ב) שלא הותר לשלם מכספי מעשר להיות סנדק אלא לעני. וכ"כ בשו"ת אמרי יושר (ח"ב סימן קל"ו), דהכנסת חתן לחופה ולהיות בעל ברית שאינם דבר שבחובה לא התירו רק כשהמעות הוא לעני. וכן פסק הגר"ב שטרן בשו"ת בצל החכמה (ח"ד סימן קס"א) שאם הפריש מעשרותיו סתם אינו רשאי להוציאם לקיום שאר מצוות, אלא הם לעניים. וכן הורה הגרא"י וולדינברג בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ט סימן א פרק ב) שאסור לקנות את כיבוד הסנדקאות מכספי מעשר אלא אם כן אבי הבן הוא עני, שאז מותר לו לשלם אפילו את כל המעות מכספי מעשר, וכל זה הוא לפי מנהג המהר"ל שהביא הרמ"א, שלא ליעד את כספי המעשר אלא לעניים .
ולפי שיעוד כספי המעשר תלוי במנהג, היינו במנהג העדה, ובמנהג האדם הפרטי. הנה ספרדי הנוהג בכל הליכותיו כדעת מרן השו"ע יכול מעיקר הדין להשתמט לגמרי מחיוב הפרשת כספי מעשרות לפי שמנהג הפרשת אין מקורו אלא באשכנז כמובן בתנאי שמעולם לא קיבל עליו מנהג הפרשת מעשרות, ואנן נהגינן במנהג זה, ובזה נעשה דיננו כבני אשכנז אלא שעדיין יש חילוק מסויים בינינו לבינם, כי בני אשכנז היוצאים ביד רמ"א נוהגים להפריש הכספים אך ורק לעניים ולא לשום מטרה אחרת בשונה מעדות האשכנזים הנוהגים בזה כדעת רבינו מנחם ובתריה הט"ז והש"ך שנהגו ליעדו אף לקניית שאר מצוות. ואנו הספרדים, יש מאתנו שנותנים המעות לכל מטרה קדושה לת"ת לבנין בית הכנסת לכתיבת ס"ת וכיו"ב וכהנה רבות שאינם בכלל מעשר עני וכך נהגו רובא דרובא, ויש מיעוט שמקפידים ליעדו רק לעניים, על כן קודם שניגש לשאלות הבאות אם יש מצוה בסיוע לגר להתגייר, ובשאלה אי שרי ליתן מעות במתנת חינם לגוי העומד להתגייר יש לחקור אחר השואל אם מנהגו בקודש בענין זה כמנהג המהרי"ל והרמ"א להפריש המעשר רק לעניים, או שמנהגו להפריש המעות לכל מטרה שענינה סיוע בקיום מצוה כדעת הט"ז והש"ך.
עתה אחר שנתבאר שיש הנוהגים ליעד את כספי המעשר לשאר צורכי שמים ובכלל זה סיוע לקיום מצוה נבוא לחקור אם יש מצוה בקבלת גרים.
לא מצינו מפרש להדיא בשום מקום בתורה מצוה לקבל גרים. ולא נזכר ענין הגיור אלא בדרך אגב, כפי שנאמר: "וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה' וגו'" ועוד כהנה וכהנה, אולם נראה דפשיטא לחכמי הגמ' דהוי מצוה שכך אמרו ביבמות דף מ"ז ע"ב, על הא דתנן: "מטבילין אותו מיד". "מאי טעמא, שהוי מצוה לא משהינן", הא משמע שיש מצוה בקבלת גרים.
וכך מצינו לרשב"ץ בספרו זוהר הרקיע (עשין מ') שכתב שיש מצוה בקבלת גרים. והר"י אלברצלוני כללה במצות אהבת הגר. ויש מן אחרונים כתבו, שהיא נכללת במצות אהבת ה', שכן אמרו ואהבת את ה' אלקיך אהבהו על הבריות כאברהם אביך וכו' שהיה מגיירם וכו' וכך כתב הר"י פרלא בפירושו לספר המצוות של רס"ג.
ובדברי הרמב"ן (בחידושיו לשבת דף קל"ז ע"ב) מפורש להדיא שמילת הגר היא מצוה על המל. וכן דעת הראב"ד בספר בעלי הנפש (סוף שער הטבילה). וכך יש לדקדק מדברי התוספות בפסחים (דף ז' ע"ב), שכתבו (בד"ה לא סגי), דהמל גרים מברך למול את הגרים, שהמברך חייב למול כמו אב המל. הרי דפשיטא ליהו שיש מצוה למול גר וכו'.
