איתא בגמ' (גיטין ע.) חמישה קרובין למיתה יותר מן החיים, ואלו הן: אכל ועמד וכו', ישן ועמד, ע"כ. וכתבו התוס' שם (ד"ה חמישה) משמע אפי' עושה אחד מהן בלבד מדלא קאמרינן עלה דבעינן כסדרן, ע"כ [והעתיקו ד' הגמ' הנ"ל בכל בו (סי' קיח), פר"ח (יו"ד סי' קטז ס"ק ט), מגן אברהם (סי' א ס"ק ג), עטרת זקנים (סי' א), א"ר (שם ס"ק א), ש"ע הגר"ז (הלכות שמירת הנפש ס"ה), ערוך השלחן (סי' קעט ס"ט, וביו"ד סי' קטז סט"ו), דרכי תשובה (שם ס"ק עח)]. ובא"ר (סי' א ס"ק א) הביא ד' הלחם חמודות (ברכות פרק הרואה, אות סט) שכתב דאע"פ שיצטרך לקום בזריזות בלי עצלתיים, מ"מ ישהה מעט ולא יעמוד פתאום אחר השינה, דאמר מר סוף פרק מפנין (שבת קכט:) האוכל ועמד וכו', ישן ועמד, אלא לשהי פורתא וליקום, ע"כ (וע"ע בעטרת זקנים סי' א ס"ק ב). והפמ"ג (א"א ס"ק ג) אחר שהביא דבריהם כתב, דמה שלא הביא המ"א מקור לדבריו מהגמ' בשבת (קכט:) משום דמהתם הו"א דדווקא עושה חמישה דברים אלה בבת אחת קרובים למיתה יותר מן החיים, ואילו בגיטין כתבו התוס' דאפי' עושה אחד מהן, ע"ש. וצ"ב מה כוונתו, דאם בגלל שבתוס' מבואר להדיא כן, א"כ כמו שהתוס' בגיטין הסבירו ד' הגמ' שם, כן יסבירו ד' הגמ' בשבת, דשווים הם. וצ"ל דכוונתו דמהגמ' בשבת לא מצינו מקור לכך בהדיא, ואילו בגמ' בגיטין מבואר להדיא כן בד' התוס', ולכן המ"א העתיק ד' הגמ' בגיטין בדווקא. ושמא יש לומר דכוונתו היתה להקשות, מדוע לא הביא מהגמ' בשבת דקדים טובא לגיטין, ולא משמע כן כל כך מדבריו. איברא דראיתי בספר אורח נאמן (סי' א ס"ק לז) שהקשה מדוע המ"א לא הביא ראיה משבת דקדים טובא, ע"ש (וכן הקשה ביפה ללב שנביא לקמן). וביפה ללב (ס"ק יא) כתב לתרץ דהמ"א והבאר היטב הביאו מגיטין בדקדוק ולא משבת דקדים טובא, משום דעיקר מיתנייה הוא בגיטין דשם קא מתני מילי דנזיקין, ובשבת לא אייתוה הך ברייתא אלא אגב גררא. והם ז"ל רצו להביא מעיקר מקומו, כי שם ביתו, בית התלמוד, ע"ש. ועוד הקשה הפמ"ג (שם) על ד' התוס', דמי הכריחם לומר כן, דילמא שישה כסדרן וחמישה אפי' שלא כסדרן. ודווקא כל חמישה בהדדי. ובארצות החיים להמלבי"ם (סי' א, המאיר לארץ, אות טז) אחר שהוכיח שדעת הרמב"ם כהתוס', מדהביאו בפ"ד מהל' דעות (הל' יח) על הקזת דם בלבד, ושם בהל' ג על אכילה בלבד, ושם בהל' יט (ובש"ע סי' רמ) על ששימש מיטתו בלבד. והקשה על הפמ"ג דאשתמיטתיה שבשבת הקשה מברייתא זאת על הקזת דם בלבד, ע"ש ומכאן יש להקשות על ד' הבא"ח (פ' בראשית ש"ש אות כט) שכתב דאפשר דס"ל להרמב"ם עד דעביד לכולהו, ע"ש. וע"ע בשו"ת רב פעלים (ח"ב חאו"ח סי' מה), וי"ל. ומש"כ "ואשתמיטתיה שבשבת הקשה מברייתא זו בלבד" נראה דאין כוונתו שהקשה אלא שהביאו ראיה שלהקיז דם ולעמוד זה קרוב למיתה מברייתא זו, ואם