מאחר שמטרתך בנסיעה זו היא בשביל להתפרנס, מותר לך לקבל הצעת עבודה זו ולמול את הערבים שם לשם קיום מצות דתם המוסלמית. והמחמיר להמנע מלמול גויים כדי שלא להחתימם באות ברית קודש כדעת הט"ז וסייעתו, תבוא עליו ברכה.
מקורות:
בנוגע לשאלתך אם מותר לך לצאת לחוצה לארץ למטרה זו, הדבר פשוט ומפורש בגמרא עבודה זרה דף י"ג ע"א שמותר לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ בשביל אחד משלושת הדברים, לימוד תורה, זיווג ופרנסה, וכך פסק הרמב"ם בפרק ה מהלכות מלכים (הלכה ט): "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה". על כן מאחר שיציאתך לשם היא לצורך פרנסה לא נותר לנו לדון אלא בעיקר השאלה, אם מותר למול גוי לקיום מצות דתו.
בגמ עבודה זרה דף כ"ו ע"ב מפורש האיסור למול גוי, אלא שסיבת האיסור מפורשת בגמ מצד האיסור לרפאות גוי. לכן אם הייתה סיבת בקשתם למול הבנים משום רפואה כדרך שנמצאו גויים ם בעיקר באמריקה ואפריקה המבקשים למול בניהם בשביל להנצל ממחלות מסוימות, הדבר תלוי במחלוקת הראשונים אם מותר לרפאות גוי. שלדעת רש"י ותוס (שם ד"ה לאפוקי) הדבר מותר רק בשכר או בשביל להתלמד. ולדעת הרמב"ם בפרק י מהלכות עבודה זרה (הלכה ב) הדבר אסור אפילו בשכר, וכתב מרן בבית יוסף ביו"ד סימן קנח שכך היא גם דעת הריף הרא"ש והטור ע"ש. ורק אם יש חשש איבה, פסקו הרמב"ן (בספר תורת האדם) והריטב"א (בחידושיו לע"ז שם) שהדבר מותר אפילו בחינם. אבל לדעת הרמב"ם גם במקום איבה, מותר רק בשכר.
ולהלכה פסק מרן בשו"ע סימן קנ"ח סעיף א: אסור לרפאותן, אפילו בשכר, אם לא היכא דאיכא משום איבה". ומשמעות דבריו כדעת הרמב"ם שגם במקום איבה לא הותר אלא בשכר. והרמ"א הביא את דעת הרמב"ן, שבמקום איבה מותר אפילו בחינם. והגר"א (שם ס"ק ד) העיר על דברי הרמ"א שלא הביא את דברי הרמב"ן בלשון מחלוקת, שברמב"ם כתב שדוקא בשכר שרי משום איבה, אלא שמסיים: "והכל לפי הענין". וכך הביא בדרכי תשובה (סימן קנ"ד ס"ק ב) מערך השלחן (אות ג) בשם הראב"ן, דהיכא דלית לה לאשתמוטי, כגון שאינה טרודה אפילו בחנם מותר ליליד לעכו"ם, משום איבה ע"ש. וכיו"ב כתב בכנסת הגדולה (בהגהות הטור אות ה): "ומסתברא לי שאם המיילדת עשירה ואינה נוטלת שכר משום אדם מותרת לילד לעכו"ם בחנם היכא דאיכא משום איבה דלית ליה מקום לאשתמוטי".
לכן זה ברור שאם כוונתם במילה זו בשביל רפואה, יש לך להשתמט מהצעת עבודה זו, לפי שלא שייך כאן איבה, שהרי אתה יכול להשתמט מהם בטענות אלו ואחרות כאמור שם בסוגיית הגמרא: "סבר רב יוסף למימר, הא דתניא: העובדי כוכבים ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין, אסוקי בשכר שרי משום איבה. אמר ליה אביי, יכול לומר לו: קאי ברי אאיגרא אי נמי: נקיטא לי זימנא לבי דואר". פירוש יוכל להשתמט ממנו בטענות סרק בלי שיעלה בדעתו שסיבת ההשתמטות מצד איסור רפואת גוי ואז יבוא לידי איבה, כגון שיאמר לו: בני נמצא כעת על ראש הגג, ואם לא אורידנו יכול למות. ועדיף לי להציל את בני מאשר לקבל ממך שכרך. או שיאמר לו נקבע לי כעת ללכת לבית המלכות. ואם לא אילך עכשו, אפסיד. ומשום כך מוותר אני על השכר שאתה מציע לי, וכדו.