וכך כתב הגרי"י וייס בשו"ת מנחת יצחק (חלק א סימן קכט אות ד') "בודאי איכא מצוה בקבלת גר צדק". וכתב להביא לזה ראיה מדברי הגמ' ביבמות הנ"ל. וכתב עוד "אף על גב דאמרינן שם מתחילה דאם פריש נפרש, הוא משום דדלמא אין כוונתו לשמים, ומהאי טעמא קשים גרים לישראל כספחת, אבל בודאי אם כוונתו לשמים איכא מצוה". ועוד כתב להביא לזה ראיה מדברי באר הגולה (סימן רס"ח סעיף ה) דכתב דמילת הגר מוטלת על כל ישראל, וכתב עוד להביא לזה ראיה מלשון הרמב"ם (פי"ג מהא"ב הי"ד) שכתב המצוה הנכונה וכו' היינו ששניהם מצוה, אם כוונתם לשמים מצוה לקבלם, ואם אין כוונתם לשמים מצוה לרחקם.
אמנם היפך מזה מצינו מפורש בדברי הר"ן (שבת דף מ"ה ע"ב) ומרן הב"י בכסף משנה (בפרק ג' מהלכות מילה הלכה ד') שכתבו שלדעת הרמב"ם לא תקנו ברכה על מילת גרים, והיינו משום דס"ל בדעתו שאין מצוה במילת גר, ועל כן כללו את ברכת למול את הגרים בכלל ברכות השבח. ומדבריהם עולה הקושיה בדעת הרמב"ם, שמחד גיסא כתב בפי"ג מהלכות איסורי ביאה הלכה י"ד לשון: "המצוה הנכונה וכו'", המורה דפשיטא ליה דאיכא מצוה בקבלת גר, ומאידך דעתו שלא נתקן נוסח ברכה מיוחד על מילת גר.
ומצאתי בספר הררי קדם (ח"ב סימן י"ט) בשם הג"ר יוסף בער סלאווצ'יק שמכריח מתוך מה שסידר הרמב"ם את דיני מילת גר בהלכות מילת ישראל, ולא עם שאר הלכות גירות בהלכות איסורי ביאה, שאכן יש מצוה במילת גר, אלא שמצוה זו לא מקיימת עתה אלא למפרע אחר שיטבול. ובזה ניחא שפיר שאכן יש מצוה במילת גר, ועל כן מברך עליה בלשון "למול", ברם בשעת המילה עדיין לא מקיים המצוה ועל כן ברכה זו בגדר ברכת השבח. ועל פי זה מתיישב שאכן דעת הרמב"ם שיש מצוה במילת גר, ברם הברכה שמברכין עליה בשעת המילה אינה בגדר ברכת המצוות אלא היא ברכת השבח. ודו"ק.
[במאמר המוסגר יש לציין את מה שכתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סימן צ"ט) להוכיח מדברי כל הראשונים העוסקים בהלכה זו שאף שיש מצוה לגייר גדול, מכל מקום בגיור קטן אין מקיימים שום מצוה. וכתב: "הא פשיטא, דמה שבית דין מומחים מזדקקים להם, הוא רק משום הלחץ או הדחק, שכבר הכניסו הזוגות את הילדים לביתם, והמה דוחקים לגיירם, ויש בזה ענין של דיעבד ושעת הדחק, דאילו היו באים לשאול עצתם קודם שהכניסו אותם לביתם, היו מיעצים אותם שלא להכניסם, כי אף אם הגרות חל, היכא דהמכניסים ומגדלים אותם, המה שומרי תורה ומצוות, אבל בודאי אין בזה ענין של מצוה לחזור אחרי זה, כמבואר בדברי הרשב"א (שהובא בשיטה מקובצת בכתובות י"א), שאין הבית דין מחזירין למול ולטבול את הגוים הקטנים מעצמם וכו' עיי"ש, וכהאי גוונא כתבו התוס' (כתובות דף מ"ד ע"א ד"ה הגיורת), וכן מוכח ממה שהוכיח המרדכי (בסוף פרק החולץ) בשם הראבי"ה דאם אינו רוצה לא הוי גר, תדע דהא מיירי כשיד ישראל תקיפה עליהם, כדאמר ואם הגדילו יכולין למחות וא"כ נגייר כל בניהם הקטנים עכ"ד, והוכחה זו תוכיח גם כן, דאף מצוה לחזור אחריהם ליכא, דאם לא כן אמאי לא מצינו שיחזירו אחריהם שיסכימו לגיירם, דאין לומר מטעם עלילה שיעלילו עלינו שקבלם בחזקה, דהרי כיון שידינו תקיפה לא שייך זה. ועוד עיין שם שהאריך בזה וסיים, בזה"ל: "אבל בודאי מצוה ליכא, וכל שהצריכו לזה, היא רק משום שכבר נעשה מעשה, והוי ענין של דיעבד ושעת הדחק, כנ"ל", עכ"ל].
