א. לגבי כתב ברייל כפי מה שכתבת שאין זה ממש כתב אלא שפת סימנים, דהיינו שמתרגמים את הסימנים לכל השפות ובעברית יהיה סימן זה אות א' וסימן זה אות ב', ואילו בשפות אחרות אותם הסימנים יהיו אות A וכו', ויכול להיות מספרים, לכן נראה לי שאין זה מוגדר ככתב, דאין זה כתב מוסכם אלא שפת סימנים שמתורגמת לכל שפה בפני עצמה ולמספרים וכדו', לכן נלע"ד שאין זה מוגדר ככתב כלל, ואינו צריך גניזה, התייעצתי גם עם ידידי הרב יונתן כהן שליט"א בזה, וגם הוא אמר שלדעתו אין זה נקרא כתב, ומ"מ מכיון שהרב אלישיב והרב קרליץ נוקטים שצריך גניזה אני רוצה לעיין בזה.
ב. מה ששאל כת"ר לגבי קריאת שניים מקרא ואחד תרגום, שכתב בחזו"ע (שבת א' עמ' שכג) שישמע מש"ץ וכב' שאל האם יכול לקרוא מתוך כתב ברייל, ובהסתכלות ראשונה היה נראה לאסור, דהא אם הברייל אינו מוגדר ככתב, א"כ הוי כאילו קורא בעל פה, והוי דברים שבכתב שאי אתה רשאי לאומרם בעל פה, אמנם נראה לי להתיר, בין בכתב ברייל ובין על ידי שמיעה מקלטת ואומר אחריו נמי יהיה מותר. יסוד הדין איתא בגמ' (גיטין ט:) ותמורה (יד:) דרש רב יהודה בר נחמני, כתיב כתוב לך את הדברים האלה, וכתיב כי על פי הדברים האלה, הא כיצד, דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה, דברים שבעל פה, אי אתה רשאי לכתבם. ושני טעמים בדבר: א) שיש הרבה דברים שנדרשים מתוך הכתב, כגון חסירות ויתירות, או דבר הנקרא בצורה אחת וכתוב בצורה אחרת, ואם יאמר בעל פה, עלול לדרוש מחסירות ויתירות שלא כהוגן. ב) שמא יטעה ויקרא את הפסוק שלא כהוגן.
ומאידך בגמ' יומא (ע.) מובא שהכהן הגדול היה קורא ביום הכיפורים פרשת "ובעשור לחודש" בעל פה, וקשה מדוע התירו לכהן לקרא בע"פ דברים שבכתב? וכך הקשו תוס' ישנים (שם). ועוד בגמ' מנחות (לב:) מובא שתפילין ומזוזות נכתבין שלא מן הכתב, דהיינו שאפשר לכתבם בעל פה? ועוד הקשו בתוס' (בתמורה שם ד"ה דברים) כיצד אנו קוראים ויושע וקריאת שמע? והמרדכי (גיטין סי' תז) הקשה היאך קרינן שירת הים ופרשת הקרבנות בבית הכנסת בעל פה? ונאמרו כמה תירוצים בראשונים:
שיטת התוס' בתירוץ שני בתמורה – שאין להקפיד אלא בדבר שמוציא אחרים ידי חובתן.
שיטת התוס' שם בתירוץ ראשון והמרדכי בשם ר"ת –שכל הדברים השגורים בפי כל מותר לאמרם.
שיטת רבינו יונה בשם ר' שלמה מן ההר – שכל דבר שניתן רשות לאומרו בעל פה מחמת שחובה לאומרו כגון קריאת שמע, מותר לאומרו בעל פה, אף אחר שיצא ידי חובתו. לכן כל פסוק שניתן למצוה או לחובה לאומרו על פה יכול לאמרו כמה פעמים שירצה אפי' בשעה שאין בו מצוה כלל.
ובירושלמי מבואר – שכל האיסור הוא דווקא בספר תורה שמא יאמרו חסר משם, אבל בתפילה אין לחוש. וכ"כ האבודרהם (עמ' מח) דהא דאמרינן דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה שהוא בקורא בתורה שמא ידלגו איזו תיבה או יקראו בצורה חסירה, אבל בתפילה אין לחוש.
להלכה מרן השו"ע (סימן מט) פסק כדעת התוס' בתירוץ קמא והמרדכי והכלבו שכל הדברים השגורים בפי כולם מותר לומר, והגר"א פסק כהתוס' בתירוץ בתרא שכל עוד לא מוציא את הרבים ידי חובתם אין איסור.
ובמשנ"ב סי' מט סק"א כתב דסומא מותר לקרא בעל פה משום "עת לעשות לה' הפרו תורתיך", ובפרט לפי מה שאנו נוהגים להתיר לו לעלות לתורה, ומקורו טהור מהתוס' ב"ק (ג: ד"ה כדמתרגם) וכ"פ כה"ח (שם סק"ה).
לכן נלע"ד שיכול לקרוא הן מתוך הברייל והן מהקלטת, דשמא סיבת האיסור לקרוא בעל פה הוא משום שמא יקרא שלא כהוגן את הפסוק, וא"כ כאן כאשר קורא מתוך הכתב אין חשש שיקראנו שלא כהוגן, ואפי' שלעניין הגדרת כתב אינו מוגדר ככתב, מ"מ בודאי יודע היאך לקרוא הפסוק כהוגן. ושמא כדעת תירוץ ב' של תוס' דתמורה שאם אינו מוציא ידי חובה את האחרים אין איסור לקרוא. ושמא כהירושלמי שאין איסור אלא בקריאת התורה וכהאבודרהם. ובפרט לפי מה שפסק המשנ"ב שם (סק"א) וכה"ח (שם סק"ה) על פי התוס' בב"ק (ג: ד"ה כדמתרגם) שסומא מותר לקרא בעל פה משום "עת לעשות לה' הפרו תורתיך".
ג. לגבי השאלה עם המורות שעוזרות, מכיון שליכא דרכא אחרינא ואין זו נגיעת חיבה, יש מקום להקל שהמורה תיגע בו על ידי דבר אחר, דהיינו שתלבש כפפות (כמו של אחיות וכדו'), וה"ה לגבי אשתו.