נאמר עד דעביד לכולהו, מה הראיה מברייתא זו. כנ"ל פשוט (ומה שהביא ראיה מד' הש"ע בסי' רמ, מסתמא כיון למש"כ מרן שם בסט"ו). גם ביפה ללב (שם) תמה על הפמ"ג שהרי בגמ' בשבת איתא, רב ושמואל דאמרי תרוויהו דמי שמקיז דם, לישהי פורתא והדר ליקום. דאמר מר, חמישה דברים קרובים וכו', ומוכח מלשון זה דאפי' עושה אחד מהן בלבד, קרוב הוא וכו'. והוסיף, עד כדי כך שאני תמה מדוע לא הביאו התוס' ראיה לדבריהם מהך דשבת ואלימא האי הוכחה מהוכחה שכתבו הם, ובזה מיושב מדוע הביא הלחם חמודות משבת הגם דעיקר מקומו בגיטין כיון דבשבת מוכח מהגמ' עצמה כרב ושמואל דאפי' עושה אחד מהן, צריך להיזהר, ע"ש שהאריך טובא בדברים נכוחים דאפי' עושה אחד מהן קרוב הוא למיתה. וע"ע ברי"ף שעל העין יעקב שהקשה כד' הפמ"ג ומה שתירץ ד' התוס', ואכמ"ל [ובענין שיעור הזמן שישהה על מיטתו, עי' בספר בניהו להגאון ר' יוסף חיים שבת (קכט:) שכתב דקפץ ועמד "קודם שנתפשט הדם שלו" בכל אבריו וגידיו ולהכי הוי סכנה, ע"ש. ובספר שיח תפילה (עמ' לט) כתב דלפי מה שאנו נוהגים כיום לומר 'מודה אני', מיד כשמתעוררים ממילא אדם שוהה מעט ע"י זה. ונראה שזה די בשביל המעט שיש לשהות אחר שמתעורר, ומיד אח"כ לקום, ואין לחכות יותר שלא ליתן פתחון פה ליצר להטעותו לשכב עוד, ובפרט מי שבקל נרדם שוב, ע"ש. שו"ר שכבר קדמו בספר קצות השלחן (סי' א ס"ק ו) שכתב דישהה עד שיאמר נוסח 'מודה אני' בעודו שוכב או יושב. ובמנחת אהרן להגאון ר' יעקב פארדו (כלל ב אות א) כתב דתיכף בהקיצו ונוטל ידיו כבר עובר זמן מה, ונסתלקה הסכנה, ע"ש. ובפרש"י בשבת על הא דאיתא אכל ועמד, שתה ועמד, כתב, 'מהר' לעמוד פתאום אחר שאכל שובעו. ובגיטין (שם) פירש אכל ועמד קודם ששהה 'מעט'. ולא נתבאר מדבריו השיעור כמה צריך לשהות בזה. וע"ע בליקוטי מהרי"ל (פו:), יוסף אומץ (עמ' שנא), ובסידור היעב"ץ]. וראיתי שיש מקשים מהגמ' (ברכות ג:) אמר ר' אחא בר ביזנא א"ר שמעון חסידא, כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד. וכיון שהגיע חצות לילה, בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן, "מיד" היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר, ע"כ. וא"כ, היאך דוד המלך ע"ה היה עומד 'מיד' ולא חשש לגמ' הנ"ל. ואפשר ליישב ע"פ מש"כ המ"א (שם ס"ק ג) והאחרונים על ד' הרמ"א שכתב "ומיד שיעור משנתו" וכו', דלאו דווקא אלא ישהה מעט כדאיתא בגיטין (ע.). וא"כ, ה"ה הכא דמש"כ הגמ' "מיד" הוא לאו דווקא, אלא דוד המלך שהה מעט קודם שקם. עוד אפשר ליישב דדוד המלך קם לעסוק בתורה ובכהאי גוונא אמרינן, 'שומר מצוה, לא ידע דבר רע'. אמנם דבר זה שנוי במחלוקת, דאיתא בטור (ריש סי' ב) וימהר לקום בזריזות וכו'. וכ"כ הרמ"א (ס"א) וז"ל, ומיד שיקום