הנה בעבר דנו האם מותר להתיז בושם על גופו אף שלאחר מכן יעבור אל הבגדים ממילא והעלנו דהגם שהריח עובר ממילא לבגדים והוא מוליד ריח טוב בבגדים שאסור ביום שבת (עי' בגמ' ביצה כג. וברמ"א סי' תקיא ס"ד ובב"י שם בסוף הסי'. ובמ"ב סי' שכב ס"ק יח ובמ"ב סי' תקיא ס"ק כז. ואין הבדל בזה בין שבת ליום טוב וכמו שפסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל בכמה מקומות בספריו). והעלנו שאין איסור בזה, שהוא בגדר פסיק רישיה דלא אכפת ליה באיסור דרבנן (שהולדת ריח בבגדים הוא איסור דרבנן) ואינו מתכוין לכך, שמותר, וכמבואר בכמה מקומות בספריו של רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל. ועוד נראה קצת שהוא בגדר גרמא דלא תמיד מיד נקלט הריח בבגדים. ועוד שהוא נקלט בבגדים שלא ע"י מעשה ישיר כדרך המולידים ריח בשבת, והוא בגדר פסיק רישיה בתרי דרבנן שבודאי מותר, כמבואר בפוסקים. ועי' בשו"ת אבני ישפה (ח"ד סי' נה) שהתיר בנדו"ד. והוסיף שה"ה שמותר לאישה להתיז בושם על גופה אף שזה עובר אחר כך לבגדים, ע"ש מש"כ בטעם התירו. שו"ר למרן הגר"ע יוסף זצוק"ל בספרו הליכות עולם (ח"ד עמ' ריד) שכתב שהרוחץ ידיו במים שיש בהם ריח טוב בשבת, מותר לו לנגב ידיו במגבת, מפני שאינו מתכוין להוליד ריח טוב במגבת, ע"ש. וכ"פ בספר ילקו"י (יום טוב הנדפ"מ, עמ' שפ) בהדיא בנידון שלנו, ע"ש (ועי' בבא"ח פ' תצוה ש"ש אות יא, ויש לעי'). וכן דעת הגר"נ קרליץ (הו"ד בספר עם מקדשי שביעי פי"ג סי"ט). ואם כאשר מתיז בושם על גופו בכוונה שיקלט גם בבגדים, יש לאסור, כיון דניחא ליה וכמו שכתב בספר עם מקדשי שביעי (שם) בשם הגר"ח קניבסקי שליט"א. והנה הרמ"א בסי' תרנח (ס"ב) כתב שאסור ליתן ריח את האתרוג על הבגד ביו"ט משום שמוליד ריח בבגד ביו"ט. ובמ"ב (שם ס"ק ז) כתב דמשמע שהאיסור אפי' אינו מתכוין לזה מפני שאי אפשר שלא יקלוט הבגד ריח ופסיק רישיה הוא. ומקורו במהרי"ל (הל' אתרוג אות טו). אמנם הט"ז (סי' תקיח ס"ק ח) הביא שמהרש"ל ביש"ש התיר בזה (ועי' במ"ב סי' שכא ס"ק כא שכתב שחזר בו הט"ז ממש"כ בזה בסי' שכא ס"ק ז לאסור להוליד ריח אף בלא התכוין). וכתב השער הציון (שם ס"ק ו) דהדבר תלוי אם פסיק רישיה אסור גם באיסור דרבנן ולפי מה שהסכימו כמה אחרונים בסי' שיד ובמ"ב (שם ס"ק יא) לאסור, גם בענייננו אסור. והביא (שם ס"ק ז) שהמחצית השקל (שם סק"ב) כתב בסברת מהרש"ל שאף שפסיק רישיה אסור גם באיסור דרבנן באיסור מוליד ריח קיל טפי, ע"ש. והנה מרן זצוק"ל בספרו חזו"ע (סוכות, עמ' שצג) כתב, יש אומרים שביו"ט או בשבת אסור לעטוף את האתרוג בבגד, מפני שהוא מוליד ריחא (הרמ"א סי' תרנח ס"ב בשם מהרי"ל). ומ"מ אם האתרוג עטוף בנעורת של פשתן, כרגיל, מותר לכורכו בשיראין (שיורי כנה"ג סי' תרנח אות ב). והביא שם את ד' המהרש"ל בספר ים של שלמה (ביצה פ"ב, סי' לד) שתמה על ד' מהרי"ל, שאסר לעטוף ביו"ט את האתרוג בבגד, משום מוליד ריחא (ובאמת שמקור