עדים שחתמו מתחת לב' שיטין בכתובה טיפול בפוריות חנות האינטרנט בשבת אכילה מהמקרר של המלון

השתמש בכף חלבי בטעות בתוך מאכל בשרי

שם הרב המשיב: // נושא:  // תאריך התשובה: 25.07.2021

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב google
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב google
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

שאלה:

שמתי כף גדול חלבי בסיר הצ'ולנט ואני לא יודע כמה של הכף נכנס בסיר אבל כמדומני שהיה שני שליש של הכף.

תשובה:

אחר זמן ארוך לאו אדעתיה,, אבל בזמן קצר שהאדם זוכר נאמן .סימן צד סעיף א:
התוחב כף חולבת בקדירה של בשר, או איפכא, משערים בכל מה שנתחב ממנו בקדירה (אם הכף בן יומו דהיינו ששמשו בו בכלי ראשון תוך מעת לעת). (ארוך כלל ז'). ויש מי שאומר שאם הכף של מתכת, משערים בכולו, משום דחם מקצתו חם כולו. (וסברא ראשונה עיקר, וכן נוהגין) (מרדכי וש"ד והגהותיו וארוך) (וע"ל סי' צ"ח).
מקור: נחלקו ראשונים האם משערים בכל הכף או רק במה שתחב בקדירה. שיטת השערי דורא [ריש סי' פה] שמשערינן רק במה שתחב בקדירה, דאע"פ שחם מקצתו חם כולו, מ"מ לא אמרינן דהוליך בליעתו, וכן דעת בעל התרומה [ריש סי' מט]. מאידך, שיטת רבינו פרץ [פסחים עד, א אות יד] שמשערינן בכל הכף משום חם מקצתו חם כולו.
האם משערים כנגד מה שנכנס בתבשיל או כנגד מה שנכנס בקדרה
הפלתי [ס"ק א] כתב שצריך לשער נגד חלק הכף שהכניס לתוך הקדרה אפילו נגד מה שלמעלה מן התבשיל דחם מחמת הבל הקדרה, וכ"כ הפר"ח. ובפת"ש [ס"ק א] הביא בשם החוות דעת שכתב עליו הגם דמה שהכריח זה מתוך מחלוקת רש"י ור"י בסימן צב' אינו מוכרח, וסיים דמ"מ יש להחמיר כדבריו ע"ש.
ובערוך השולחן [ס"א] הסכים לדברי הכו"פ, ואף הביא ראיה לדבריו מסימן צב' סעיף י"ד מהדעה הסוברת דחתיכה שהיא מקצתה ברוטב הוה ככולה ברוטב, דהרוטב מפליט אף מה שחוצה לה, לכן גם בקדירה י"ל כן, ואפילו לדיעה שאינה סוברת כן בחתיכה, מ"מ בקדרה מודה, דהפליטה מכלי נוח יותר מפליטה של חתיכה, שהרי בחתיכה קיי"ל שא"א ליסחט כל האיסור משם כמבואר שם ולקדרה מועיל הגעלה. [מיהו, לענ"ד לפי דברי הזב"צ שהבאנו בתחילת הסימן שמחלק בין דבר קשה לדבר רך, אדרבא דוקא בחתיכה אמרינן כן שהיא רכה, משא"כ בכלי שהוא קשה אינו מפליט מחוצה לו, וזה דלא כסברת ערוה"ש וצ"ע].
אולם, בתשובת החת"ס [ס"ס פ"ב] כתב על דברי הפלתי, 'מסברא נ"ל דליתא', וכן מורה לשון מהרש"ל שהביא הש"ך [ס"ק א], וכן נוהגים בעלי הוראות. ע"ש.
ובספר בן איש חי [שם ס"ו] פסק כדברי החת"ס והמהרש"ל וסיים שכן מנהג בגדאד לשער כנגד מה שנכנס בתוך התבשיל דוקא. והגרע"י זצ"ל בספרו הליכות עולם [שם] הביא שכן כתב החכמת אדם [כלל מו סי' ו], ובבינת אדם [שער או"ה סי' מד] שא"צ לשער אלא דוקא כנגד מה שנתחב ממש מן הכף בתוך הרוטב והמאכל. וכן מוכח מלשון האיסור והיתר והסמ"ק שכתבו דמה שלא נכנס מן הכף לרוטב אינו אוסר. וכן עיקר.
ואם נאמן אדם לומר עד היכן תחב את הכף אע"ג שאין סימן על הכף
