עדים שחתמו מתחת לב' שיטין בכתובה טיפול בפוריות חנות האינטרנט בשבת אכילה מהמקרר של המלון

אחד מהם חזר בו

שם הרב המשיב: הרב ירון אשכנזי // נושא:  // תאריך התשובה: 24.03.2021

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב google
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב google
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

שאלה:

כן הרב יש לי עוד שאלה דומה למה ששאלתי מקודם, כי זה קורה לי
הרבה. היה קציצה בינינו בתחילה ואח"כ חזר בו מה הדין האם אני יכול להתלונן עליו או לקחת אותו לבית דין.

תשובה:

שלום לך, התלונות שלך נקראים בהלכה "תרעומת" ודנו בהם הפוסקים כדלהלן. בקצות החושן [ס"ק א] הקשה על דברי הרמ"א דהא מבואר בנימוקי יוסף פרק האומנין [ב"מ מז, א בדפי הרי"ף] בשם הרמב"ן דכל הדין שהולכים אחר קציצה ראשונה אינו אלא היכא דאיכא תרעומת, כפי שמצאנו בפירוש בהלכות פועלים כדאיתא בפרק האומנין [שם עה, ב] 'ואין להם זה על זה אלא תרעומת', אבל במקח וממכר לא מצאנו דין תרעומת, וא"כ כיצד כתב הרמ"א דין דאזלינן בתר קציצה ראשונה כאן במקח וממכר. ותירץ הקצות דאכן מצאנו גם במקח וממכר דין תרעומת כדאיתא בש"ס [פרק הזהב שם מט, א] אמר רב פפא מודה ר' יוחנן במתנה מועטת דסמכה דעתיה, ה"נ מסתברא דא"ר אבהו א"ר יוחנן ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר כו', נתנו לבן לוי אחר אין לו עליו אלא תרעומת, ופירש רש"י תרעומת שהבטיחו בתוחלת נכזבה ע"ש.
וכן פסק הרמ"א בסימן ר"ד [סעיף י"א] ע"ש, וכיון דבמתנה מועטת מצינו דין תרעומת ומש"ה אמרינן כאן במקח דעל קציצה הראשונה סמכו וקנו.
אלא, שהקצות הקשה על הבית שמואל באה"ע [סימן כ"ט ס"ק כא] באומר לאשה התקדשי לי בדינר על מנת שאשלים לך מנה והיא אומרת על מנת שתשלים מאתים ולא הסכימו ביניהם ואח"כ תבעו זה את זה כו', אם האיש תבע יעשו דברי האשה, וכתב שם ז"ל, אבל אם היתה קציצה ביניהם ליתן לה מנה או מאתים ואח"כ חזר אחד מהם וחזר ותבע צד השני וקידשה, אמרינן מסתמא על דרך קציצה הראשונה אמרה וכמ"ש בהגהת שו"ע סימן רכ"א עכ"ל.
ולפי מ"ש דאינו אלא במקום דין תרעומת והיינו דוקא בפועלים היכא דאמרו חכמים דיש בו תרעומת, וכן במקח כאן נמי אית ביה דין תרעומת וכמ"ש דהוא מדין מתנה מועטת ואפילו בתרי תרעי, אבל באיש ואשה שהבטיחו זה לזה בדברים בעלמא לא אשכחן בזה דין תרעומת ואין זה דומה למתנה מועטת ולא סמכא דעתא בזה בדברים בעלמא, וכיון דלא אשכחן בזה דין תרעומת לא מהימנא לומר דיש לה תרעומת, וא"כ האי דקידושין אינו דומה כלל להך דהכא ולא אזלינן בתר קציצה הראשונה. וקושיית הקצות עומדת על דברי הב"ש ויש ליישב. לכן למעשה, יש לך תערומת עם חזרת אבל אם לא היתה קנין ברור אין טענה לבית הדין.