אלא שעדיין נשארה התמיה אם אכן יש מצוה בקבלת גרים מדוע לא נתפרש דין זה להדיא בתורה. בהאמור מתיישב שאכן אם היה מפורש בכתוב מצוה זו היה לכאורה מוטל עלינו לתור ולחפש אחר גויים שיסכימו להתגייר, ולא כך רצון הבורא, שהרי כך מוכרח מתוך שציווה את הגויים בשבע מצוות בני נח, ולא מסתבר שיצטוו בכך כאשר יש מצוה הסותרת את זו בכך שיהיה עלינו מצוה לגיירם. אלא שבהכרח מצות קבלת גרים חלה רק כאשר הגר בא מעצמו, אחר שהשלים התבוננותו מצד עצמו ובא בפני בי"ד להתגייר שאז שייכא מצוה זו.
עוד מצאתי בשו"ת עשה לך רב (חלק ג סימן כט) שכתב ליישב זאת באופן דומה, דאילו כתבה התורה מצוה מפורשת לקבלת גרים, היתה אז מצוה זאת ברורה ומוגדרת ומחייבת כל דיין וכל דור, וכל הבא להתגייר, ושלמו בו כל התנאים המאפשרים קבלתו, היה חיוב גמור לקבלו, וללא שום אפשרות לדחותו. וכן להיפך, כל עוד לא שלמו כל התנאים המתירים קבלת גר, אי אפשר היה בשום פנים לקבלו, וזה אשר רצתה תורה למנוע. כתבה את ענין קבלת הגרים, רק אגב עניינים ומצוות אחרות, ומשם ניתן לנו ללמוד עקרונית מצות קבלת גרים, אך כיון שלא כתבה אותה בפירוש, רמזה, שאין היא מצוה מחוייבת עכ"פ, ולא בכל פעם שיבוא גוי להתגייר, כבר חלה חובה על הדיין לקבלו, כי אילו היה כן לא היה רשאי עזרא לדחות את הנשים הנכריות, והיה מחוייב עכ"פ, לברר ולחקור כל אחת מהן, שמא יש בליבה רצון כנה להסתפח לתורת ה', אף אם הדבר בא בשעה זאת מתוך אהבת בעלה, והלא גם רות המואביה נמשכה לעם ישראל מתוך אהבת חמותה בעיקר, כאמור ורות דבקה בה, והדגישה זאת באמרה "עמך עמי ואלקיך אלקי", תלתה הכל בעמה ואלקיה של נעמי, ולא באהבת אלקי ישראל סתם, אלא כיון שבאה לאהבת עם ה', ולא חשובה הדרך, הבינה נעמי שעומדת בפניה גיורת – צדק וקבלתה, כך חייב היה גם עזרא הסופר לנהוג, אילו קבעה תורה מצוה מפורשת של קבלת גרים. אך זה היה רצון התורה, שלא תהא מצוה זאת מחוייבת, עכ"פ אלא מסורה לכל דיין ומנהיג בדורו, להחליט לפי ראות עיניו, בין לקולא בין לחומרא. עיי"ש.
ואחר שנתבאר שיש מצוה בקבלת גרים, הדרינן לדוכתא, אי שרי להפריש מעות מכספי מעשר לצורך קיום מצוה ולצורך סיוע במצוה. והנראה שמאחר שרוב העולם נוהגים להקל ליעד את כספי המעשר ולהשתמש בהם אף לצורכי קיום מצוה יש להתיר לממן את הוצאות נסיעת הגר מכספי המעשר.
ואף לסברת הג"ר מנשה קליין בשו"ת משנה הלכות (חלק ט"ז סימן צ"ב) הסותר את ראיית הרשב"ץ בזהר הרקיע (ס"ק כ"ח) ומפרש מה שאמרו בגמ' יבמות "שהויי מצוה לא משהינן" על הגר שרוצה להתגייר, יש להתיר לממן הוצאותיו מכספי מעשר, דאף את"ל שהמפריש עצמו לא מקיים מצוה מכל מקום מקום מסייע בכספי המעשר בקיום מצות הגר להתגייר. [ובמקום אחר השבתי על דבריו שאף אם תמצא שאין מצוה עלינו לקבל גרים, מכל מקום עדיין יש מצוה על הבי"ד לקבל הגר מדין מסייע לדבר מצוה, וידועה דעתו של הר"ן בריש פרק המקדש בתרא דקידושין דאף המסייע מקיים מצוה, מדתנן בקידושין דף מ"א ע"א, האשה מתקדשת בה ובשלוחה, ומקשינן השתא בשולחו מקדש בו מבעיא, ומתרצינן מצוה בו יותר מבשלוחו, הרי שאף שאין האשה מצוה בפריה ורביה עדין רמי מצוה עליה מדין מסייע. וגם המעיין בתשובת הגר"מ קליין היטב יראה שלא האריך בזה אלא בדרך הפלפול, ולענין דינא נראה שאין דעתו לחלוק על דעת רוב הפוסקים הראשונים והאחרונים הנוקטים בפשטות שיש מצוה בקבלת גרים].
