מובא ברמב"ם [הלכות גזלה ואבדה פ"ג ה"ד] וכן נפסק בשו"ע [חו"מ סימן שסג ס"א] דמי שגזל מטבע ונפסל במדינה זו והרי הוא יוצא במדינה אחרת, או שגזל פירות והרקיבו מקצתם, או תרומה ונטמאה, או שגזל חמץ ועבר עליו הפסח וכו, אומר לו הרי שלך לפניך. ע"כ.
נמצא שיש חילוק באם גזל מטבע ומחזירו אחר שפסלתו מלכות בכל מקום בעולם, דבזה סובר הרמב"ם שהוא היזק גמור וצריך לשלם לבעלים, ואינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך, לבין אם נפסל המטבע במדינה זו אך יוצא במדינה אחרת, דבכה"ג אין זה היזק גמור, שהרי יכול לומר לו: לך ותוציאו במדינה אחרת, ולכן שפיר יכול לומר לו הרי שלך לפניך. אמנם, לעניין מי שגזל חמץ לפני הפסח ומשיבו לאחר הפסח, מבואר ג"כ שיכול לומר לנגזל הרי שלך לפניך. ולכאורה קשה מאי שנא חמץ אחר הפסח דאומר לו הרי שלך לפניך לבין גזל מטבע שפסלתו מלכות בכל מקום דחייב לשלם לו דמי הזיקו.
אכן הסמ"ע [ס"ק ד] התעורר בשאלה זו, ותירץ שבגזל חמץ כגון כיכר לחם לא נשתנה בו כלום לאחר הפסח, והרי הוא בדיוק כמות שהיה קודם הפסח, משא"כ פסלתו מלכות, כיון שצורת מטבע זו אינה יוצאת עתה בשום מקום ונטבעה צורה אחרת במקומה, הרי הפסדה ניכר לכל, ולא שייך לומר בזה הרי שלך לפניך. ולכאורה יש להבין מהו "ניכר הפסידה" של המטבע הלא גם בלחם ניכר ההפסד, שהרי אינו יכול ליהנות ממנו כלל.
והנה בפ"ת [ס"ק א] הביא בשם הפמ"ג [או"ח משבצות זהב ס"ק א] שנשאל אודות אחד שגזל אתרוג השוה כסף רב, והשיבו לנגזל לאחר החג בשעה שכבר אינו שוה כמעט כלום כנודע, האם יש בזה השבה או לא. ופסק הרב דלכאורה דינו כגזל חמץ לפני הפסח והשיבו לאחר הפסח שיכול לומר לו הרי שלך לפניך, ולמסקנה נשאר בצ"ע.
אולם, הפ"ת הביא בשם הב"ש האחרון [הגאון משה שלמה זלמן אב"ד דק"ק קראקא] שג"כ נשאל בזה, והעלה שבאתרוג אינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך כמו בחמץ, דשאני אתרוג אחר חג הסוכות דהיזקו ניכר לכל, דכו"ע יודעין שאחר החג אין שום שוויות לאתרוג רק לאכילה, ודינו כמטבע שפסלתו מלכות בכל מקום, משא"כ חמץ אחר הפסח שהיזקו אינו ניכר כלל, דמי יודע שזהו חמץ שעבר עליו הפסח. והסכים עימו אחיו הגאון ע"ש.
ונלענ"ד שפירושו של הב"ש האחרון הוא בכלל דברי הסמ"ע הנ"ל. ומ"מ פסק זה הוא רק לשיטת הרמב"ם והשו"ע שפסק כוותיה, משא"כ לדעת הרא"ש והטור שהרמ"א פסק כמותם אין דין זה מכוון, שהרי לשיטתם אפילו פסלה המלכות מטבע בכל מקום, יכול לומר לו הרי שלך לפניך וה"ה לאתרוג. ואכן הפ"ת נשאר בצ"ע על פסק זה שיצא מקראקא מקומו של הרמ"א דלא כוותיה.
ברם, בספר משפט כהלכה כתב שאפילו אם נאמר שדין האתרוג כדין חמץ שעבר עליו הפסח, מ"מ שפיר יש לחייב מדינא דגרמי, כיון שבמעשיו גרם נזק לבעלים דקנסו חכמים בדבר שכיח ולא גזרו בחמץ שעבר עליו הפסח דלא שכיח [פ"ת בשם הפמ"ג]. וסברא זו מצאתי להדיא בשו"ת הרדב"ז [ח"א סימן שצט] דכל היכא שהדבר שכיח קנסו רבנן מדינא דגרמי, דקי"ל כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי, ע"ש.
ושו"ר, בשו"ת שואל ומשיב [מהדורא תליתאה ח"ג סי לג] שדן בגזל אתרוג והשיבו אחר הסוכות, והסיק דהוי היזק, ואינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך ומטעם אחר ממ"ש וז"ל: "דבשלמא בחמץ הטעם דאותו חמץ לא נשתנתה הצורה של הלחם מכמות שהיה וכו וזה דוקא שם, דהשווי של החמץ הוא בעצמותו שהוא לחם שקונים לאכילה, וא"כ התואר של הלחם לא נשתנה אף שנפסל, אבל בעצמותו נשאר כמו שהיה. אבל כאן באתרוג דשווי האתרוג אינו בעצמותו דעצמותו אין שוה לו וכו, ועיקר השיווי היא המצוה שראוי למצות אתרוג והמצוה תלוי בימי הסוכות, וא"כ כל שעבר הזמן הרי ניכר הפסידא שאותו יום אינו סוכות וז"ב כשמש", עכ"ל. מבואר מהשואל ומשיב שכל דבר שאין השווי שלו בא מחמת מרכיביו והחומר שלו, אלא מחמת דבר צדדי, הפסד הדבר הצדדי חשיב היזק ניכר, וא"כ הוא הדין באתרוג כיון שאין שויו מחמת הפרי אלא מחמת דבר צדדי שהוא עצם המצוה לנטילתו בחג, ולכן נחשב היזק ניכר אם משיבו אחר החג, משא"כ בגזל חמץ שפיר נחשב היזק שאינו ניכר ויכול לומר לו הרי שלך לפניך.
נמצא – דבגזל חמץ, כו"ע מודים שיכול לומר לו הרי שלך לפניך. משא"כ באתרוג והדומה לו. ומיהו אע"ג דבאתרוג יכול לטעון כדברי הב"ש האחרון ודעימיה, מ"מ כיון שהרא"ש והטור חולקים, אם המוחזק הוא מאותם היוצאים ביד הרמ"א, יכול לטעון קים לי כדבריהם, משא"כ ההולכים כדעת השו"ע אינם יכולים לטעון קים לי נגד דברי השו"ע.