וכן יש לדון במקרה שאמרו 'נתפשר' ולבסוף לא נתפשרו כדלהלן.
ראובן ושמעון התווכחו על מחיר מסוים ואח"כ אמרו 'נתחיל לעבוד ונתפשר אח"כ', ולבסוף לא נתפשרו, הדין הוא שהולכים אחר שומת בקיאים. [כ"כ הפ"ח פ"ג הערה לט]. כגון: ראובן הזמין את שמעון לעשות עבודה בביתו, שמעון דרש עבור אותה עבודה 10.000 $ ואילו ראובן אמר שמוכן לשלם רק 7.000 $, לאחר מכן אמרו נתחיל את העבודה ואח"כ נתפשר, והנה לאחר שסיים שמעון את העבודה דרש את הסכום שנקב בתחילה, ואילו ראובן לא מסכים, הדין הוא שיביאו שמאים בקיאים שיעריכו כמה שווה העבודה שעשה שמעון וכך ישלם ראובן.
פסקו ביניהם מחיר, מוכר אומר לא כולל מע"מ ולקוח אומר המחיר היה כולל מע"מ
בספר פתחי חושן [פ"ג הערה לט] כתב דבענייני מיסים הולכים לפי מנהג המדינה, ולכן מה שנהוג בכמה מדינות שיש תוספת מע"מ על מחירי החפץ, כל הפוסק דמים כולל גם המע"מ, ועל המוכר לפרש שהמחיר אינו כולל מע"מ, ואם לא פירש חייב ליתן כפי הפסיקה.
התווכוחו על המקח ואח"כ הפקיד המוכר את בדיו בחנותו של הקונה
מוכר שהתווכח עם הקונה על מחיר של הבגד הנמכר והתפרדו כל אחד לדרכו, לאחר מכן מצא הקונה את הבגד בתוך רשותו, האם אומרים דבכה"ג הסכים המוכר לדברי הקונה.
שאלה מעין זו נשאל בשו"ת קול אליהו [ח"ב חו"מ סימן יח] אודות ראובן שהיה בידו כ"ב אמות של בגד למכור, ויהי כראות שמעון את הבגד בידו של ראובן שאל לו אם הוא חפץ למכור לו הבגד הנזכר, וכה ענהו ראובן, אם יש את נפשך לקנות ממני תקנה, ואמר לו שמעון אני אקנה. ושאל ראובן מאת שמעון בעד כל אמה של הבגד הנזכר סך חשמעון אריות, ושמעון נתן לו בעד כל אמה סך ארבעה אריות וחצי. ולא נתרצה ראובן למכור בעד זה הסך, ולא גמרו הדבר, והלך זה לדרכו וזה לדרכו. לאחר מכן ראה שמעון שראובן הניח את הבד בחנותו, ולכן הבין שראובן הסכים למחיר שלו, ואילו ראובן בא לאחר זמן ודרש משמעון שישלם לו כפי הסכום שהוא דרש, דהיינו חמש אריות ומה שהשאיר את הבד בחנותו אינו בגדר הסכמה לדבריו אלא שהניחו שם בתורת פקדון, ואילו שמעון טען דכיון שהשאיר ראובן את הבד בחנותו הרי שהסכים למחיר של ארבע וחצי אריות.
לאחר דין ודברים פסק הקול אליהו דכיון דראובן טוען דבתורת פקדון הניח הבגד בחנותו של שמעון, ושמעון אינו יכול לטעון בבריא דבתורת מכר הניחו בחנותו, א"כ הו"ל טענת ראובן טענת בריא ושמעון טוען שמא, ובריא ושמא בריא עדיף כדקיי"ל בעלמא, וצריך שמעון להחזיר הבגד לראובן באין אומר ואין דברים. ואין על ראובן שום חיוב שבועה ואם רוצה ראובן להישבע להפיס דעתו של שמעון הרי זה משובח אך אינו חייב. עכת"ד.
ומעתה נלמד דבכל כה"ג שיש טענה טובה לאחד הצדדים מדוע השאיר את החפץ ברשותו של השני, אין זה מהוה עילה להסכמת אחד הצדדים.
דילוג לתוכן