אלא שכאמור בנידון שבפנינו אין כוונת המבקשים בשביל רפואה, רק בשביל קיום מצות דתם. ומכאן אנו באים אל השאלה, אם מותר למול גוי שלא לשם רפואה, אבל מאידך גם שלא לשם כוונת גירות.
הרמב"ם בפרק ג מהלכות מילה (הלכה ז) כתב וז"ל: "עכו"ם שצריך לחתך ערלתו מפני מכה, או מפני שחין שנולד בו, היה אסור לישראל לחתוך לו אותה. שהעכו"ם אין מעלים אותם מידי מיתה, ולא מורידין אותן אליה. אף על פי שנעשית מצוה ברפואה זו, שהרי לא נתכוון למצוה. לפיכך אם נתכוון העכו"ם למילה מותר לישראל למול אותו", עכ"ל.
ודבריו צריכים עיון, מה כוונתו במה שכתב שאם נתכוון העכו"ם למילה מותר לישראל למול אותו, כי אם כוונתו למילה לשם גירות, פשוט שמותר למולו, ואדרבא אפילו מצוה למולו, כי מצוה לקבל גרים. מדברי הכסף משנה (שם) עולה שכוונת הרמב"ם לחדש שגם אם יש מורנא בערלתו, כך שאנו מסופקים אם מל לשם גירות או בשביל רפואה מחולי המורנא, מותר למול אותו, שאנו סומכים על דבריו שלשם מצות מילת גירות נתכוון.
אולם אחרוני זמנינו כתבו לפרש דברי הרמב"ם על פי מה שכתב בפרק י מהלכות מלכים (הלכה י) וז"ל: "בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה". ובזה יתבאר טעם שהתיר לישראל למולו בשביל לסייעו בקיום מצות מילה. ואומנם בהלכותיו מדקדק הרמב"ם לכתוב לשון בן נח, שמשמעות הדבר שהדברים אמורים רק בגוי שקיבל עליו לקיים שבע מצות. מכל מקום בתשובותיו כתב הרמב"ם (ירושלים תרצד, סי קכד. ובהוצאת מקיצי נרדמים כרך א סימן קמח) דברים מפורשים בזה וז"ל: "מותר לישראל למול את הגוי אם היה הגוי רוצה לחתוך הערלה ולהסירה, לפי שכל מצוה שיעשה אותה הגוי, נותנים לו עליה שכר, אבל אינו כמצווה ועושה. ובלבד שיעשה אותה בהודאה לנבואת משה רבינו ע"ה שאמר המצוה מפי הגבורה ומאמין בזה, לא שיעשה אותה מפני צווי אחר, או מפני שנסתכל בשכלו ועשה כן וכו. לכך ביאר לנו התלמוד (ע"ז דף כ"ו ע"ב) שמה שאמרו לשם גר לאו למעוטי לשם מילה והוא גוי, אלא למעוטי מורנא וכו. ואין הפרש בדין זה בין הישמעאלים והנוצרים, אלא כל מי שיבא אלינו להמול לשם מילה מותר לנו למולן אף על פי שהוא עומד בגיותו. עכ"ל. וכך כתבו לפרש דבריו, הגרצ"פ פרנק בשו"ת הר צבי (יו"ד סימן רטו) ומרן הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (ח"ב יו"ד סימן יט) והגר"מ ברנדסדורפר בשו"ת קנה בשם (ח"א סימן קטז) והגר"מ קליין בשו"ת משנה הלכות (ח"ט סימן קנו) שכוונת הרמב"ם להתיר למול גוי לשם קיום מצות מילה אפילו שאין בדעתו להתגייר. ולפי זה לכאורה אין שום מניעה למול גוי אפילו בחינם כאשר כוונתו לקיים מצות מילה.
