עדים שחתמו מתחת לב' שיטין בכתובה

איתא בגמ' ב"ק (פט.) "הא מני ר' מאיר היא דאמר אסור לאדם שישהה את אשתו אפי' שעה אחת בלא כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה".

ובגמ' כתובות (נו:) "אחתיה דרמי בר חמא הוות נסיבא לרב אויא, אירכס כתובתה, אתו לקמיה דרב יוסף, אמר להו הכי אמר רב יהודה אמר שמואל, זו דברי רבי מאיר אבל חכמים אומרים משהה אדם את אשתו שתים ושלש שנים בלא כתובה, אמר ליה אביי והא אמר רב נחמן הלכה כרבי מאיר בגזירותיו, אי הכי זיל כתוב לה". ושם מבואר דאפי' אם מחלה כתובתה צריך לכתוב לה כתובה אחריתי ואם לא כתב – שויא לבעילתו בעילת זנות וכ"פ הטשו"ע (אבהע"ז סימן ס"ו סעיף ג') וז"ל "אם כתב לה כתובה ונאבדה או שמחלה לו עליה שכתבה לו התקבלתי כתובתי צריך לכתוב אחרת שאסור לאדם לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה" וע"כ בנידון דידן לכאורה צריך לכתוב לה כתובה חדשה.

ומריש הו"א להוכיח דאין צריך לכתוב כתובה חדשה ממ"ש הרמב"ם בפ"י מהלכות אישות ה"ז וז"ל "וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה ואח"כ יהיה מותר באשתו… אחד הכותב את הכתובה בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו מידו שהוא חייב לה מאה או מאתים הרי זה מותר, וכן אם נתן לה מטלטלין כנגד כתובתה… עד שיהא לו פנאי לכתוב". עכ"ל.

ונחלקו הראשונים בהבנת הרמב"ם במ"ש "עד שיהא לו פנאי לכתוב" האם גם כשעשה קנין לא מהני אלא עד שיהא לו פנאי, או שכשעשה קנין א"צ לכתוב כלל ורק לגבי התפסת מטלטלים בעינן שיכתוב כשיהיה לו פנאי, דלהמגיד משנה קיי"ל בגמ' (ב"ב מ.) דסתם קנין לכתיבה עומד, והכוונה דהוי כאילו נכתב, א"כ לשיטתו א"צ לכתוב כלל אם עשה קנין ורק בהתפסת מטלטלים בעינן שיכתוב, ואילו המהרי"ק למד ברמב"ם דקאי אתרווייהו וגם בקנין בעינן כתיבה, שכשיהיה לו פנאי יכתוב, וכן הבין הטור ברמב"ם. ומרן בבית יוסף (סי' ס"ו סעי' א') פסק כהבנת המגיד משנה ברמב"ם דקנין לא בעי כתיבה, וא"כ בנידון דידן כיון שמנהגינו לעשות קנין תחת החופה, א"צ לכתוב כתובה חדשה.

ולכאורה יש לדחות ראיה זו מתרי אנפי:

א. חדא דאיתא במשנה בבא מציעא (י.) "ראה את המציאה ונפל עליה ובא אחר והחזיק בה, זה שהחזיק בה זכה בה". ופריך בגמ' "ואי אמרת ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום, נקני ליה ארבע אמות דידיה וכו'. ומשני כיון דנפל גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דניקני, (שרוצה לקנות דווקא בתפיסה), בארבע אמות לא ניחא ליה דניקני". וא"כ בנידון דידן איכא למימר דהא דקנין מהני בלא כתיבה, היינו דווקא כשלא כתב וגלי דעתיה דניחא ליה בקנין, משא"כ היכא שכתב שטר, גלי דעתיה דאינו רוצה לסמוך על הקנין אלא על הכתיבה וממילא כשנמצאת הכתובה פסולה או נאבדה צריך לכתוב כתובה חדשה.