הפת"ש [ס"ק א] הביא תשובת נוב"י תניינא [יו"ד סוס"י ט"ז] שכתב דאפילו אין היכר בכף עד כמה תחב אלא שאומר עד כמה תחב נאמן הוא, ולא אמרינן בזה מלתא דלא רמיא כו', דבדבר שהאדם עצמו עושה לא שייך לומר כן, כיון דעכ"פ שיודע שבשום פעם יש חילוק בדבר, יודע הוא איך עושה, ודוקא בשוחט שלא למד הלכות שחיטה ואמר אחר שלמד ברי לי ששחטתי יפה לא מהני, כיון שבשעת שחיטה לא ידע שיש קפידא בשום פעם בשהייה, או דרסה וכו'. ע"ש.
אולם, הפת"ש העיר על דברי הנוב"י ממה שנפסק בשו"ע בהלכות שחיטה [סימן י"ח סעיף ד'], גבי סכין מסוכסכת, אם שחט בה דרך הולכה ולא הביא אותה שחיטתו כשרה, ואם הביא שחיטתו פסולה, והני מילי כשהרגיש בה קודם שחיטה, ונזהר בה, אבל אם מצא סכינו יפה קודם שחיטה, ואחר שחיטה מצא בה פגימה מסוכסכת, ואמר ברי לי שלא עשיתי אלא הולכה בלבד, שחיטתו פסולה. וכתב הש"ך בשם הפוסקים דהטעם הוא משום דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש עביד לה ולאו אדעתיה. ע"ש.
ועוד דבשו"ע שם [סעיף י] כתב דסכין שיש בה פגימה אסור לשחוט בה אפילו אם הוא מכוין לשחוט שלא כנגד הפגימה, וכתב הש"ך ובדיעבד כשר, והיינו דוקא שידע קודם השחיטה שיש בה פגימה, אבל אם לא ידע אפילו אמר אח"כ ברי לי שלא נגעתי שם, כגון שהפגימה בראש הסכין, ואמר ברי לי ששחטתי למטה מחצי הסכין, אפילו בדיעבד אסור, דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש עביד לה ולאו אדעתיה.
ומוכח מכל הנ"ל היפך דברי הנוב"י. (שהרי מדובר שם במי שיודע הלכות שחיטה ועושה כן תמיד ואפילו הכי אמרינן 'כל מילתא' וכו'). וכ"כ הפמ"ג באו"ח בהנהגת הוראות או"ה [סדר שני אות י"ג] דאם לא ניכר עד היכן תחב יש לפקפק אי מהני אמירת ברי לי, כיון דהוא מלתא דלא רמיא. ע"ש.
אולם, בערוך השלחן [יו"ד סימן כה ס"ב] הסתמך על הנוב"י, ודחה קושיית הפת"ש. וכמש"כ בשו"ת רב פעלים [ח"א יו"ד סי' ט] גבי אם השואל אומר ברי לי שעד כאן נתחב מהכף לתבשיל, בין איש בין אשה, נאמנים, ולא אמרינן בכה"ג דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה, ע"ש. וזה שלא כמ"ש הפמ"ג הנ"ל שאם לא ניכר להדיא בכף עד היכן תחב אותו, יש לפקפק אם יועיל מה שאומר ברי לי, כיון דהוי מילתא דלא רמי עליה בשעת התחיבה.
וכן כתב הגאון בעל משכיל לאיתן בהגהותיו יד אברהם [ר"ס צד]. ע"ש. וכן העלה הזבחי צדק [ס"ק ב], ושכן הוא דעת מרן. ובספר הליכות עולם [ח"ז] הביא ג"כ סיעתא לדברי הנוב"י ע"פ מ"ש הט"ז [יו"ד ס"ס קצ] דלא אמרינן האי כללא דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה, אלא אחר זמן ארוך, אבל בזמן קצר שהאדם זוכר לא נאמר האי כללא. וכתב עוד הגרע"י זצ"ל להשיג על מ"ש בשו"ת עמודי אש [דף עג ע"ד] בשם הרש"ל שהתוחב כף חולבת ב"י בקדרת בשר אינו נאמן לומר שברי לו עד כמה תחב, שהרי מפורש להיפך בד' מהרש"ל בים של שלמה [פרק גיד הנשה סימן מב], דמהני לומר ברי לי עד כמה תחב. וכן הסכימו להלכה הש"ך והפר"ח ושאר אחרונים. ולא כתב רש"ל דלא מהני ברי לי, אלא בחותך בסכין, מפני שהדרך לחתוך בכל שטח הסכין, וכמו שכתב בשמו הש"ך. ועכ"פ, לדינא דעת מרן המחבר והרמ"א דשפיר מהני גם בזה, ופסק הש"ך שהעיקר כמרן והרמ"א.