עדים שחתמו מתחת לב' שיטין בכתובה טיפול בפוריות חנות האינטרנט בשבת אכילה מהמקרר של המלון

אכלו נבילות בחתונה

שם הרב המשיב: // נושא:  // תאריך התשובה: 02.06.2021

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב google
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב google
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

שאלה:

לכב' הרב יש לי שאלה חמורה. אח שלי חיתן בת באולם בבית מלון לפני כמה ימים. אבל לרוב צערנו התברר לאחי שבחתונתו, בעל האולם האכיל את האורחים שלו בשר נבלות בטעות רח"ל. ניגש אחי למנהל האולם ודרש את כספו חזרה. (מלבד כל הצער והיגון שנגרם לראובן על התקלה הנוראה שיצאה מתחת ידו). המנהל טען שכיון שהאורחים לא יודעים דבר מכל הנעשה, למה לגלות הרי כולם שמחו והנה הבת מתחתנה. האם האולם חייב להחזיר הכסף והאם אנחנו חייבים לפרסם הדבר?

תשובה:

פשיטא שצריך להוציא הוצאות בכדי להודיע לרבים על האיסור לבל יכשלו.
מעתה אומר בעל האולם דכיון שסו"ס נכון הדבר שאין המעטפות שקיבל ראובן אינם רק עבור הבשר שאכלו, אולם בודאי שבחתונה ללא מנה בשרית היה ראובן מקבל סכום כסף פחות יותר במעטפות, א"כ נמצא שנהנה ראובן מהבשר האסור כאילו מכרו לעכו"ם ואין עלי שום חובה להחזיר את כספו של ראובן ואפילו לא חלקו שהרי ראובן לא מכר את הבשר בפחות כפי שמוכרים לעכו"ם. הנה, על העוון של בעל האולם יש להאריך בגנותו ובודאי להעמידו לדין ואכמ"ל. מיהו לגופו של עניין, מובא בשו"ע לעיל שאם מכר ראובן לשמעון בשר אסור והלך שמעון ומכר את הבשר לגוי, צריך ראובן להחזיר לשמעון את הפרשי המחיר. אולם בנד"ד כיון שהאורחים לא יודעים מכל הנעשה, והרי הטעם שאין הלוקח צריך לשלם על דבר אכילת איסור הוא משום קנס או משום שאין ללוקח הנאה באכילת איסור כמבואר בסמ"ע [לעיל], מיהו יש צד לומר שלא קנסו אלא רק לקונה עצמו שאכל איסור דאינו צריך לשלם ולא על שאר המנות שאכלו האורחים, שהרי מוכח שאם הלוקח לא אכל את הבשר אלא מכרו לגוי צריך לשלם למוכר אע"ג שהמוכר מכר לו במזיד ולא קנסו בכה"ג, ואם משום הטעם שלא נהנה, הרי בנד"ד, בשלמא המנה שאכל ראובן שלא ישלם עבורה דלא נהנה, אבל כל המנות שאכלו האורחים הרי הם לא יודעים מזה, ולא שייך טעמא דלא נהנו דהא בודאי נהנו כל זמן שאינם יודעים מאומה, ויתכן שלא שייך טעמא דקנס, ואפילו נאמר ששייך קנס, מ"מ בעל האולם מוחזק במעות ויכול לומר קים לי כהטעם דנהנו.
אולם, חשבתי לומר דיש לחייב את בעל האולם להחזיר את כל המעות כאילו ראובן אכל את כל המנות בעצמו, שהרי הצער שיש לראובן על כך שמחמתו נגרם לכל האורחים לאכול בשר פיגולים עולה עשרת מונים על הצער שאלמלא רק הוא היה אוכל את האיסור, שהרי בפועל ראובן רוצה לספר לכל האורחים על מה שקרה בכדי שיעשו תשובה לפחות, אבל הבושה והצער שיש לו בזה לא מאפשרת לו והוי צער מרובה ביותר. ואפילו אם לא נחייב את בעל האולם להחזיר המעות מהדין הנזכר, יש לחייבו מקנסא דבית דין על אשר עשה נבלה בישראל, וידוע שיש לב"ד כח לענוש גם בזה"ז בכה"ג כמבואר בתחילת הלכות דיינים והנלע"ד כתבתי.
ולענין אם צריך להוציא הוצאות לפרסם
