הן אמת דלכאורה היה נראה לומר שאין בכך שום איסור לשון הרע שהרי אותו חולה או מבודד, לא עשה בכך שום דבר רע. ורק אם יגרם לו נזק מזה, אסור לספר. ואיני רואה טעם לחלק בין אם מספרים על פלוני ששבר את הרגל לבין זה שהרי בשניהם אין גנות ואין רע. ולא מצינו שיש בזה לשון הרע בכהאי גוונא. וראיתי להרב שו"ת תורה לשמה (סי' תט) שנשאל האם מותר לאדם להוציא דיבה על עצמו. והשיב, ודאי לא יפה לגלות לאחרים מומו המכוסה ואעפ"י שהוא גילה על עצמו לא על אחרים. והראיה מהגמ' ביבמות (סד:) והא אמרו ליה לרבי אבא בר זבדא נסיב אתתא ואוליד בני ואמר להו אי זכאי הוו לי מקמייתא. התם דחויי קא מדחי להו לרבנן דר"א איעקר מפרקיה דרב הונא. הרי השיאם לדבר אחר ולא רצה לגלות על עצמו שהוא עקר ואע"ג שהם רבנן חבריו ובודאי היו דוחקים אותו בדברים כדי שישא אישה ועכ"ז לא רצה לגלות על עצמו שהוא עקר, ע"כ. ושמא יש לדחות דשם כסיפא ליה מילתא טובא לגלות דבר זה ולא מצד שאין לומר מום על עצמו. ואין הכי נמי אם אדם אומר על עצמו שהוא עצלן וכדו', ליכא בזה איסור מצד מוציא דיבה, וי"ל. ובכלל לענין לשון הרע על עצמו הנה החפץ חיים (הל' לשון הרע, באר מים חיים, כלל א) הביא שמצינו בישעיה (ישעיה ו, ה) כשאמר "אוי לי כי נדמיתי, כי איש טמא שפתיים אנכי ובתוך עם טמא שפתיים אנכי יושב". ואף שישעיה לא כיון חס ושלום לגנות בזה את ישראל, רק היה מתאונן על עצמו ואומר "אוי לי כי נדמיתי" וגו', וביארו כמו שפירש רש"י והמפרשים הריני מת שלא הייתי כדאי שאראה פני השכינה לא מצד מעשיי ולא מצד מעשה אבותיי, וגם הקדים לבזות לעצמו וכמו שאמר "כי איש" וגו', ואפ"ה נענש על זה כמו שכתוב שם "ויעף אלי" וגו', ובידו רצפה", ואמרו חז"ל שאמר לו הקב"ה למלאך, רצוץ פה שאמר דילטוריא על בני. וגם על שאמר "כי איש" וגו'. השיבו הקב"ה, עליך אתה רשאי לומר ואי אתה רשאי לומר עליהם וכמו דאיתא בילקוט שם, ע"כ. ומוכח דשרי לדבר על עצמו לשון הרע. וכן הוכיח הגר"נ קרליץ (חוט שני, שמירת הלשון, עמ' שנ). ואמנם עי' שם שהוכיח מד' ספר הח"ח ופעלו (ח"ג, עמ' תתרעו) שאין לדבר לשון הרע אף על עצמו. וכן דעת הגר"מ פיינשטיין (הו"ד בספר מסורת משה, עמ' תצט). ולהלכה, אין איסור לומר על מאן דהוא שהוא חולה 'קורונה' או בבידוד אלא אם כן הדבר יסב לו נזק.
