עדים שחתמו מתחת לב' שיטין בכתובה טיפול בפוריות חנות האינטרנט בשבת אכילה מהמקרר של המלון

האם יש דין של 'קפילא' שטבח מומחה אועם אוכל להתירו כשאןי טעם של איסור

שם הרב המשיב: // נושא:  // תאריך התשובה: 18.07.2021

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב google
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב google
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

שאלה:

אני לומד בבית ספר לבישול עם גוים. כל פעם שהם עושים אוכל עם בשר וחלב הם אומרים לי שיש רק טפה ולא טועם את החלב בכלל. אפשר לסמוך עליהם מטעם קפילא?

תשובה:

אם הגוי הוא אומן [קפילא] אז יותר טוב שיהיה אינו מסיח לפי תומו שאז יש צד להתיר מדין אינו מרע מאמנותיה טעימת קפילא בזה"ז
מובא בגמ' חולין [צז, א] אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא [נחתום אומן הבקי בטעימות] ואמור בששים, הילכך מין בשאינו מינו דהיתרא בטעמא, דאיסורא בקפילא, מין במינו דליכא למיקם אטעמא אי נמי מין בשאינו מינו דאיסורא וליכא קפילא בששים.
ומבואר בגמ' דלמדוה מזרוע בשלה [קרבן איל שהנזיר מביאו והזרוע שבו ניתן לכהן ואסור באכילה לזרים ומתבשל יחד עם שאר האיל] דקים להו לרבנן דזרוע בהדי בשר ועצמות הוי אחד מששים בבשר ועצמות הואיל והזרוע שהוא קדשים אינו אוסר לאיל שנאכל לבעליו, אלמא דבטל הטעם בששים, ואסמכתא בעלמא הוא דמדאורייתא מין במינו כיון שאינו נותן טעם בטל ברוב דכתיב [שמות כג ב] "אחרי רבים להטות", ובמין בשאינו מינו נמי בטל ברוב אם אינו נותן טעם, אלא דבנותן טעם לר"ת דטעם כעיקר אסור מדאורייתא והכי נהוג. [ב"ח].
והנה בדין טעימת הקפילא נחלקו רבותינו הראשונים:
דעת הרשב"א – שאם הנכרי קפילא הוא, אפילו יודע שלענין איסור והיתר שואלין אותו, סומכין עליו, ואם מסיח לפי תומו אפילו שאר נכרים נאמנים בזה, ומיהו כיון שיש מחמירין דלא סמכינן אלא אקפילא ובמסיח לפי תומו יש לחוש לדבריהם.
דעת הרא"ש – שקפילא מותר לסמוך עליו לפי תומו ולא יודיעוהו שצריך לו לדבר איסור והיתר. וכתב הב"י דאין מפורש בדברי הרא"ש שהוא סובר כדברי המחמירין אלא לענין שצריך שיהא מסיח לפי תומו, אבל לענין אי בעי קפילא בדוקא אין בדבריו הכרע.
דעת התוס' – [ד"ה סמכינן] כיון דקפילא הוא לא משקר, שלא יפסיד אומנותו ולכן נאמן, משמע גם ללא מסיח לפי תומו, וכן דעת הר"ן.
דעת הרמב"ם – [פרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות ה"ל] שאם היה בשר בחלב או יין נסך וכו', טועם אותם הגוי וסומכין על פיו אם אמר אין בו טעם או שאמר יש בו טעם, וטעם רע הוא והרי פגמו, הכל מותר, והוא שלא יהיה סופו להשביח. הרי שלא הזכיר נחתום אלא גוי סתם, ונראה שהוא סובר דקפילא דקאמר תלמודא לאו דוקא, אלא אורחא דמילתא נקט, או שכל הבא לטעום קרוי קפילא על שם מה שהוא עושה באותה שעה שהטעימה מלאכת נחתום היא. ונראה עוד שאינו מצריך שיהא מסיח לפי תומו דאם כן היה לו לכתוב כן בפירוש, ועוד דלישנא דסומכין על פיו משמע שאף על פי שהוא יודע שאיסור תלוי בדבר סומכין עליו.
