אם קיבל המתנדב הכשרה מקצועית והסמכה לעסוק באותו התחום וטעה בשוגג, הדין הוא שהוא פטור מדיני אדם וחייב מדיני שמים. אבל אם הכניס ראשו להתעסק ברפואה שלא קיבל בעבורה הכשרה והסמכה כראוי וקלקל חייב בדיני אדם לאחר הוכחת הנזק בבית דין.
מקורות:
כתב בשו"ע יו"ד סימן של"ו (סעיף א): "נתנה התורה רשות לרופא לרפאות. ומצוה היא. ובכלל פיקוח נפש הוא. ואם מונע עצמו, הרי זה שופך דמים, ואפילו יש לו מי שירפאנו, שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות. ומיהו לא יתעסק ברפואה אלא אם כן הוא בקי, ולא יהא שם גדול ממנו, שאם לא כן, הרי זה שופך דמים. ואם ריפא שלא ברשות בית דין, חייב בתשלומים, אפילו אם הוא בקי. ואם ריפא ברשות בית דין, וטעה והזיק, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ואם המית, ונודע לו ששגג, גולה על ידו".
הרי לך הלכה מפורשת בשלחן ערוך שאם טעה זה שהוסמך לרפואת אותו הנזק, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ודין זה מבואר בהרחבה בשו"ע חושן משפט סימן כ"ה לענין דיין ומורה הוראה שהורו הוראת טעות, שאם הוסמכו לדון וטעו בשיקול הדעת פטורים מדיני אדם וחייבים בדיני שמים, אבל אם טעו בדבר משנה חייבים לשלם מביתם.
והמדקדק בלשון השולחן ערוך בהלכה זו ימצא שבשביל להתיר לרפאות צריך שיתקיימו ברופא שלושה תנאים. א. שיהא בקי. ב. שאין רופא גדול ממנו. ג. שיקבל היתר בית דין לרפאות כמבואר בדברי השו"ע.
וכתב החיד"א (בשיורי ברכה שם דין א'): "נראה בעיני דחובה על הרבנים להודיע דין זה לרופאים הבחורים הקופצים בראש לרפאות החולים במקום שיש גדולים ובקיאים מהם".
ויש לברר מהו גדר בקי לענין זה. ועוד יש לברר מהו תוקף הוראה זו שלא ירפא אם יש גדול ממנו באותו העיר, כי אם הדברים כפשוטם לא נמצא ידינו ורגלינו, ולא ימצא היתר לשום רופא מלבד הגדול שבהם לרפאות כלל, ואינו מסתבר, וכך תמה הגר"ש וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ד סימן קנא) לענין רופא שיניים שריפא בעיר שיש בה רופא מומחה יותר ממנו וסבר השואל לחייבו מכח דברי השו"ע הללו וכך כתב, "מכל מקום מה שכתב בשולחן ערוך דאם יש גדול ממנו לא יתעסק ברפואה צריך עיון אם שייך בזמן הזה דמתעסקים במלאכה זו גדולים וקטנים מהם וכולם נסמכו", עכ"ל.
מדברי הלבוש (סעיף א') למדנו שהתנאי המובא בשולחן ערוך שלא ירפא כאשר יש גדול ממנו נאמר על טיפול רפואי שעלול החולה 'למות' ממנו, שכך כתב להטעים את הדין, "דהאיך יורה בספק נפשות במקום שיש גדול ממנו", הא משמע שלענין דבר שאין בו חשש פיקוח נפש כרפואת שיניים כל שהוא בקי באותו התחום, מותר להתעסק ברפואה זו.
אלא שיש לחזור ולברר מיהו הנקרא בקי: והנראה לפשוט ספק זה ממחלוקת הפוסקים ביו"ד סימן רס"ו לענין האיסור למוהל שאינו בקי למול בשבת מהחשש שמא יקלקל וימצא מחלל שבת, ומוהל הוא בכלל רופא כדתניא במנחות דף מ"ב ע"א עיר שאין בה רופא, ופירש רש"י רופא זה מוהל וכעין זה איתא בבבא בתרא דף כ"א ע"א. שדעת המחבר שדי בפעם אחת בשביל להחשיבו אומן, ומכיון שכבר נקבע שמו כאומן שוב אין חילוק מהותי בינו לבין אותו שכבר מל פעמים רבות, ודעת הב"ח שלא יקבע שמו כאומן עד שימול לכל הפחות שלוש פעמים.
מכאן למדנו ש'בקיאות' נרכשת לפי מספר פעמים, שאם לא כן היו אוסרים על כל מוהל למול כאשר יש שם גדול ממנו, שהרי דינו כרופא, אלא שבהכרח שבדינים כגון דא די בהשתלמות ורכישת בקיאות מספר מועט של פעמים, לדעת השו"ע די בפעם אחד, ולדעת הב"ח שלושה פעמים. אם כן כל מקצוע ומקצוע כענינו, ונתבאר בדברי השו"ע שהקובעים את שיעור ההשתלמות הם בית דין, וכבר כתב החתם סופר בתשובותיו (חו"מ סימן קע"ז אות ג') שלשון בית דין שנקטו הפוסקים מורה על אותם הממונים המוסמכים מטעם ראשי העדה לאותו ענין, קרי לענין זה: בתי הספר לרפואה.
מכאן שאם אותו מתנדב קיבל הכשרה מקצועית ראויה וקיבל את הכשר הרשויות המוסמכות לכך, וקלקל פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. אבל אם הכניס ראשו בתחום שאינו בקי בו ולא קיבל הכשרה והכשר לעסוק באותו עניין חייב בדיני אדם כדין מזיק.
וכן פסק בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יד סימן פ"ה) שדן בהוראה זו ומסקנתו להתיר לכל רופא לרפאות ברפואה מקובלת שקיבלה את הכשר הרשויות, גם אם יש רופא גדול ממנו, שבכוחו לרפא בצורה טובה יותר עם פחות סבל וכדו', ובתנאי שקיבל הרופא הכשרה מקצועית וקבילת תעודה המסמיכה אותו להיות רופא.
מכל האמור לעיל עולה ומתבאר שאם קיבל המתנדב הכשרה מקצועית והסמכה לעסוק באותו התחום וטעה, פטור מדיני אדם וחייב מדיני שמים, ואם המית בשוגג הרי זה גולה. וכתב הש"ך (שם סק"ג) "ומכל מקום אין צריך למנוע בשביל חשש טעות ומצוה היא כמו שנתבאר". אולם אם הכניס ראשו להתעסק ברפואה שלא קיבל בעבורה הכשרה והסמכה כראוי וקלקל: חייב בדיני אדם לאחר הוכחת שיעור הנזק בבית דין.
