עדים שחתמו מתחת לב' שיטין בכתובה טיפול בפוריות חנות האינטרנט בשבת אכילה מהמקרר של המלון

אמר לחבירו לשמור על המזוודה ובסוף לא שמר האם חייב

שם הרב המשיב: // נושא:  // תאריך התשובה: 29.07.2021

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב google
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב google
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

שאלה:

נסעתי לטיול והייתי עם קבוצה שהמתינה בתחנת אוטובוס לאוטובוס שיקח אותנו ליעדנו. ורגע אחד הלכתי לקנות בקבוק שתיה ואמרתי לחברי, שישמור לי על המזוודה עד שאשוב. חברי הסכים לדבר, אולם עד שחזרתי הספיק חברי לתפוס את אחד האוטובוסים ועלה עליו, והשאיר את המזוודה מיותמת. אדם אחד שעבר באותה שעה במקום, ראה את המזוודה ללא השגחה והחליט לגנוב אותה, כשחזרתי לתחנה נוכחתי לראות כי המזוודה איננה, התקשרתי לחברי ואמרתי לו בצער כי עלה לאוטובוס והשאיר את המזוודה על מקומה, וכעת היא אינה במקומה ומן הסתם שנגנבה. כעת אני תובע אותו לשלם את המזוודה ותכולתה, והשאלה אם אני צודק?

תשובה:

חברך חייב לשלם את כל דמי המזוודה.
הנימוק:
קדר שהכניס קדרותיו לחצר חבירו
נחלקו חכמים ורבי במשנה (ב"ק מז:) גבי קדר שהכניס קדרותיו לחצר חבירו, ובהמתו של בעל החצר שברה אותם – האם חייב לשלם. לדעת חכמים חייב, שהרי בנתינת רשות להניח בחצרו מכוון לקבל על עצמו שמירה, ולדעת רבי אינו חייב לשלם, היות ולא קיבל עליו שמירה בפירוש.
ונחלקו הראשונים להלכה, האם נפסק כחכמים או כרבי, התוספות (ב"ק מח: ד"ה ושמואל), הרא"ש (שם פ"ה סי' ג) והטור (סי' רצא ס"ד) כתבו שהלכה כחכמים וחייב בשמירה אף שלא קיבל בפירוש, ואילו הרי"ף (ב"ק כא. מדפי הרי"ף) פסק הלכה כרבי, שאינו חייב בשמירה עד שיקבל בפירוש. וכן הכריע השולחן ערוך (סי' רצא ס"ג).
ספק הגמרא בדין 'הנח סתמא'
והנה הגמרא (ב"מ פא:) מסתפקת גבי מי שביקש מחבירו שישמור לו חפץ, וחבירו אמר לו: 'הנח', האם כוונתו 'הנח ושמור אתה', או כוונתו 'הנח ואשמור אני'. והגמרא תולה ספק זה במחלוקת רבי וחכמים גבי הנח בחצרי, אם נעשה שומר חינם אם לאו, ודוחה הגמרא שיש לחלק בין הנח בחצרי להנח ברשות הרבים, ועומדת בתיקו ביחס לדין 'הנח'.
ולהלכה הכריע השולחן ערוך (סי' רצא ס"ב) לחלק בין אם ביקש ממנו לשמור בחצירו שהוא מקום משתמר שבזה כוונתו הנח ושמור אתה, לבין אם ביקש ממנו לשמור בדרך שהוא מקום שאינו משתמר שבזה כוונתו הנח ואשמור אני. והרמ"א (שם) הביא יש חולקים שאפילו ביקש ממנו בדרך, כוונתו הנח ושמור אתה, ואינו נעשה שומר חינם עד שיקבל עליו שמירה בפירוש.
ומדברי הנתיבות המשפט משמע כי לדעת רבי אינו חייב בשמירה, אפילו באופן שמודה הנפקד שהתכוון לשמור על החפץ, שהיות ואין בלשונו הוכחה על כך שקיבל שמירה – אינו חייב.
פרטי דיני 'הנח'
ומצינו ארבעה אופנים של 'הנח' ונבארם בעז"ה:
1. הנח בבית – נחלקו האחרונים בדין הנח בבית, האם חייב בשמירה אם לאו. ההגהות אשרי (ב"ק פ"ה סי' ג) כתב שדברי רבי שאינו חייב בשמירה עד שיקבל עליו בפירוש נאמרו דוקא בחצר, אבל אם הכניס חפציו לבית בעל הבית ברשות, מודה רבי שמסתמא קיבל בעל הבית שמירה. וכן נקט הש"ך (סי' רצא ס"ק ח) לעיקר כדבריו. וכן מבואר בירושלמי (ב"ק פ"ה ה"ד).
ומאידך המחנה אפרים (שומרים סי' ד) כתב שמסתימת הרמב"ם משמע שאין לחלק בין בית לחצר ובכל גווני לדעת רבי אינו חייב בשמירה עד שיקבל עליו בפירוש, וכתב שכן משמע בחידושי הר"ן (פסחים ו. ד"ה יחד לו בית) והרא"ש (שו"ת כלל צד סי' ד) וכן הוכיח מפירוש רש"י בסוגיית הגמרא בביצה (מ.).
2. הנח בחצר – גבי נזקים שניזוק מבהמתו של בעל החצר נחלקו רבי וחכמים, לדעת רבי אינו חייב בשמירה ולדעת חכמים חייב, וגבי הנזקים שאירעו מהעולם מסתפקת הגמרא ועומדת בתיקו.
3. הנח בשוק – בשוק הגמ' בבמ' פ'א מסתפקת אם אמר לו הנח דכל מה שרבנן חייבו לשמור זה בחצר שאין טורחה לשמור אבל בשוק שיש טורחא לשמור לא קיבל על עצמו שמירה וכן כל מה שרב"י שטר זה בחצר שצריך רשות להכנס לרשות בעלים אכ' תולים שכוונתו ברשות להניח את זה ברשות בעלים אבל בשוק שאי'צ רשות בעלים א'כ כשאמר כן כוונתו כן ואני ישמור ונשארה הגמ' בספק ואי אפשר לחייבו.
4. הנח בדרך – בשו"ת הרא"ש (שם) נשאל גבי מי שהפקיד חפץ אצל חבירו שהלך ליריד, והשומר לא קשר את החפץ ונאבד באמצע הדרך, וחייב הרא"ש את השומר לשלם, היות וביקש ממנו לשמור בדרך שהוא מקום לא שמור, אם כן פשוט שכוונתו שהוא ישמור שאם הוא לא ישמור מי ישמור.
ובדברי הדרישה (סי' רצא ס"ק ג) מבואר כי לדעת הרא"ש יש לחייב את השומר בשמירה דוקא שיש תרתי לרעותא – א. החפץ נמצא במקום לא שמור. ב. הבעלים אינם יכולים לשמור עליו. אבל כאשר מבקש מחבירו בשוק שישמור לו על החפץ אף שהשוק אינו מקום שמור, מכל מקום יכולים הבעלים לשמור עליו.
ולפי זה בנידון דידן שביקש מחבירו בתחנה לשמור על המזוודה, היות וחבירו הלך לעשות צרכיו והמקום אינו שמור דינו כדין שומר על חפץ בדרך ליריד שחייב לדעת הרא"ש.
'מעשה קנין' בקיבל על עצמו שמירת חפץ בדרכו ליריד
ואולם יש לפטור את השומר על פי מה שכתב הרמב"ם שאין השומר מתחייב בשמירה עד שיעשה קנין ובנידון דידן לא עשה קנין.
ומצינו שלש שיטות באחרונים בדין זה ונבארם אחד לאחד בעז"ה:
א. הגרע"א (על הגליון סי' …) כתב שבאמת כל דינו של הרא"ש שהשומר חייב בשמירה על החפץ שקיבל בדרך ליריד, הוא רק לדעת הרמ"א, אך לדעת המחבר שנקט כהרמב"ם אין מועיל סילוק להתחייב בשמירה, ופטור על אובדן החפץ.
ב. הנתיבות המשפט (…) כתב שהיות ולא עשה קנין אינו חייב מדין שומר, שהרי בהולכת החמור אינו קונה את החפץ להתחייב שהרי זה חצר מהלכת, ובמשיכת החפץ אינו קונה שהרי משיכה אינה קונה ברשות הרבים, ומשיכת החמור בסטמא לא מועיל שהרי דינו כדין משוך בהמה עם כלים ומספקא להו בגמרא בדין זה, אלא שמכל מקום אף לדעת המחבר יש לחייבו דין מזיק, היות והניח חפץ ברשות הרבים מגולה ללא השגחה, וחייב מדין מזיק.
ג. הדברי משפט (…) כתב שכשם שמצינו בגנב קנין ברשות הרבים לענין להתחייב באונסין, כן בעניננו נחשב כקנין לענין להתחייב בשמירה.
ד. האולם המשפט (…) כתב שבנידון דידן קונה השומר את החפץ לענין חיוב שמירה מדין ערב. בההיא הנאה שסמך עליו והפקיד אצלו חפץ בדרך – נעשה שומר.
ועולה מן הדברים שלדעת הגרע"א כל דינו של הרא"ש לחייב את השומר על אובדן החפץ כאשר הפקיד אצלו בדרך הוא דוקא לדעת הרמ"א ולא לדעת המחבר, ואילו לדעת הנתה"מ אף לדעת המחבר יש לחייבו מדין מזיק, ולדעת האולם המשפט אף לדעת המחבר יש לחייבו מדין שומר שקנה את החפץ לענין חיוב שמירה. ולדעת הדברי משפט יש לחייבו מדין שומר וקנה את החפץ בקנין 'ערב'.
וכעת נשוב לנידון דידן, כאשר ביקשו מאדם לשמור על מזוודה בתחנה מרכזית, והשומר אמר הנח בסתמא, האם חייב בשמירה, נראה שדין זה דומה למקבל שמירה בדרך, שהרי בתחנה מרכזית יש שתי חסרונות האחד שהיא מקום לא שמור והשני שהבעלים אינו יכול לשמור, שהרי הלך לעשות צרכיו, ואם כן לפי המבואר בשו"ת הרא"ש יש לחייבו, אך לדעת הגרע"א יש לפוטרו לדעת המחבר היות ולא עשה קנין בחפץ.
אמנם, נראה כי בנידון דידן יודה הגרע"א שיש לחייב את השומר על פי המבואר בנתיבות המשפט () שכל דברי הרמב"ן והתוספות שפטרו את השומר כשלא קיבל שמירה בפירוש, הוא דוקא כאשר מייחד לו מקום שאין צריך שמירת בעלים, שבזה אין הוכחה שהבעלים קיבלו שמירה על עצמן, אך באופן שלא יחד לו מקום – חייב בעל החצר לשמור.
ולפי זה הוא הדין בנידון דידן, היות ותחנה במקום מרכזי אינה יחוד מקום אם כן מוכח שרוצה שמירה.
וכן כתב המחנה אפרים (שומרים סי' א) שכל מקום שמוכח מתוכו שהתכוון המפקיד שהנפקד ישמור לו אפילו שלא הזכיר לו שמירה – הרי זה כאילו אמר לו שמור לי, שהרי אם הוא לא ישמרנו מי ישמרנו.
ואף שהמחנה אפרים (שומרים סי' ז) נקט כהגרע"א שאין השומר מתחייב בשמירה עד שיעשה קנין, מכל מקום יש לומר כי תחילת מלאכה נידונת כקנין, וכמו שכתב הקצות החושן (סי' שז ס"ק…) ששומר הוי כפועל שהתחיל במלאכתו, ומכל מקום אי אפשר לחייבו מחמת סברא זו, שהרי בנחל יצחק (…) כתב לחלוק על דברי הקצות החושן ולדבריו שומר אינו נחשב פועל לענין שתחילת מלאכתו תיחשב כמלאכה.
ואין לומר שיחשב כקנין ערב, היות וסמך עליו, שזה אינו, שהרי נפסק בשולחן ערוך שהאומר לחבירו זרוק מנה לים ואתחייב אני לך שאינו חייב, מפני שאין זה נחשב כקנין.
ואף קנין סיטומתא לא שייך בנידון דידן, היות ולא עשה מעשה, וקבלה בלב אינה נחשבת כקנין סיטומתא. ויחשב כמחוסר אמנה לדעת חלק מהפוסקים, שמחוסר אמנה הוא אף במקום שאין קנין, כמבואר בדעת חלק פוסקים בסי' רצ.
ובאופן שקיבל שמירה בשכר חייב היות וקונה את החפץ בקנין כסף, וכמו שכתבו המחנה אפרים (…) והנתיבות המשפט (חידושים סי' שמ ס"ק…) שהשכר נחשב כקנין כסף, ואף שלדעת הרמ"ה (הלכות אומנים) אין מועיל קנין כסף בשומרים, ויתן לו סוכריה שיאכל בינתיים ויהפך להיות שומר שכר, וכמבואר ברמ"א (סי' שג ס"א).
אופן נוסף בו יש לחייב את השומר ויחשב כקנין כסף, באופן ששניהם רוצים ללכת לבית הכסא, ובאופן זה דינם כשומר שכר, ואין זה נחשב כדין בעליו עמו אלא הוא דומה ל'שמור לי ואשמור לך'.
ודין זה שביארנו עתה הוא באופן שהניח על רצפת התחנה, אך באופן שהניח בתא המטען של האוטובוס, היות ולכל נוסע קנוי מקום בתא המטען לענין הנח מזוודה – הרי הוא קונה את המזוודה בקנין חצר, ואף שהחצר אינה משתמרת, מכל מקום היות ויש דעת אחרת מהני.
העולה מן הדברים עד עתה: למחנה אפרים והרע"א אי אפשר לחייב, היות ולא עשה קנין ויש דעות שאפשר לחייב מדין מזיק.