טבח שהכשיל את הציבור באכילת נבלות בשוגג כגון ששחטו עגל ובדקו כדבעי כל הטרפויות ולאחר שמכרו את כולו, התגלתה טעות והתברר שמכרו בהמה טרפה, האם יש חיוב על הטבח להוציא הוצאות בכדי לפרסם לרבים על המכשול בכדי למנוע אותם מאיסור אכילה.
בספר פת"ח [פרק יג הערה לה] הביא שדן בשאלה זו המשנת חכמים [הלכות עכו"ם דף כז ע"ב, הו"ד בדרכי תשובה סימן קיט ס"ק עג] וכתב: טבח אחד מכר טריפות בחזקת כשירות, והטבח לא ידע שהוא טריפה עד זמן אחר המכירה, כיון שנמצא טריפות בבני מעיים או בראש, וקנה אחד בשר ממנו מבהמה זו, והוא ברחוק מקום קצת, וצריכים לשלוח שליח להודיע להלוקח על הטריפה. וכתב דפשוט הוא דעל הטבח אין חיוב כלל לשלם שכר השליחות, כיון שהיה שוגג בדבר, דחז"ל לא חייבוהו רק לקבל הבשר בחזרה כשהוא בעין ולהחזיר לו דמיו, אבל לא לקנסו יותר מזה.
ועל הבית דין ג"כ אין החיוב מוטל להוציא הוצאות ממון כדי להפרישו מאיסורא, וכדקימ"ל בכל מקום, דאין חיוב לפזר ממונו כדי להפריש חבירו מאיסור, וסיים והיה מן הדין לכוף להלוקח שיחזיר שכר השליחות, אבל לא מצאתי ראיה ברורה כעת לזה, עכ"ל.
וראיתי שבספר חשוקי חמד להגר"י זילברשטיין שליט"א שנשאל בכיוצא בזה והביא דברי המשנת חכמים הנ"ל וכתב שיש להעיר על דברי קדשו של, דמה שכתב שקי"ל שאין צריך לפזר כסף להפריש חבירו מאיסור, כן מבואר ברמ"א [יו"ד סימן שלד סעיף מח וז"ל: אף על פי שחייב אדם למחות בעוברי עבירה, וכל מי שאינו מוחה, ובידו למחות, נתפס באותו עון, מכל מקום אין אדם חייב להוציא ממונו על זה], אך יתכן שכל זה אמור רק באופן שהחוטא עבריין, אבל כאשר הוא שוגג, ויש אחד שגרם לו לחטוא, אולי יש מצוה לפזר ממון להפרישו, כמו שמצינו שמותר לו לעבור איסורא זוטא להפריש חבירו מאיסור רבא כשהוא הגורם לחטא, ואם כן אולי כמו שמותר לו לעבור על איסורא זוטא כדי להפריש חבירו מהחטא, כך חייב לפזר על כך ממון, וצ"ע.
וסיים הגר"י זילברשטיין ששאל להגר"ח קניבסקי שליט"א והשיב שאף לדברי הפנים מאירות [בשו"ע יו"ד סימן קיט בפ"ת] שכתב דמי שאכל עוף ואח"כ נודע שהיה טרף באחד הטרפויות שלא היה צריך לבדוק שאין צריך כפרה, מ"מ יש חובה להפריש את הלוקח מאיסור, דכל דבריו אמורים לאחר שכבר אכל, דאז אמרינן בגלל שהיה אנוס, אינו צריך כפרה, אבל לפני שאכל את האיסור, ברור שיש מצוה להפרישו. אלא שמכל מקום לא נתברר עד כמה צריך להוציא הוצאות על כך. ע"כ.
מיהו, בפת"ח [שם] כתב שלכאורה יש לדון, כיון שהטבח עובר על משום לפני עיור (דע"י אכילת הציבור בשר טרפות עובר על לפני עיור), הרי חייב לבזבז ממונו כדי שלא יעבור, והביא שדעת השדי חמד [כללים מערכת ו אות ל'] שאפילו המכשיל את חבירו בשוגג עובר על לפני עיור, אלא שיש לעיין בזה דיתכן שעובר רק בשב ואל תעשה שיש דעות בפוסקים שאינו חייב לבזבז ממונו בכה"ג. ונשאר בצ"ע. ע"ש.
ברם, לענ"ד יש סברא לומר דיש כאן לפני עיור בקום עשה, שהרי יודע המוכר שהלקוחות יאכלו את הבשר הטרף, ומשעה שמכר להם את הבשר ועד שאכלוהו הכל מעשה אחד הוא, ומעתה חייב לבזבז כל ממונו בכדי לא לעבור איסור. ופשיטא שצריך להוציא הוצאות בכדי להודיע לרבים על האיסור לבל יכשלו.
דילוג לתוכן