ד' מהרי"ל, מהרוקח סי' רכ דף קכא ע"א) שהרי לא אסרו בגמ' (ביצה כב.) למסחף כסא אשיראי (פירש רש"י לכפות כוס מבושם על שיראים של מלבוש להכניס בו ריח הבושם שבכוס) משום מוליד ריחא, אלא היכא דמכוין לכך, כמו שפירש האו"ז, ומשו"ה נקט שיראי שדרך שמגמרים אותם. אבל היכא שאינו מכוין, נראה דשרי, ולא שייך הכא לומר פסיק רישיה, אלא במלאכה ממש, ע"כ. והביאו הט"ז (סי' תקיא סק"ח) וכתב על זה, ודבריו נכונים. ולא דמי למש"כ בש"ע (סוס"י שכ) דמי שידיו צבועות ממי פירות יזהר שלא יגע במפה משום צובע, ואע"פ שאינו מתכוין לצבוע, שאני התם שהצובע הוא אב מלאכה ולכן אסור משום פסיק רישיה. וכ"כ מהר"י עייאש במטה יהודה (סי' שכא סק"א). ומה שנראה מדבריהם דפסיק רישיה בדרבנן מותר, מצאנו להם חברים רבים, הלא המה, ההשלמה (שבת מ: ד"ה המיחם, וקמה. ד"ה אמר) והמאירי (שבת כט:). וכן מוכח באור זרוע (ח"ב סי' עח סוף אות ח). וכ"כ הרא"ש מלוניל בתשובה שהובאה בספר אוהל מועד. וידוע שכן דעת התרומת הדשן (סי' סו). ומה שהקשה המ"א (סי' שיד סק"ה) על סברא זו, כבר תירצו יפה האחרונים כל קושיותיו, כמש"כ הגאון המקנה בקונט' אחרון (סי' סד ס"ה). והשואל ומשיב תנינא (ח"ב סי' ה), ובשו"ת נחלת בנימין (סי' עא). ועוד. ועי' בשו"ת יבי"א (ח"ד חאו"ח סי' לד), ושם (אות לא) הביא להקת האחרונים חבל נביאים שהסכימו להקל כשיטה זו. וא"כ צדקו המהרש"ל והט"ז להתיר בזה כשאינו מכוין להוליד ריח. וכ"פ בש"ע הגר"ז (סי' תקיא ס"ז), שכל שאינו מכוין להוליד ריח, מותר. וא"כ אף כאן כשכורך האתרוג בשיראין לנוי ולהידור מצוה, ואינו מכוין להולדת ריח, בודאי דמשרא שרי. וכן ראיתי בשו"ת בית דוד (חאו"ח סי' רצג) שהביא ד' המהרש"ל הנ"ל שתמה על מהרי"ל שאסר להניח האתרוג על בגד משום מוליד ריחא. וכתב ולפי מש"כ לק"מ, דמהרי"ל נמי במכוין להוליד ריח מיירי וכו'. ובזה ניחא מנהגינו שכורכים האתרוג ביו"ט בשיראי, ע"כ ע"ש. וגם במקרה דידן אין לו כל כוונה שיהיה ריח בבגדים אלא שמטרתו היא להבריח את היתושים, ואם כן דבר שאין מתכוין הוא במלאכה דרבנן. ואף דהוי פסיק רישיה, הוי פסיק רישיה דלא אכפת ליה ובמלאכה דרבנן דשרי. ועוד יש להוסיף דהאי דינא דאולודי ריחא אשיראי לאו מילתא פסיקתא היא, וכמש"כ רבינו חיים בן עטר בספר ראשון לציון (ביצה כב: דף עח ע"א) שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור פוסקים דאולודי ריחא היכא דליכא כיבוי, שרי. וכתב מרן זצוק"ל בספרו חזו"ע (שבת ח"ו עמ' צג בבאו') וכ"נ לענין הלכה להתיר אולודי ריחא, כיון שגדולי המורים לא חששו לאיסור זה. ומה גם דהוי מילתא דרבנן, דכל כה"ג אזלינן להקל. ואע"פ שהרמ"א פסק דאולודי ריחא אסור, והוא ע"פ ד' הב"י שנמשך אחר ד' הרב המגיד, אבל כבר כתבתי שאין נראה כן מד' הרמב"ם. ועכ"פ כל דאיכא צד ספק בדבר מקילינן בכל גוונא, ע"ש. ודון מינא ואוקי באתרין. ולכן להלכה, מותר לתת 'אל – תוש' על בגדי תינוק בשבת ע"מ למנוע עקיצות היתוש.