ועי' עוד בשו"ע חו"מ (סי' ר"נ סעי' י"ז) גבי שכיב מרע דקיי"ל דדבריו ככתובים וכמסורים דמו, דאם כתב שטר על דבריו או שעשה קנין, הדין הוא שלא קנה היורש, דכשעשה שטר או קנין גרע, דחיישינן שמא לא גמר להקנות לו אלא בקנין, אא"כ כתב בשטר "וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא", וא"כ בנידון דידן שלא כתב בכתובה "וקנינא מיניה מוסף על כתובתא דא", השטר גורע ואין הקנין מועיל אלא בצירוף השטר, וצריך לכתוב כתובה חדשה.

אמנם לכאורה יש לחלק בין כתובה לבין מציאה ושכיב מרע הנ"ל דהיכא שעושה שני קניינים אחד אחרי השני כגון שנכנס לד' אמות ולא הסתפק בזה ונפל על המציאה לתופסה בידו, או שהקנה באמירה ואחר כך עשה קנין וכדומה, אמרינן שמעשהו השני הוי "מעשה לסתור" את הקנין הראשון ולכן לא קנה, משא"כ בכתובה שה"קנין" הוא הקנין הנעשה, והשטר אינו אלא ל"ראיה" ואינו "מעשה לסתור" את הקנין, שהרי סתם קנין לכתיבה עומד, ואין כתיבת הכתובה מגרעת מטיב הקנין. ולפי"ז אין צריך לכתוב כתובה חדשה.

אלא שמצינו להט"ז (ס"ק ג') שכתב שאף לדעת הרב המגיד והבית יוסף צריך לכתוב כתובה כשעשה קנין ולא סגי בקנין לבד, וההבדל בין "קנין" לבין "התפסת מטלטלין" שבהתפסת מטלטלין צריך לכתוב מיד כשיש פנאי ואילו כשעשה קנין א"צ לכתוב מיד, אבל לאורך זמן יש חשש שלא סמכא דעתה דשמא ילכו העדים למדינת הים או ימותו, וא"כ אף להרב המגיד צריך לכתוב כתובה חדשה, וכ"כ בדרישה (אות ב') ובבית יעקב (שם) ולפי"ז נקטינן דהקנין לא מהני לאורך זמן וצריך לכתוב כתובה חדשה.

ב. ועד יש לדחות דהא דקנין מהני היינו דווקא כשאין ריעותא שמגרעת מן הקנין, משא"כ היכא שנמצאה טעות בכתובה או שנאבדה, שיש ריעותא בכתובה, א"כ גם הקנין הורע ולא מהני.

ואין להתיר על פי מה שכתב הדרכי משה (סימן ס"ו ס"ק א') וז"ל "דבמקום שלא יכול לגרש כי אם ברצון האשה אין לחוש כ"כ בכתובה (שא"צ לכתוב כתובה) וא"כ בזמן הזה דאין מגרשין בעל כרחה יש להקל בדבר, ואולי יש לחלק". עכ"ל. ולמד כן מהא דאיתא בסימן קע"ז (סעיף ג') "האונס את הבתולה חייב לישא אותה ואינו רשאי להוציאה לעולם לפיכך אינו צריך לכתוב לה כתובה". וא"כ הכי נמי כיון דאיכא חדר"ג דאין לגרש בעל כרחה כמ"ש בסי' קי"ט (סעיף ו' בהג"ה), א"צ לכתוב כתובה, זה אינו דהא כבר כתבו הב"ש (סי' ס"ו ס"ק י"א) והח"מ (שם ס"ק י"ח) דיש לחלק בין היכא שאינו יכול להוציאה מדין תורה, לבין היכא שהאיסור רק מחמת חדר"ג. ואף הרמ"א בשו"ע כתב בעצמו שאין המנהג כך וא"כ אין להתיר מחמת כן. [והסברא לחלק בין דאורייתא לדרבנן, שאיסור דרבנן קיל טפי לאינשי מאיסור דאורייתא ויש חשש שמא יעבור עליו].