אלא שבנידון שבפנינו אין כוונתם למול בניהם לשם מצות מילה שנצטוו בה ישראל בתורת משה, אלא רק לשם קיום מצות דתם המוסלמית, לכן לכאורה אין ללמוד מדברי הרמב"ם הללו היתר למולם, ובפרט שהרמב"ם מדגיש בתשובתו שהדבר מותר רק אם דעתו לקיים את מצוות מילה שנצטווינו מפי משה בהר סיני. והם המוסלמים המחזיקים עצמם כבני אברהם גם אם נניח שכוונתם לקיים בזה את מצות הבורא, הרי זה ברור שהם לא מלים לשם קיום מצות מילה שנצטוינו בסיני אלא לקיום מצות אברהם למול את בנו ישמעאל וילידי ביתו שנולדו לו מקטורה.
זאת ועוד שרבינו ירוחם (נתיב י"ז סוף ח"ו דף ק"ס ע"ד, הו"ד בב"י יו"ד סימן רס"ו אות יד, וסימן רסח אות א) כתב בשם הגאונים לשון נחרץ וברור: "אסור למול הגוי שלא לשם גירות", וכך מביא הרמ"א דבריו ביו"ד סימן רסג (סעיף ה) בזה הלשון: "ואסור למול עובד כוכבים שלא לשם גרות, אפילו בחול". מדבריהם יראה שאין שום היתר למול גוי אפילו אם כוונתו לשם קיום מצוה, וההיתר היחיד למול גוי הוא רק לשם גירות.
והטעם כתב בט"ז יו"ד סימן רס"ג (ס"ק ג) וז"ל: "נראה לי הטעם כיון שאמרינן דאברהם אבינו עומד ומבחין מי הוא שנימול שאינו מניחו לגיהנם וזה שמל את העובד כוכבים מבטל סימן המילה בישראל". מדבריו משמע שאין שום היתר למול גוי, אפילו שלא לשם רפואה, וגם לא לשם רפואה בשכר. וכך מדקדק הש"ך (שם ס"ק ח) מדבריו שגם במקום שאין בו משום רפואה אסור למולו אפילו בשכר. וכך הוכיח במעיל צדקה (סימן י"ד) מדברי הב"י בבדק בית סימן רס"ח.
אלא שחלק עליו הש"ך, ודעתו שמותר למול גוי לרפואה בשכר. וכל שכן שלא לרפואה, אלא שמדגיש שגם אז לא הותר אלא בשכר, וכדו כגון בשביל להתלמד. וכתב שכך היא משמעות דברי הגמרא בעבודה זרה (דף כ"ו ע"ב) שאסרו למול רק לצורך רפואה, וכך היא משמעות דברי רש"י ותוס שם. וכך מדייק מלשון הרמב"ם בפרק ג מהלכות מילה (הלכה ז) ומרן השולחן ערוך סימן רס"ח סעיף ט. שטעם האיסור הוא רק משום רפואה, ולכן דוחה את סברת הט"ז ודעתו שכל שלא נעשה לשם רפואה מותר למול בשכר, ומשמעות דבריו שניתן ההיתר למול גוי בכל ענין שאין בו משום רפואה ובכלל זה לקיום מצות דתם המוסלמית. [ויש להעיר שלכאורה שאין דבריו עולים עם מסקנת ההלכה בשו"ע סימן קנ"ח סעיף א שפסק כדעת הרמב"ם שלא הותר למול לרפואה אפילו בשכר אלא בצירוף טעם איבה, דלא כרש"י המתיר למול בשכר בכל גוונא. וגם לדעת הרמב"ן שפסק הרמ"א כמותו להתיר למול הגוי אפילו בחינם, היינו דוקא במקום איבה. ועוד יש לעיין בדבריו, שלשיטתו שלא נאמר האיסור בגמרא אלא במל לשם רפואה, אם כן לשם מה מתנה את ההיתר למול גוי שלא לשם רפואה רק בקבלת תשלום על מילתו. ואולי מצריך קבלת התשלום מפני איסור לא תחנם, וצ"ע. ואין כאן המקום להאריך בזה].