בב"י הכריע – שמאחר שהרמב"ם מיקל בדבר יש לסמוך על סברת התוספות, הרשב"א והר"ן דלא מצרכי בקפילא שיהא מסיח לפי תומו, ובנכרי דלאו קפילא סמכינן ארמב"ם והרשב"א דשרו ביה, והרא"ש לא אשכחן דפליג. ומיהו נראה שצריך שיהיה מסיח לפי תומו כיון דלאו קפילא הוא. ובשו"ע נפסק – סתם נכרי נאמן במסיח לפי תומו, ואם הוא קפילא אינו צריך להיות מסיח לפי תומו כיון דאומן הוא לא מרע מהימנותיה.
מיהו, הש"ך והט"ז הקשו על דברי השו"ע מהא דפסק מרן בסימן צח' סעיף ב' דמין בשאינו מינו דאורייתא הוא, דהיינו טעם כעיקר דאורייתא וא"כ כיצד נאמן גוי מסיח לפי תומו, והלא ש"ס ערוכה היא בפ' הגוזל בתרא [דף קי"ד] דאין עובד כוכבים מסל"ת נאמן באיסור תורה אלא בעדות אשה לבד, ופסקוהו בה"ג והרי"ף והרא"ש שם והסמ"ג בסוף הלכות גרושין [סוף עשין נ'].
ותירץ הש"ך דדוקא היכא דליכא למיקם עלה דמילתא הוא דאין עובד כוכבים מסל"ת נאמן באיסור תורה, אבל במין בשאינו מינו כיון דאיכא למיקם עלה דמילתא להטעימו לקפילא סמכינן עליה, וחילוק זה מוכח בריב"ש. לעומת זאת, הט"ז תירץ שיש חילוק בין דבר שצריך עדות לדבר המוכח. ומ"מ לענין הלכה כתב שמכיון שפסק הטור ושו"ע [סימן שי"ו] לענין בכור דלא מהני מסל"ת אם כן לא מהני בשום דוכתא דאיכא איסור דאורייתא גוי מסל"ת.
וכתרוצו של הש"ך נקט ג"כ רבינו בעל הפרי חדש דכל מילתא דעביד לגלוי נאמן הגוי במסל"ת. ופסק בכף החיים [ס"ק ב'] דקי"ל כדברי הרמ"א שאין לסמוך על קפילא בכל גוונא.
מיהו, בספר חידושי דינים הביא דברי אביו ה"יביע אומר" [חלק ח' חיו"ד סימן י] שפסק דבהפסד מרובה ונראה לנו שהאיסור כחוש ואין בתערובתו כדי נתינת טעם, יכולים לסמוך על עיקר הדין ולהטעימו לגוי מסיח לפי תומו, ואם אמר בהחלט שאין באיסור כדי נתינת טעם סומכים עליו ומתירים את התבשיל, וכדעת הרמב"ם ומרן השולחן ערוך.
העולה מכל – מצד אחד היה מקום לומר דעדיף שיטעם גוי שאינו מסיח לפי תומו דאז אין אנו נכנסים בקושיית הט"ז והש"ך, מצד שני יש לומר דכל שכן הוא דבכה"ג שלא יהא נאמן. ומ"מ במקום צורך יש לסמוך על דברי היביע אומר הנ"ל כפי שכתב. ואם הגוי הוא אומן [קפילא] אז יותר טוב שיהיה אינו מסיח לפי תומו שאז יש צד להתיר מדין אינו מרע מאמנותיה וכן עיקר.
כתב בהגהות רעק"א דטעמו של הרמ"א דלא סמכינן אקפילא, שחוששין לשיטת רש"י דבעינן ששים, ורק אז מהני טעימת קפילא, אלא שהקשה הגרעק"א דאם כן גם אטעימת ישראל כגון בחלב שנפל למים לא נסמוך, ולכן פירש דחוששין לכל השיטות, די"א דבעי קפילא מצד שהוא מומחה בטעם ולא מרע נפשיה, ולפ"ז צריך לשאול אותו, וי"א דלהיפוך דבעי דוקא מסיח לפי תומו, אולם גם על זה נשאר קשה דא"כ באיסור דרבנן דגוי מסל"ת תמיד נאמן, ל"ל נסמוך על טעימת גוי.

דילוג לתוכן