ואף דחדר"ג הוי איסור דרבנן לאו מילתא פסיקתא היא, שהרי כתבו התה"ד (סימן רפ"א) ורש"ל (יש"ש חולין פ"א סימן ל"ו) והובא בש"ך (יו"ד סימן רי"ח ס"ק ג') ובט"ז (שם ס"ק ד') שחדר"ג הוי איסור דאורייתא וא"כ הדרינן דבנידון דידן לא יצטרך לכתוב כתובה.

אך יש לדחות דאף אם חדר"ג הוי דאורייתא בכל אופן יש לחלק בין אנוסה לנידון דידן, על פי מה שכתב האבני משפט שיש לחלק שרק באנוסה שאף אם יגרשנה בעמוד והחזר קאי, אין צריך כתובה, משא"כ בחדר"ג אף אם נאמר דהוי כשבועה הלא קיי"ל דבנשבע שלא לגרש את אשתו וגירשה מגורשת ולכן צריך לכתוב כתובה, וא"כ אף לשיטת התה"ד והרש"ל דחדר"ג הוי דאורייתא צריך לכתוב כתובה, וה"ה בנמצא טעות או שנאבדה הכתובה שצריך לכתוב כתובה.

ומכל מקום במעשה דידן שהפסול לא היה בעצם הכתובה אלא רק מדין שטר העשוי להזדייף, נראה שאם יתברר שכתובה זו נמסרה בפני עדי מסירה [כמ"ש הרשב"ץ (ח"ג סימן ש"א) שנהגו למסור הכתובה לפני עדי מסירה], השטר יהיה כשר וכמ"ש הטשו"ע בסימן קכ"ד סעיף ב' וז"ל "כותבין הגט על דבר שיכול להזדייף והוא שיתננו לה בעידי מסירה" וכו', ומשמע דכשר אף לכתחילה.

איברא דמצינו בסימן ק"ל סעיף א' שנחלקו הפוסקים בגט שחתמו העדים בריחוק ב' שיטין, ונמסר בעידי מסירה אי כשר או פסול, דהרמב"ם והרמב"ן הרשב"א והר"ן מכשירים והטור והראב"ד פוסלים ומרן השו"ע שם (סעיף ו') מכשיר, והרמ"א (סעי' א') פסק בסתם כהפוסלים ושיש מכשירים [וידוע שגם ברמ"א שסתם ויש הלכה כסתם, כמ"ש הפמ"ג (יו"ד ריש סימן ק"ה)] נמצא שזוהי מחלוקת מרן ורמ"א דלמרן כתובה זו כשרה ולהרמ"א כתובה זו פסולה.

ולכאורה היה נראה לחלק בין גט לכתובה שדווקא בגט שהוא שטר "כריתות" וכל מעשה הכריתות נעשה ברגע אחד הכשיר מרן בעידי מסירה, משא"כ בכתובה שזהו שטר ראיה שהבעל חייב לאשה, יש לחשוש שלא סמכא דעתא, דשמא כשיגיע זמן גביית הכתובה לא יהיו עידי המסירה לפנינו ולא תוכל לגבות הכתובה, וא"כ אף שיש כאן עידי מסירה לא מהני משום שלא סמכא דעתא.

אמנם אפשר שאף בכתובה נכשיר בעידי מסירה על פי מ"ש מרן השו"ע בחו"מ (סי' מ"ה סעיף ז') דבשטר שחתמו בו עדים בריחוק ב' שיטין אין יכול לגבות ממשועבדים אלא מבני חורין, ואם טוען פרעתי אינו גובה אף מבני חורין, וא"כ בזמנינו שאין גובים את הכתובה אלא באמצעות הבית דין אינו יכול לטעון פרעתי (משום שלא נאמין לו) וא"כ יכול לגבות על ידי כתובה זו מבני חרי וא"כ סמכא דעתה.