משנתו, יקום בזריזות לעבודת בוראו וכו'. ובמ"א (שם ס"ק ג) כתב, דמיד לאו דווקא, אלא ישהה מעט כדאיתא בגיטין. וכ"כ המ"ב (שם ס"ק ח) וש"א. והנה השד"ח בד' חכמים (סי' פב) העיר על ד' המ"א, מדוע לא נסמוך על 'שומר מצוה לא ידע דבר רע' כיון דליקרא דקוב"ה עביד. ויישב שם ע"פ מש"כ הרב פתח דביר (סי' א' ס' י) דכיון דאינו אלא זריזות וחסידות, לא חשיב מצוה לסמוך א'שומר מצוה'. גם בפתח הדביר (שם) אחר שהביא ד' הרב אדני פז שכתב דבכהאי גוונא אמרינן 'שומר מצוה' וכו', דכוונתו לעשות כן לעבודת בוראו והביא ראיה מהגמ' בברכות (ו:) לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה ואע"ג דפסיעה גסה נוטלת אחת מחמש מאות וכו', ומהאי טעמא מותר לילך לבית המדרש ביחידות ולא חיישינין למזיקין כדאיתא בפסחים (ח:). ודחה הפתח דביר את ראייתו דלא דמי דישן ועמד הוי קרוב למיתה יותר מן החיים, וכל כה"ג דהוי קרוב לודאי סכנה, לית לן למיסמך אדבר מצוה. ולא דמי להא דאיתא בסי' תנה דאין לשפוך מים שלנו משום מת, דשומר מצוה לא ידע דבר רע, דאינו אלא ספק רחוק דסכנה, וכן ההיא דפסיעה גסה ליכא סכנה דמיתה, וכ"ש דאית ליה תקנתא במיהדר ליה בקידושא דבי שמשי, וההיא דפסחים הוא רק פחד מהמזיקין ולא היה להם פחד מבני אדם ליסטים וכו', ע"ש ובספר ד' חכמים באריכות. וע"ע בפתח הדביר (סי' צ), ובילקו"י (ח"א, מהדורת תשס"ד, עמ' פז). גם ביפה ללב (שם) הביא ד' הרב אדני פז והשיג על דבריו ע"פ מש"כ הרב קהילות יעקב אלגאזי במענה לשון (ח"ג) בשם הרד"ך (בתשובה בית ב חדר יג) דלא אמרינן 'שומר מצוה' וכו', אלא בשומר לשמה ונזהר בה כל ימיו והוא זריז ומהיר בה כל ימיו כר"ח בן תרדיון בקופה של צדקה (ע"ז יז:), ובלאו הכי לא הוי 'שומר מצוה', ע"ש (וכ"כ בספר אורח נאמן ס"ק לה, ע"ש). ובבאר הגולה (חו"מ סוס"י תכז) כתב, דהטעם שהזהירה התורה על שמירת הנפש מן הסכנה משום שהקב"ה ברא את עולמו בחסדו להיטיב לנבראים שיכירו גדולתו ולעבוד עבודתו לקיום מצוותיו ותורתו כמו שנאמר (ישעיה מג, ז) "כל הנברא בשמי" וגו'. והמסכן עצמו, כאילו מואס רצון בוראו ואינו רוצה בעבודתו וכו', ואין לך זלזול מזה, ע"ש. וא"כ גם הכא שיקום לעבודת בוראו יתברך, יזהר מן הסכנה כי חמירתא סכנתא, ומה עוד דאינו אלא שיהוי פורתא [ואמנם במנחת אהרון (שם) כתב ד'שומר מצוה' הוא ולא ינזק. ולא הביא כל הדחיות שדחו הני אחרונים הנ"ל]. ובעיקר ד' הטור כתב הב"ח דאע"פ שכבר כתב הטור בסי' הקודם יתגבר כארי, כתב כאן וימהר לקום, משום שכאן בא להזהיר עוד שאע"פ שהוא משכים, יקום בזריזות קודם אור הבוקר, ולא יהיה עצל קודם שיקום אלא ימהר לקום בזריזות תיכף לאחר שינער משנתו ולא יהיה עצל שוכב על מיטתו לאחר שינער, ובש"ע השמיט זה, אפשר שהיה נראה לו שהוא