וגם הגר"ח בן עטאר בספרו ראשון לציון (דף ק"ט ריש ע"ד) כתב שטעם הט"ז דחוק ביותר, כי כל זרע ישמעאל וגם בני קטורה לרבבות, הם מלים ופורעים מאז ועד עתה, כאשר עינינו הרואות. ובודאי כי אברהם אבינו ע"ה יכיר זרע ישראל להצילו. וכשרואה בו דבר ערוה הגם שהוא מזרעו אינו חושש לו. ובעינן תרתי [מזרע ישראל, וגם לא נכשל בעריות]. אם כן גוי הנימול יבטל במיעוטו, אינו מטיב לעצמו ולא מריע לאחרים. עכת"ד.
ועוד הוסיף לתמוה מרן הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (ח"ב יו"ד סימן י"ט אות ח) על דברי הט"ז מהאמור בגמרא עירובין (דף י"ט ע"א) דאברהם אבינו מסיק להו לפושעי ישראל ומקבל להו, בר מישראל שבא על בת עכו"ם דמשכה ערלתו ולא מבשקר ליה. ופרש רש"י, שאינו מכירו שהוא יהודי, דמשכה ערלתו ודומה לו כמי שאינו נימול. ע"ש. ובודאי שזוהי הכרה רוחנית בדרך נס, שנדמה לו בטביעות עין שהוא נכרי. ואין זה בדרך הטבע. וכל שכן גוים ממש. שאף שנימולו, נראית ערלתם כמשוכה. כי משחתם בהם טומאתם בם. וכדתנן בנדרים (דף ל"א ע"א) קונם שאני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי עכו"ם. שאני נהנה למולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי עכו"ם, שאין הערלה קרויה אלא לשמם. שנאמר כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב. ע"ש. וכתב שלכן בודאי שאברהם אבינו מבחין גם כן בישראל ערל שמתו אחיו מחמת מילה, וכן בודאי שמבחין גם בנקבות, דלא שייך בהו הכי טעמא. הא למדת שהכל תלוי בהכרה רוחנית ע"י רוח קדושה וטהרה השורה על עם ישראל, וברוך המבדיל בין קודש לחול ובין אור לחושך ובין ישראל לעמים. נמצא שאין הדבר תלוי בערלה ממש, ולכן גם אם יהיו העכו"ם נימולים, אין זו הדרך מוציאתן מדין גיהנם. כי אברהם אבינו יוכל להכירם בנקל ע"י רוח טומאה השורה עליהם, דלא עדיפי מישראל הבא על בת עכו"ם.
וכתב עוד לסתור את דברי הט"ז מדברי מדרש שמות רבא (פרשת בא פרק י"ט סימן ד): "א"ר ברכיה כדי שלא יהיו המינים ופושעי ישראל אומרים הואיל ואנו מהולים אין אנו יורדים לגיהנם. מה הקב"ה עושה, שולח מלאך ומושך ערלתן. והן יורדין לגיהנם. שנאמר שלח ידיו בשלומיו וכו. וכיון שגיהנם רואה לערלה תלויה בהם פותחת פיה", וכו. ע"ש. וכתב לפי זה יש לדחות טעם הט"ז בזה, כי הרבה שלוחים למקום להפרע מהעכו"ם והמינים.
אלא שבשו"ת מעיל צדקה (סימן י"ד, הובא בפתחי תשובה סימן רס"ג ס"ק י"ג) והגהות חכמת שלמה (סימן רסח בהשמטות לסעיף ט) חלקו על דעת הש"ך וכתבו שדוקא אם רואים שכוונתו לרפואה מותר בשכר, ואין בו משום חתימת ברית כלל אבל בלאו הכי אסור אפילו בשכר משום שלא לחתום באות ברית קודש. והכריח כן בשו"ת מעיל צדקה מטעם נוסף: "דלא יהא כי אם טלית מצוייצת, שאין מוכרין לעובד כוכבים (כנזכר בגמ מנחות דף מ"ג ע"א), דחיישינן שיתלווה עם ישראל בדרך ויהרגהו. ואף שאין המילה נראית בכל פעם כמו טלית, מכל מקום חששא מיהא איכא, כמו שהראה יוסף מילתו לאחיו. אבל במל לשם מורנא, לא חיישינן להכי בהיות טעמו נראה לרפואה", עכת"ד.