ואם תאמר ומה עם תקנת שמעון בן שטח שתיקן שיהיו כל נכסיו ערבאין לכתובתה ושתגבה אפי' ממשועבדים כמ"ש הגמ' (כתובות סב:), וא"כ כיון שאינה יכולה לגבות ממשעבדי ליכא לתקנת שמעון בן שטח. ויש לומר דתקנת שמעון בן שטח היתה מטעם שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, אבל מדין סמכא דעתא סגי אפי' בייחד לה כסף או מטלטלין, ואין צריך בשביל ה"סמכא דעתא" שיהיו כל נכסיו ערבאין לכתובתה, וא"כ אף בשטר כזה שיכולה לגבות מבני חרי, אכתי סמכא דעתא, ומדין שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, איכא למימר דבזה שכל נכסיו הבני חורין ערבאין לכתובתה סגי, שהרי לא ייחד לה ממון לכתובתה ואם יגרשנה יצטרך לשלם, ועוד שבזמנינו שאין מגרשים בע"כ וכל הסכמי הממון נעשים בבית דין, א"כ אין קלה בעיניו להוציאה, ולכן לדעת מרן השו"ע הכתובה כשרה ואין צריך לכתוב אחרת.

השתא דאתינן להכי איכא למימר דאף הרמ"א שפוסל גבי גט כשחתמו בריחוק ב' שיטין, מכל מקום גבי כתובה מכשיר, דדוקא בגט שהוא "שטר כריתות" והשטר הוא פועל את מעשה הגירושין בעינן שיהא בכשרות מוחלטת ולא תהיה בו שום ריעותא, משא"כ בכתובה שהיא "שטר ראיה" כשאר השטרות, א"כ כל היכא שיש לנו ראיה שפלוני חייב לאלמוני כשר. וראיה לדבר דבחו"מ (שם) לא הגיה הרמ"א על מרן, משמע שבשאר שטרות אפי' הרחיק ב' שיטין, אם נמסר בעידי מסירה כשר, על כרחך שיש לחלק בין "שטר כריתות" ל"שטר ראיה" כמ"ש.

ומצאנו לזה הוכחה מהש"ך (שם ס"ק י"ד) שהקשה על הרמ"א דשם לעיל (סימן מ"ג סעיף ה') גבי שטר מוקדם שמרן פוסק שכשר לגבות בו מבני חרי והרמ"א פוסל לגמרי, ומקשה הש"ך מדוע בהרחיק ב' שיטין הרמ"א אינו פוסל כמו בשטר מוקדם, ותירץ דאף מי שפוסל בשטר מוקדם מכשיר בהרחיק ב' שיטין, כיון שבהרחיק ב' שיטין ניתן להכשיר את השטר על ידי שימלא את החלל בקרובים, או שימלא את החלל מחזרת הדברים הכתובים בשטר, ואז הוכשר השטר לגבות בו, אף ממשועבדים, ולכן כשהרחיק ב' שיטין כשר השטר לגבות בו על כל פנים מבני חרי אף להרמ"א.

נמצא שבכתובה מודה הרמ"א שכשר וא"צ לכתוב כתובה חדשה כיון שיכול למלאותו בקרובים, ולכן בנידון דידן אין צריך לכתוב כתובה חדשה לכו"ע, ולרווחא דמילתא ימלא את החלל בחתימת עדים אחרים או אפי' קרובים, ואז חוזרת ג"כ תקנת שמעון בן שטח בשלימותה שיכולה לגבות אף ממשועבדים.

דינים העולים –

א. אם נאבדה הכתובה בוודאי או שנמצאה בה טעות בעצם הכתובה, צריך לכתוב כתובה חדשה.

ב. אם הטעות בכתובה אינה אלא מדין שטר העשוי להזדייף וכגון שחתמו העדים בריחוק ב' שיטין משיטה אחרונה מעיקר הדין הכתובה כשירה כיון שאפשר לגבות בה מבני חורין, ומכל מקום ראוי לכתוב כתובה חדשה כדי שתוכל האשה לגבות ממשועבדים, או שימלאו את החלל בעדים אחרים או בפסולים.

אבל סתם אדם אינו צריך לבדוק אם הכתובה נכתבה כהוגן, והיא בחזקת כשרה ל זמן שלא נודע אחרת.