מיותר שכבר אמר יתגבר כארי, וליתא, ע"ש. ועי' בחוות יאיר (שם ס"ק א) מש"כ ליישב, מדוע השמיט הש"ע ד' הטור, ואכמ"ל. והן אמת דראיתי בספר פלאים – תוספת שבת (הו"ד בילקוט מפרשים בש"ע שבהוצאת מכון ירושלים) שהשיג על המ"א וכתב דאין צורך לומר לאו דווקא, כי כוונת הרמ"א במש"כ יקום, היינו יקום וישב, כמו "קום נא שבה" (בראשית כז, יט) וכמו "יקום אבי" (שם, שם לא). ותו איך אפשר לומר דכוונת הרמ"א הוא במש"כ ומיד שיעור משנתו, היינו תיכף אחר שיעור משנתו, הלא אי אפשר לו לקום ממיטתו עד אחר שילבש חלוקו בעודו שוכב (כדאיתא בסי' ב ס"א), ע"ש. והכוונה דבהכי אין סכנה. שו"ר שכ"כ בש"ע הגר"ז (מהדו"ק, ס' ו) דכל הסכנה היא דווקא בעומד על רגליו מיד, אבל בקם ממיטתו להתלבש וכדו', ואינו עומד על רגליו, אלא נשאר יושב על מיטתו, אין בכך סכנה, ע"ש (וכ"כ בקצות השלחן סי' א ס"ו). וא"כ ה"ה הכא דהמע"ה לא קם על רגליו מיד, אלא נשאר יושב על מיטתו ולאחר מכן קם. ויש לזה סמך ע"פ המקרא כדכתיבנא לעיל. ועי' במגן גיבורים (שם ס"ק ד) שיישב דהרמ"א קאי אדלעיל מיניה שכתב בשכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב ויחשוב וכו', דמיד שיעור משנתו יקום בזריזות לעבודתו יתברך. אבל אין הכוונה לתכוף עבודתו לקימה, ע"ש. ובאדרת אליהו להגר"א (דברי הימים א כח, ב) הסביר את ההבדל בין קימה לעמידה דעמידה פירושה בעומד על רגליו, או מלשון עכבה. וקימה אין הכוונה לההעתקה מן הישיבה אל העמידה הלא כתיב "קום נא שבה", אלא הכוונה במילה קימה היא העתקה האדם או החפץ מהענין שהיה על ענין אחר (ע"ש שהוכיח כן בראיות). ובזה מיושב מה שהקשה המ"א על הרמ"א ותירץ דמיד לאו דווקא. ומעיקרא לא קשה מידי, כי בגיטין לא אמרו אלא ישן ועמד. והטור כיוון על השוכב על מיטתו מיד כשיעור משנתו יקום בזריזות, רוצה לומר יעתק מן השינה בזריזות אל עבודת בוראו, ולא יפסוק בהרהורים זולתו, ע"ש. ובס"ד עלה בידי ישוב נפלא בהבנת הגמ' וממילא תתיישב הקושיה. דהנה ראיתי בברכ"י (סי' א ס"ק ב) שכתב וז"ל, המשכים לעסוק בתורה, ילבש כראוי ויכוין לקראת אלוקיו 'וטוב שיקום מעומד', ע"כ. ולא זכיתי להבין דבריו מה הכוונה שיקום מעומד. וראיתי בברכ"י עם הגהות והערות פאת דוד (אביטן) שכתב שלשון זו לקוחה מספר ראשית חכמה (שער הקדושה פ"ז אות צה) בשם הזוהר וז"ל, תא חזי, דוד מלכא הוה קאי בפלגות ליליא, דאי תימא הוה יתיב או שכיב בערסיה, והוה אמר שירין ותושבחין. לא, אלא כמה דכתיב (תהלים קיט, סב) "חצות לילה אקום להודות לך", אקום ודאי בעמידה לאתעסקא בשירין ותושבחין דאורייתא, עכ"ל (פירוש: דוד המלך היה קם בחצות לילה, ואם תאמר שהיה יושב או שוכב במיטה, ואומר שירות ותשבחות. לא, אלא כמש"כ "חצות לילה אקום" וכו'. אקום ודאי