ולכאורה טעמו של המעיל צדקה לא שייך בנידון דידן שניכר להדיא שאין כוונתם במילה זו להדמות לישראל, אלא בפירוש מורים שכוונתם לשם קיום מצות דתם המוסלמית, והדבר דומה למל לשם מורנא שלא שייך בזה טעם שמא יתלווה עם ישראל וירכוש אמון הישראל כדי שלא יזהר מפניו, ואז יקום עליו להורגו. וכך כתב בשו"ת שאילת שמואל (סימן פ"ב) לחלק בין מדינות ערב שרובם ישמעאלים הרגילים למול עצמם למדינות הנוצרים שאינם רגילים למול, שאף המעיל צדקה יודה שבמדינות הישמעאלים שדרכן למול אין לחוש לשמא יתלוה. וכ"כ הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (ח"ב יו"ד סימן י"ט אות ו) והביא לזה סיעתא מדברי הגר"ח בן עטאר בספרו ראשון לציון (דף ק"ט ע"ד) שכתב שבמקומותינו שכולם מלים ופורעים כישראל אין שום חשש. ואף בטלית מצוייצת יש מתירים בזמן הזה שאינם חשודים על שפיכות דמים, כמו שכתב המשנה ברורה (סימן כ ס"ק ז) בשם החיי אדם. ע"ש. וכהאי גוונא כתב הריטב"א בע"ז (דף כ"ו) בענין מינקת גויה. שיש אומרים שבזמן הזה ליכא חששא דשפיכות דמים, הואיל ואימת מלכות עליהן. עיי"ש.
אומנם לענין מעשה התפלגו בזה דיעות הפוסקים האחרונים, שדעת הגר"ח בן עטר בראשון לציון (דף ק"ט ע"ד) לפסוק הלכה למעשה כדעת הט"ז והמעיל צדקה לאסור על מילת גוי, אפילו בשכר. וכך פסק בספר מכשירי מילה (דף י"ג ע"א). וכך הורו הלכה למעשה הגרצ"פ פראנק בשו"ת הר צבי (יו"ד סימן רט"ו).
אולם מדברי הגר"א (סימן רס"ג ס"ק י"ג) שמפנה למקור דברי הרמ"א בגמרא עבודה זרה (דף כ"ו ע"ב) נראה שדעתו לפסוק כהש"ך, שלא נאמר האיסור בגמרא אלא כשכוונתו למול בשביל רפואה. וכן פסקו בשולחן גבוה (רס"ג, ס"ק ט"ז) ובשו"ת מערכי לב (סימן נ"ה), ובשו"ת עצי הלבנון (סימן ס"ד). וכן מדויק להדיא מלשון מרן השולחן ערוך סימן רס"ו סעיף י"ג שכתב: "ישראל שנולד לו בן מנכרית אסור למולו בשבת". הא משמע שבחול מותר, אף על פי שהוא כגוי לכל דבריו.
ומטעם נוסף יש להתיר למול בני הישמעאלים מהאמור בגמרא סנהדרין דף נ"ט ע"ב שבני קטורה נתחייבו אף הם במצות מילה. אלא שנחלקו רש"י והרמב"ם אם גם בניהם ובני בניהם נתחייבו במצוה זו, שדעת הרמב"ם בפרק י מהלכות מלכים (הלכה ח) שגם בניהם ובני בניהם חייבין במצות מילה ועל כן יש מצוה למולם וכך היא דעת הר"ן בסנהדרין שם. אולם דעת רש"י שרק ששת בני קטורה שנולדו מאברהם נתחייבו במצוה זו, ולא זרעם אחריהם. וכך היא דעת הרמ"ה בספרו יד רמה (שם) והריטב"א בחידושיו לעבודה זרה (דף כ"ז ע"ב) וכתב המאירי (בסנהדרין שם) שכך היא דעת רוב הפוסקים.
