האם מות להקליט דברי תורה בלי רשות

זה לשון השולחן ערוך ומפרשיו עיין שם בעצמך ליתר הבנה. המפקיד ס"ת אצל חבירו, גוללו פעם אחת לי"ב חדש. ואם כשהוא גוללו פתחו וקרא בו, מותר אבל לא יפתח בגלל עצמו ויקרא. והוא הדין שאר ספרים. ואם פתח (וקרא) וגלל בגלל עצמו, הרי שלח יד בפקדון ונתחייב באונסים. הגה: וכמו שאסור לקרות ממנו, כך אסור להעתיק ממנו אות אחת. והני מילי בעם הארץ אבל ת"ח שאין לו ספר כיוצא בזה, מותר לקרות ולהעתיק ממנו, כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו (מרדכי ס"פ המפקיד). ובמקום בטול תורה, שאין ספרים נמצאים, יכולין בית דין לכוף לאחד להשאיל ספריו ללמוד מהן, ובלבד שישלמו לו מה שיתקלקלו הספרים (הרא"ש כלל צ"ג סימן ג').
והיינו לצורכה כדי שלא יתעפש ואם גוללו תוך ל' יום אינו לצורכה אלא לצורכו ללמוד תורה עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך דסירכא דלישנא דהטור נקט דלהמחבר הל"ל ואם גוללו תוך יב"ח כו' וכת' עוד ואע"ג דגבי מציאה בסי' רס"ז ס"כ פסק המחבר ל' יום י"ל דמפקיד שאני כיון שמפקידו מדעת ולא אמר שצריך לגוללו כל ל' יום סגי ביב"ח מיהו דעת הטור דגם כאן צריך לגוללו כל ל' יום והמחבר אזיל לטעמיה שכת' בב"י שדעת הרי"ף והרא"ש כהרמב"ם אבל באמת לא מוכח מידי מדבריהם כמ"ש הב"ח וכן דעת רש"י דמפקיד דמי למציאה ומתני' ראב"י הוא וכ"נ עיקר דהשתא קי"ל כסתם מתני' וכראב"י דמשנתו קב ונקי וכ"פ הב"ח וכ"נ דעת המע"מ עכ"ל: מותר. ע"ל סי' רס"ז כמה חלוקי דינים בענין היתר קריאתה דהיינו שלא יקרא מתוכה דבר שלא למד מעולם כו' ונרא' דה"ה כאן אלא דלא נחית להכי ולא בא רק ללמדנו אימת מקרי שולח יד להעמיד ברשותו לענין אונסין. סמ"ע: אצלו. דומיא דהפקיד מעות אצל שולחני וחנוני בס"ז ומינה דאם צרר וחתם הספר בקשר משונה דגילה דעתו דקפיד בקריאתו ואז ודאי לא ניחא ליה ומקרי שולח יד בקריאתו וכ"ש בהעתקתו מתוכו מיהו המרדכי כת' בס"פ המפקיד והביאו הב"י וד"מ אהא דכת' דת"ח מותר להעתיק וללמוד מתוכו כו' מסיק ז"ל ואפשר הטעם משום דאמרינן במדרש משלי אל יבוזו לגנב כו' שאין לבזות למי שגונב ד"ת ומעתיקו ע"כ ולה"ט משמע דמותר אפילו ידעינן ביה דקפיד מיהו הרמ"א השמיטו ואדרבה כת' ודאי אדעתא דהכי כו' ומזה מוכח דאם ידעינן דקפיד אסור גם המרדכי לא כת' אלא בלשון אפשר ובע"ש ערבב הדברים כו' ודבריו סותרין זא"ז וצ"ע עכ"ל הסמ"ע ועיין בש"ך שהסכים לדעת הע"ש ודעתו שאע"פ שזה מקפיד על ההעתקה מ"מ מותר להעתיק מטעם דלא יבוזו כו' וכת' שכן נ"ל עיקר עיין שם שהאריך בזה
אמרינן בבבא מציעא [כט ע"ב] המפקיד ספר תורה אצל חבירו, לא יקרא בו. וכתב המרדכי [סוף פרק המפקיד] פירש רב יודא גאון כשם שאסור לקרות בו, כך אסור להעתיק ממנו אפילו אות אחת שלא ברשות, דמרע לי' לפקדון וה"מ בבור ועם הארץ, אבל חבר ותלמיד חכם מותר לקרות בו, ומותר להעתיק ממנו, ואפילו לכתחילה שלא ברשות, והוא שאין לו כיוצא בו, לפי שכשהפקידו אצלו יודע היה שהנפקד חבר וילמוד בו, ואדעתא דהכין הפקיד אצלו כמו מפקיד מעות אצל שולחני דכשהן מותרין משתמש בהן, ושמא הטעם משום דאיתא במדרש משלי על הדין קרא 'לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב', שאין לבזות מי שגונב דברי תורה והעתיקן, עכ"ל.
והביאו הרמ"א [חו"מ סימן רצב סעיף כ] וז"ל: אבל ת"ח שאין לו ספר כיוצא בזה, מותר לקרות ולהעתיק ממנו, כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו. וכתב הסמ"ע [ס"ק מה] שלכן השמיט הרמ"א את הסיפא של המרדכי, כי דעת הרמ"א שאם יודע שהמפקיד אינו רוצה שיעתיקו, אסור להעתיקו בלא רשותו. אולם הש"ך [ס"ק לה] כותב דהוא דוחק שהרמ"א יסבור דלא כהמרדכי בלא טעם, אלא שמותר לגנוב דברי תורה ולהעתיקן אפילו קפיד, ואף על גב שמקלקלן במה שמעתיק. עכ"ד. ולכאורה הוא הדין בעניננו שמותר לתלמיד להקליט את רבו, אפילו בלא רשותו ואפילו יודע שמקפיד שלא יקליטו אותו, כשרוצה התלמיד לחזור ולשמוע את הדברים.
אמנם בשו"ת אגרות שמעון [או"ח ח"ד סימן מ יט] כתב שמותר להקליט את רבו, אם לא כשאמר לכל אלו שבאו לשמוע שאינו אומר אלא כשיבטיחו לו שלא יקליטוהו, מאיזה טעם שאינו רוצה לפרסם, ואף שלא שייך איסור גזל על זה, איכא עכ"פ איסור מלעבור על דעתו, אף כשיודעין השומעין שאינו רוצה גם בלא התנה, וכ"ש בהתנה שאסור, ואף שהוא דברי תורה שחייב הרב להשמיע, יש הרבה שאינו ראוי לפרסם משום שאין למסור אותם לכו"ע, ויש שאין מורין כן וכדאשכחן בגמ' טובא, ולפעמים מחמת שלא ברור להרב אם דבריו נכונים ובדעתו שעוד יעיין בדבר אם הם ראוין, ויש נמי רשות להרב לאסור בשביל זה שלא יעשו טייפס דשמא יראה אח"כ הרב שאין דבריו נכונים ויתבייש, אף שמסתבר דאין לו רשות לאסור על התלמידים דבר כדי שלא ישכחו, וכדי שיוכלו לחזור עליהן, דהא זהו ג"כ מצורכי הלמוד לתלמידים הוא, אך שיצום שלא יפרסמו עד שיאמר להם שהוא ראוי גם לפרסם, אבל על טייפ שהוא נעשה על זמן רב, וליתן גם לאחרים יכול לעכב שלא יעשו כלל.