בעמידה היה עוסק בשירות ותשבחות של התורה). ומד' הזוהר הללו מתבאר שאין הפשט דדוד היה קם ממיטתו מיד דודאי היה נזהר בכך, אלא הכוונה שהיה עוסק בתורה בעמידה ולאפוקי שלא נשאר על מיטתו ולומד, וזה כוונת הגמ', מיד היה עומד ועוסק בתורה דעסק התורה דיליה, היה בעמידה [ועי' בהגהת המו"ל של ספר ראשית חכמה (אות קסו) שהביא מש"כ יוסף אומץ (יוזפא, אות תתקד), דטוב הדבר שאם יבוא לו שינה שילמד מעומד שהוא סגולה למניעת שינה, ע"ש] ובהכי מתיישבת הפלא ופלא הקושיה דלעיל. וידידנו הרה"ג דניאל עטיה נר"ו העיר על דברינו דדוד היה יושן שיתין נשמין כדאיתא בזוהר הק' (פ' ויגש, דף רז ע"א) ובברכות (ג:) ובסוכה (כו:). וא"כ י"ל דכל מה דאמרה הגמ' חמישה דברים קרובים למיתה, ישן ועמד וכו', היינו למי שישן שינה ממש דאז איכא למימר דהוי סכנתא דקודם דנתפשט דמו בכל איבריו וגידיו הוא קופץ, ולכן הוי סכנתא. אך דוד המלך ששנתו היתה קלה שבקלין ליכא סכנתא אם יקפוץ מיד, עכ"ד. ואולם יש להשיב בזה דלאו מילתא פסיקתא היא, דהנה איתא בש"ע (סי' ד ס' טו) דוד היה נזהר שלא לישן שיתין נשמין, כדי שלא יטעום טעם מיתה. ובב"י כתב דזה אף בלילה, ע"ש. וכ"מ להדיא מד' הזוהר שם [ועי' בפרישה (סי' רלא סק"ב) שכתב דשישים נשימות שנושם, בשיעור זה הוא משיב נפשו ונח מעייפותו]. והיינו שהיה מתנמנם כמה פעמים פחות משיתין נשמין עד חצות הלילה, ומחצות הלילה ואילך, היה מתגבר כארי (מ"ב שם ס"ק לו). והרמ"א שם כתב דפרק הישן משמע דדווקא ביום היה נזהר. ואם נאמר שדוד לא היה נזהר אלא ביום, תירוץ זה לא יהגה מזור [ועי' במ"א (שם ס"ק טז) ובמ"ב (שם ס"ק לו) ועוד אחרונים דלא נמצא כן בגמ' רק על האמוראים, אבל דוד בעצמו גם בלילה היה נזהר. וביד אהרן (הגהות ב"י) כתב ליישב ד' הרמ"א, ועי' בבאר היטב (שם ס"ק יח) שכתב לדחות את דבריו. ועי' בזה עוד בברכ"י (שם ס"ק ז) ובאחרונים שם, ואכמ"ל].
ועוד שנחלקו האחרונים בשיעור שיתין נשמי דהשע"ת (סי' ד ס"ק יז) כתב בשם הרמ"ע מפאנו דהוא שיעור שלוש דקות ועשרים שניות. ובשו"ת תפארת צבי (סי' א, הובא בשע"ת שם) הוכיח מרבינו האר"י שהיה יושן שלוש שעות בשבת. מוכח דעד ג' שעות, הוא פחות משיתין נשמי. ודחה דבריו בשע"ת (שם) דשמא רבינו האר"י היה מתעורר באמצע כמה פעמים. וגם שמא יש לומר דשבת שאני, דכיון דשינה בשבת תענוג, אין קפידא אם ישן יותר משיתין נשמי, ע"ש. והו"ד גם בבאו"ה (שם ד"ה דוד וכו'). ובמקדש מלך על הזוהר (ריש פ' ויגש) כתב בשם רבינו האר"י שהוא שש שעות [והובא בארצות החיים (ארץ יהודה, סי' ד סק"י) והוכיח כן מד' הגמ' בברכות (ג:). ושם הוכיח עוד מד' הזוה"ק שהוא פחות מארבע שעות, ע"ש]. ולפי זה תתורץ קושייתו דלפי הני שיטות יש סכנה בהכי אם יעמוד דישן שיעור גדול, ודו"ק.