וזה ברור שזרע בני קטורה אינם מלין בניהם לשם קיום מצות מילה שנצטוונו בסיני, אלא מלין לשם קיום מצות מילה שנצטווה אברהם, וכך המוסלמים בזמנינו שמחזקים עצמם כבני אברהם מלים עצמם לשם קיום מצוה זו. ואומנם בשו"ת שאגת אריה (סימן מ"ט) העלה הלכה כדעת רש"י ולפי דבריו חזרנו למחלוקת הט"ז והש"ך אם מותר למול גוי שלא לשם רפואה. מכל מקום כבר חלק והשיב על דבריו בשו"ת נודע ביהודה (תניינא אבן העזר סימן מ"ב בתשובה מבן המחבר) ופסק כשיטת הרמב"ם, שמן הדין גם בניהם חייבים במצות מילה ועל כן גם לדעת הט"ז מותר למולם. ועוד עיין בנודע ביהודה שם שכתב לדחות את קושיית השאגת אריה על הרמב"ם ממה שבלבל סנחריב את האומות, משום הא אזלינן בתר רובא היינו דוקא בישראל, כדילפינן בחולין דף י"א, אבל לגבי בני נח לא ידעינן דנילך אחר רובא. וכן כתב הפרי מגדים (בריש שער התערובת חקירה ג) לענין אבר מן החי שנתבטל חד בתרי ואם כן גבי יהודה גר עמוני וכן גבי מצרי ואדומי שנתגיירו מותרים לישא בת ישראל הואיל ובלבל סנחריב כל האומות ואזלינן בתר רובא דכיון דכבר נתגיירו יש להם כל דין ישראל מה שאין כן לענין חיוב מילה כו", עכת"ד.
אלא שבזה לכאורה נסתרו דברי הרמב"ם בהלכות מלכים המורה מצוה למול בני קטורה בזמן הזה ממה שכתב בתשובתו הנ"ל שכתב לשון: "מותר לישראל למול את הגוי אם היה הגוי רוצה לחתוך הערלה ולהסירה, וכו ובלבד שיעשה אותה בהודאה לנבואת משה רבינו ע"ה שאמר המצוה מפי הגבורה ומאמין בזה, לא שיעשה אותה מפני צווי אחר, או מפני שנסתכל בשכלו ועשה כן וכו", וזה ברור שזרע בני קטורה אינם מלים בהודאה לנבואת משה. וצ"ע. אומנם יש לתרץ בדוחק שתשובתו עוסקת במי שאינו מזרע בני קטורה, אלא שבזה יסתרו דברי הנודע ביהודה שהתיר למול גוים בזמן הזה מצד שאולי הם מבני קטורה, ועדיין צ"ע.
מכל מקום יש למקל למול גוים בזמן הזה בשכר על מי לסמוך, וגם אם כוונתם לשם קיום מצות דתם אין בזה ממש, לפי שאינה עבודה זרה, ובפרט שהמוסלמים אינם עובדים עבודה זרה כמו שכתב הרמב"ם בפרק י"א מהלכות מאכלות אסורות (הלכה ז), וכן כתב הטור ביו"ד (סימן קכ"ד) בשם הרשב"א שיש מהגאונים שהתירו יינן של ישמעאלים בהנאה, שהדבר ידוע שאינן עובדים עבודה זרה עיין שם ובבית יוסף. וכן הוא בשו"ע יו"ד (סימן קכ"ד ס"ו) דישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה (וכגירסת הש"ך שם סקי"ב), וכן הוא בט"ז שם (סק"ד).
ובשו"ת ישכיל עבדי (ח"ג חלק יורה דעה סימן י"ב) הפליג הגר"ע הדאיה להעלות היתר מדברי הנודע ביהודה למול אפילו נוצרים, וכתב שהיות שנתערבו בנוצרים הרבה מישראל על ידי שמדות וגזרות שאירעו בעוה"ר, ובפרט בגירוש ספרד. ונוסף ע"ז תערובת בני קטורה, משום הכי שפיר דמי למול הנוצרים וכו. ע"ש.
וכן העלה הגר"ע יוסף הלכה למעשה שמותר למול גוים בין ערבים בין נוצרים, במילה ופריעה כהלכת גוברין יהודאין. ואפילו בחנם מותר. ולא אסרו חז"ל למולם אלא לצורך רפואה, וגם בזה מותר בשכר, או משום איבה. ומכל מקום המחמיר שלא למולם כלל לחוש לדברי האוסרים בזה, תבוא עליו ברכה. עכת"ד.
