מרן החיד"א בברכ"י (סי' ז סק"ג) כתב, המהר"ם לונזאנו פסק שאם עבר פחות משעה, עבר זמנה של ברכת 'אשר יצר' ולא יברך עוד. והרב יד אהרן חלק עליו, דלא דמי לברכת המזון שכל שנתעכל המזון במעיו, שוב אינו נהנה עוד, ולכן אינו מברך בהמ"ז. אבל ברכת 'אשר יצר' ברכת הודאה היא וכל שעתא ושעתא זמניה הוא. ומרן החיד"א הכריע כד' מהר"ם לונזאנו. ושכן הסכים הגאון מהר"י הכהן, הלכך אם עבר זמן מה, שוב לא יברך, ע"ש. והמ"ב (סי' ז ס"ק א) כתב ואפי' אם נמשך זמן גדול אחר עשיית הצרכים אפ"ה חייב לברך, ע"ש. וע"ע בבאו"ה (סי' עא ס"א ד"ה מי). והחסד לאלפים (סי' ו אות ג) כתב שאם עבר יותר מחצי שעה, שוב לא יברך. וכ"כ הבא"ח (פ' ויצא ש"ר אות יב). וכן העלה בספר ברכת יוסף (ידיד, מע' א אות ט) והפני יצחק (אבולעפייא, מע' א, אות ח). והגה"ח רבי אליהו מני בזכרונות אליהו (עמ' נג) כתב, שמעתי מפי מורי (הגאון בעל זבחי צדק) דמש"כ הברכ"י שאם עבר זמן מה, לא יברך, הוא לא פחות משיעור מיל, כי לא ראינו חשיבות בשום מקום בפחות ממיל, ע"ש. ובשו"ת באר משה (ח"ב סי' י אות ב) כ' שנראה לו שאפי' לאחר שעה או שעתיים יכול לברך 'אשר יצר' אא"כ נתעורר שוב לנקביו. ותמה על מש"כ הכה"ח (סי' ז אות ז) שיברך רק עד חצי שעה. והנה מרן זצוק"ל בספרו הליכות עולם (ח"א עמ' מ) הביא ד' ריטב"א (פסחים מו.) שכתב, ומה שאמרו לנטילת ידיים עד פרסה, היינו למי שנצרך לנקביו ונפנה שצריך ליטול ידיו כדי לברך 'אשר יצר', אע"פ שמאחר ברכת 'אשר יצר', אין בכך כלום, שאינה ברכת המצוה ולא ברכת הנהנין אלא ברכת שבח והודאה, ע"כ. ולפ"ז למדנו שאפשר לברך 'אשר יצר' עד שיעור פרסה, דהיינו שעה וחומש, ואילו ראו האחרונים הנ"ל ד' הריטב"א, בודאי שלא היו חולקים עליו. הלכך נקטינן לדינא שבתוך שיעור פרסה יכול עדיין לברך 'אשר יצר', ורק אם נתעורר שוב לנקביו בתוך שיעור הנ"ל, לא יברך 'אשר יצר' עד לאחר שיסך רגליו. וכ"כ בשו"ת שאלת יעב"ץ (ח"א סי' טו). וכ"כ במ"ב (סי' ז ס"ק א. וכן בסי' ד ס"ק ג) בשם האחרונים. ויש בזה אריכות באחרונים, ואכ"מ. והנה לעצם שאלתינו ישנם ב' סיבות מדוע לברך 'אשר יצר' מיד לאחר הטלת מי רגליים. א. משום שיש חשש שמא יצטרך לעשות שוב את צרכיו ויפסיד ברכת 'אשר יצר' וכדלעיל. וכ"כ במ"ב (סי' ז ס"ק ו). ב. שמא ישכח. כ"נ כוונת המ"ב בסי' קסה (ס"ק ב). ואף שכתב שחיוב ברכת 'אשר יצר' חל עליו מיד כשעשה צרכיו ואין לאחרה כל כך, צ"ל שזה כוונתו, אלא אם כן נסביר שחיוב הברכה חל מיד אחר הטלת מי רגליים וכמו כל ברכה דבעינן עובר לעשייתן והכא נמי הוי כעין זה בהטלת מי רגליים. וכעין זה כתב בערך השלחן (סי' קסה ס"ק א) שנראה מד' מרן הב"י (סי' ז) שכיון שברכת 'אשר יצר' נתקנה לאחר עשיית צרכיו, אין להפסיק בין עשיית צרכיו לברכת 'אשר יצר', חוץ מנטילת ידיים, ע"ש (והו"ד ביבי"א ח"י חאו"ח סוס"י ד). שו"ר שכמעין זה כתב בפסקי תשובות (ח"א עמ' סח). ועי' בשע"ת (סי' ח ס"ק טו). ועתה בלומדינו יבי"א (ח"י חאו"ח סי' ד) ראיתי למרן זצוק"ל שהביא את דברי הרב כה"ח (סי' נא ס"ק כח) שאין צורך לתכוף ברכת 'אשר יצר' לצרכים וכמו שכתב גם בפרי מגדים (א"א סוס"י ז), ע"ש. ואמנם כנראה הביא דבריו לנדון דהתם אבל סתם בעלמא עדיף טפי לברכה מיד לאחר הצרכים מהטעם האמור. לכן להלכה, אין לאחר ברכת 'אשר יצר' לכתחילה אלא מיד אחר שעשה צרכיו ונטל ידיו, יברך. ואם שכח, עד שבעים ושתיים ד' יכול לברך, לאחר מכן, אין לו לברך. ואם נתעורר בנתיים לנקביו, אין לו לברך אלא לאחר שעשה את צרכיו. ויברך פעם אחת ולא פעמיים.
