לגבי חוב בבנין יש להביא ראיה לכאורה דהנה איתא בגמ' (כתובות מט:) מכריזים ברבים על מי שאינו זן את ילדיו שהוא אכזרי כעורב, ע"ש. ולכאורה יש ללמוד מכאן שמי שלא עושה כשורה ומשלם את חובו, מותר לפרסם כן. וראיתי בספר חשוקי חמד (כתובות מט:) שכתב ששמע מהגרי"ש אלישיב זצ"ל שלאחר התראה, מותר. ואין בזה משום הלבנת פנים או משום לשון הרע. וראיה לכך מהמבואר במסכת כתובות הנ"ל דאדם שלא רצה לפרנס בניו הקטנים היו מכריזים עליו בשוק, העורב האכזרי זן בניו, ופלוני לא מפרנס את בניו. הרי שמותר לבייש אדם על שלא זן את בניו. כל שכן על דייר שעובר על גזל שנהנה ממה ששותפיו משקיעים בבית ואינו משיב להם. כמו כן מצינו שמותר לבית דין לתפוס ממון של הלווה ברחוב [אך לביתו אסור להיכנס כמבואר בש"ע (חחו"מ סי' צז ס"ו)], ומסתבר דהתופס גורם להתקהלות של אנשים, ונגרם בושה ללווה ולא אסרו דבר זה, ע"ש. וכן דעת הגר"ח קניבסקי (הו"ד בח"ח ארחות חיים והעתיקו דבריו בח"ח הוצאת 'דרשו', רכילות כלל ט הע' 31) שמותר לספר שאינו משלם רק צריך להתכוין לטובה, ע"ש. ואולם דעת הגר"נ קרליץ (חוט שני, שמירת הלשון, עמ' שלט) שכאשר יש עצה שלא לפרסם את שמו, אלא לכתוב את מי שכבר שילם ומתוך כך יוודע שלא שילם, אין לכותבו בפירוש, ע"ש. ולענ"ד אין להביא ראיה מהגמ' שם בכתובות דהתם מדובר שהוא אכזרי על בניו שאין להם מזונות מאף אחד ולכן מצוה לפרסם שמו וכו', משא"כ הכא שהוא חוב שניתן לתשלום, אין לביישו. גם מדין תפיסת ממון של הלווה, אין ראיה, דהתם יש חשש שיברח ויהיה הפסד מרובה, משא"כ הכא, מי יימר שמותר לביישו אחר שהוא נמצא כאן ואפשר לתבוע ממנו לשלם. ועוד יש תקנה שכתב הגר"נ קרליץ דלעיל. או לכתוב כמה צריך לשלם לועד בית וכל אחד יבין מעצמו. ונראה שיש לנהוג כן גם בחובות של בית הכנסת. בפרט שזה אינו חוב בין אדם לחבירו אלא חוב כלפי שמיא ותפקיד הגבאי לזרז את התורם שלא יעבור על איסור נדרים ולכן לא יעשה כן על ידי שיביישו ברבים. בפרט בזמן הזה דהפרנסה דוחקת והצער גדול וכו'. ולכן נראה להלכה, שעדיף לפרסם את מי שכבר שילם ובכך מי שלא שילם יבין מעצמו שצריך לשלם. או לכתוב כמה צריך לשלם לועד בית או בחשיבות תשלומי החובות לבית הכנסת ובכך יבין כל אחד מעצמו.
