לנעול נעליים של נפטר אין לזה מקור בש"ס שאסור זולת מה שכתב בספר חסידים (סי' תנד) שכתב, ולא יעשה אדם צדקה בדבר שיש בו סכנה. לאחד ניתנו לו מנעלים של מת ורצה לתת אותם לעני אמרו לו "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) אלא תמכרם לנכרי שלא יבוא לידי סכנה שום יהודי ויתן המעות לעני, ע"כ. הנה לא נאריך במה שהאריכו כבר בספרי הפוסקים בביאור דברי הספר חסידים. וראה למרן בעל היביע אומר בספרו (ח"ג חיו"ד סי' ה) שכבר האריך בזה. ובנדון דידן אפשר לצרף כמה צירופים. א. הולכים בתר רובא ורובא של הנעליים אינם של נפטרים. ב. יש לצרף מה שכתב בשו"ת עצי הלבנון (סי' מו) שנשאל על מנהג העולם לחתוך המנעלים של מת לחתיכות דקות ומאבדים אותם, שמנהגם זה עוקר הלכה מפורשת דאיסור בל תשחית. והביא ד' ר"י החסיד הנ"ל, ודקדק בדבריו שלא הזכיר מתחילה שאסור ללבוש מנעלים של מת, ותנא היכא קאי. ולכן כתב, שנ"ל שיש טעות סופר בדבריו, וצ"ל מנעלים של מתה, וכוונתו למ"ש בחולין (צד.) לא ימכור אדם לחבירו סנדל של מתה (של עור בהמה שמתה מאליה. רש"י). מפני ב' דברים, אחד מפני שמתעהו, ואחד מפני הסכנה. ופרש"י, שמא מחמת נשיכת נחש מתה והארס נבלע בעור. וזוהי גם כן אזהרת ריה"ח שלא ימכרנה לישראל אפילו מודיעו שהיא של מתה וליכא גנבת דעת, דאכתי איכא משום סכנה. ולפ"ז נפלה בבירא כל חומרת העולם בזה, ע"כ. ג. עוד יש לומר שלא החמיר רבי יהודה החסיד אלא במנעלים של מת שהיה לבוש בהם במותו, ולכל הפחות שלבשם בחוליו אשר מת בו. אבל בלאו הכי אין לחוש לזה. ראה בגשר החיים (עמ' נח). וכ"כ עוד כמה אחרונים. וכאן מי אמר שהיו עליו בשעת חוליו שמת בו או במיתתו גופא. ד. שמא מי שתרם נזהר שלא לתרום נעליים של נפטר כלל שהרי ידוע שרובא דאינשי מפחדים מדברים כעין אלו. וע"ע בילקו"י (אבלות, עמ' שפה). שו"ר בספר ציוני הלכה (עמ' תרכד) שכתב בשם הגרי"ש אלישיב שארגונים שמקבלים נעליים לחלקם אינם צריכים להודיע שזה נעליים של מת, ע"ש. לכן למעשה, מותר לקחת נעליים מגמ"ח ללא שום חשש, וכל הקפידא היא לנעול נעליים שידוע בודאי שנעל הנפטר בעת מיתתו.
