איתא במשנה (ב"ק כו.) אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן. והרמב"ן (ב"מ דף פג. ד"ה ואתא ר' יהודה) כתב וז"ל, ומצאתי בתוס' (ב"ב צג: ד"ה חייב) שאדם המזיק אע"פ שחייב גם באונס, אינו חייב באונסין גדולים, וסמכו אותה מן הירושלמי (ב"ק פ"ב ה"ח) שאמרו, ישן ובא חברו וישן אצלו, הוא המועד. אפשר להעמידה, דהתם משום שהשני פשע בעצמו, עכ"ל. כלומר כאשר אדם הולך לישון ליד חברו שכבר ישן, והראשון הזיק לשני, הראשון פטור, והתוס' למדו מכאן שהמזיק באונס גמור פטור. אך הרמב"ן ס"ל שהטעם שהראשון פטור, הוא לא בגלל אונס גמור, אלא משום שהניזק פשע בעצמו, ובאופן כזה התורה לא חייבה את אדם המזיק, ע"ש. ובש"ע (סי' תכא ס"ד) ג"כ פסק שבאונס גמור פטור. וז"ל, בד"א שישן חייב, בשישנו שניהם כאחד ונתהפך אחד מהם על חבירו והזיקו או קרע בגדיו. אבל אם היה אחד ישן, ובא חבירו ושכב בצדו, זה שבא באחרונה חייב, אם הזיק לראשון. ואם הראשון הזיקו, פטור. וכן אם הניח כליו בצד הישן, ונתהפך עליהם ושברם, פטור, שזה שהניחם בצדו פושע הוא במה שהניחם בצידו, ע"ש. והוסיף שם הרמ"א דה"ה בכל אונס גדול כזה, דפטור הוא המזיק, ע"ש. והסמ"ע (שם ס"ק ט) כתב דאם ניזוק הישן, חייב בניזקו (ועי' בערוך השלחן שם ס"ב שאם הביא כלי של אדם אחר והכלי נשבר, חייב המניח בתשלום הכלי מפני שהזיק לכלי של חבירו שלקחו ממקום השמור למקום פחות שמור, ע"ש). והנה הכא שהיו אופניים בכביש, קשה להגדירו כאנוס דמאי הוי לי למיעבד. ולכאורה טענתו שלא העלה על דעתו שיש בכביש אופניים שמקום כזה אינו מיועד לאופניים ואולי דמי למש"כ בספר חשוקי חמד (בבא קמא כו.) שדן בראובן שהניח משקפיים שלו על ספסל בבית המדרש, ושמעון התיישב על הספסל מבלי להרגיש שיש שם משקפיים, ושברם. האם חייב שמעון לשלם לראובן על מה שהזיק. והשיב דלכאורה שמעון המזיק חייב לשלם, כי אדם מועד לעולם. וכתב שם ששמע מהגרי"ש אלישיב זצ"ל שיש מקום לפוטרו בדיני אדם, מפני שבית המדרש משועבד לכולם, ולכל אדם יש רשות לשבת שם ולקיים בו מצוות "שבתי בבית ה', כל ימי חיי", נמצא שהתיישב ברשותו ובמקומו, וראובן כאילו הניח את המשקפיים ברשות שמעון והיה על ראובן להשגיח על משקפיו. והדבר דומה לחצר המיוחדת לשוורים ולא לפירות, שאם אכל שור של ראובן את פירותיו של שמעון, פטור. וגם דומה לראובן שהניח משקפיים בבית של שמעון, על ספסל של שמעון, ושמעון התיישב עליהם ושברם, שמסתבר שפטור. אך בכל זאת מסתבר שחייב בדיני שמים, ע"ש. ואולם יש לחלק דהתם המקום מיועד רק לשוורים ולא לפירות אבל בכביש קורה כמה פעמים שיש אופניים זרוקות דכך דרכם של ילדים, כך שאי אפשר להגדירו כאנוס. בפרט שאופניים זה דבר בולט על הכביש ואף שהיה המקום חשוך, הרי בכל רכב יש תאורה והיה לו לנהג לתת אל ליבו שמא יש שם אדם או כלים. והגר"א בוחבוט שליט"א כתב לי שנראה שאין לחייבו, שהרי זה הולך ברשות וזה לא. דהיינו לרכב יש רשות לנסוע בכביש ואין רשות לאופניים להיות מונחים שם, ואדרבא יתכן ובעל האופניים חשוב כמניח בור ברשות הרבים ואם קרה נזק לרכב, יש לחייב את בעל האופניים. ולא דמי למשקפיים כ"כ, דהם לשניהם יש רשות, לזה לשבת ולזה להניח חפציו, אלא שגם שם יש לפטור את שמעון, כיון שאין דרכם של בני אדם להתבונן, והוי ליה לראובן לשמור חפציו ולא להניח אותם במקום שדרך בני אדם לשבת. ולא אמרינן בזה, אדם מועד לעולם באופן שהשני הטמין לו מכשול דלא הוי לידע ממנו. ומה שאמרו חז"ל שאפי' בשינה אדם מתחייב אם שבר כלים משום אדם מועד לעולם, שם מדובר שכשהלך לישון ידע שיש לידו כלים והוי ליה להיזהר טפי. ודמי למה שאמרו רבותינו שאם לאחר שהלך לישון בה חבירו והניח כד לידו, וזה שברו תוך כדי שינה דפטור שהרי הטמין לו מכשול שהכלל הוא שאם אכן הניח במקום שהרבים עוברים ולא אמור להיות שם, המזיק יהיה פטור אם הזיק תוך כדי הליכתו דהא הגמ' אומרת, אין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים, ע"כ. והן אמת שראיתי בספר חשוקי חמד (בבא קמא כז:) שנשאל באנשים זרים שהוציאו פח אשפה השייך לראובן, והניחוהו ברשות הרבים, ונתקלה בו מכונית וניזוקה, וגם הנהג נפצע, האם חייב בנזק. ואם כן, מי חייב. והשיב דהמכונית היא בגדר כלים, וכמו שכתב רש"י (ב"ק מח: ד"ה ומים כלים) וז"ל, כל חפצים ככלים דלא חייב בבור, ע"כ. וכ"כ להדיא בערוך השלחן (סי' תיב ס"ה) לגבי עגלה וז"ל, המניח כד ברה"ר, יש לזה דין בור, ואינו חייב על נזקי כלים. לפיכך עגלה שנתקלה בכד ונשבר האופן וכיוצ"ב פטור המניח מגזירת התורה, שפטרה בור על כלים. וכן כל מיני תקלה שברה"ר יש לזה דין בור. ובור פטור על כלים, שנאמר (שמות כא, לג) "ונפל שמה שור או חמור", ודרשו חז"ל (ב"ק כח:) "שור" ולא אדם, "חמור" ולא כלים, וכן נפסק בש"ע (חו"מ סי' תיא ס"א). אולם על נזקי האדם חייב. ורק אם האדם נהרג פטור, אבל אם הוזק, חייב בעל הבור. כמבואר בגמ' ובש"ע שם [ולגבי חיוב בדיני שמים יעוין בברכת שמואל (ב"ק סי' ב) דמשמע מדבריו דחייב בדיני שמים, ויעוין חזו"א (ב"ק סי' ב סק"ז)]. ולפי זה אדם שנפל לבור והוזק, חייב בעל הבור. ואעפ"י שהאדם פיקח ונפל ביום, בכל זאת חייב בעל הבור, והוא משום שאין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים, כמבואר בגמ' (ב"ק כז:) ובש"ע (חו"מ סי' תיב ס"ג). ויש לדון במקרה של פח אשפה הנמצא בכביש, דשמא חייב היה הנהג להתבונן בכבישים בדרכים, בגלל סכנת נפשות שבדבר, ואם לא התבונן, יתכן דפטור בעל הבור, משום דהנהג הוא עצמו אשם שלא התבונן, וצ"ע לדינא. והעלה דעל נזק המכונית ודאי ששניהם פטורים בין ראובן בעל הפח, ובין אלו שהוציאוהו, ואילו על נזק הנהג צ"ע אם חייבים לשלם, והדבר תלוי במחלוקת מי ישלם, ע"כ. ואמנם שוב בינותי בש"ע סי' תיב (ס"א) שכתב, המניח את הכד ברשות הרבים, ובא אחר ונתקל בו ושברו, פטור, שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים. ואם הוזק בו, בעל הכד חייב ואפי' הפקיר הכד, שכל המפקיר נזקיו בדבר שאין לו רשות לעשות מתחילה, חייב, ע"כ. ואמנם שם בס"ב כתב, הניח הכד במקום שיש לו רשות להניחו, כמו במקום פנוי שלפני בית הבד, ובא אחר ונתקל בו ושברו, חייב. ואם הוזק בו המהלך, בעל הכד פטור, מפני שהיה לו להסתכל. ואם היתה אפילה או שמילא כל הדרך כדים, פטור על שבירתם. ואם נתקל בה והוזק, בעל הכד חייב. וכן כל כיוצ"ב. ואם מילא כל הדרך כדים שאי אפשר לעבור, אפי' שברו בידיים פטור. ומיהו אם בשעה ששיברם הוזק בחרסיה, פטור, אע"פ שזה מילא כל הדרך, דאיהו דאזיק אנפשיה, ע"כ. וביאר בבאר הגולה (שם ס"ק ה) דבס"ב אע"ג דאין דרכם של בנ"א להתבונן בדרכים, במקום דשכיח להיות כדים, יש להם, ע"ש. ולפ"ז בס"א מיירי שפטור משום דאין דרכם וכו', באופן שאין רגילות להניח שם חפץ. ויש לדון מה הגדר שכיח שהרי מצוי שילדים מניחים אופניים על הכביש ובפרט בשכונות שיש בהם הרבה ילדים. ומש"כ מרן אם היתה אפילה וכו', לא שייך לענייננו שאף שטען שיש חושך מצוי, הרי שיש תאורת רחוב וגם אם אין תאורה ברכב ולכן היה לו להתבונן. ואמנם הגר"א בוחבוט כתב לי דמה שבור פטור בכלים, ישנם ראשונים כהנימוקי יוסף ועוד, שדווקא בור שהוא עשוי בחפירה ולא דבר המונח על גבי הקרקע, ובזה יש מקום לטעון קים לי. והאריך בדין זה בספר קהילות יעקב (ב"ק) להגאון הסטייפלר זצ"ל. והוסיף, אכתי בזמנם היתה מציאות להניח כדים ברשות הרבים דווקא ליד בית הבד, ולכן מי שהיה עובר שם היה צריך ליתן ליבו לדבר דהא כו"ע ידעו זאת. משא"כ בזה"ז אין זה דרך להניח אופניים "זרוקות על הכביש", וזה שיש ילדים שעושים כן באיזה רחוב, אין הילדים קובעים מציאות שהיא אסורה. ואין זה בדרך רגילות, שזוהי רגילות אסורה ולא כולם יודעים זאת. וכי נהג שאינו מתגורר שם צריך לדעת שיש אופניים על הכביש בגלל "מנהג המקום האסור". ופשוט דבכה"ג אין לחייב את בעל המכונית על שברון האופניים. אדרבא הדיון הוא על קלקול הרכב. ושם יש מקום לומר קים לי ולפטור מדין כלים בבור, ע"כ. וצל"ע כעת.
