אומנם יש מי שכתב מסברת עצמו שאסור לבן חוצה לארץ שמגיע להתארח בארץ ישראל לשמור יום טוב שני והסכימו עימו קצת פוסקים, וטעמם לפי שבביטול מלאכה ושיבתו בסוכה יום נוסף עובר על מצות בל תוסיף, וגם עובר על איסור לא תשא בברכות הקידוש ובתפילת יום טוב, ומתבטל ממצות תפילין ועוד. וחלקו עליהם גדולי הפוסקים והסכימו למנהג שהעיד עליו מרן הבית יוסף בתשובותיו, שהאורחים הבאים מחוצה לארץ לארץ ישראל נוהגים יום טוב שני, ומתפללים תפילת יום טוב במנין של בני חוצה לארץ, ואסורים במלאכה ואינם מניחים תפילין, וכך מורים כל גדולי הפוסקים אחרוני זמנינו.
מקורות:
אכן ברמב"ם הלכות יום טוב ובטור בשולחן ערוך נזכר רק דין בן ארץ ישראל שהלך לחוצה לארץ, בלא להתייחס כלל לדין בן חוצה לארץ שבא לארץ ישראל אם חייב בשמירת יום טוב שני של גליות. וכך הוא לשון מרן סימן תצ"ו סעיף ג: "בני ארץ ישראל שבאו לחוצה לארץ, אסורים לעשות מלאכה ביום טוב שני ביישוב, אפילו דעתו לחזור".
ולכאורה יש ללמוד לחייב גם את בין חוצה לארץ שבא להתארח בארץ ישראל בקיום יום טוב שני של גלויות בארץ ישראל מדברי המשנה בפסחים דף נ ע"א: "מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות, עושין, מקום שנהגו שלא לעשות, אין עושין. ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, או ממקום שאין עושין למקום שעושין, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, וחומרי מקום שהלך לשם", מתבאר שחובת ההולך לקיים את חומרות המקום שבא לשם בנוסף לחומרות המקום שיצא משם, ולפי זה יש לחייב בן חוצה לארץ המתארח ביום טוב שני של גלויות כדרך שהוא חייב בחוצה לארץ.
אלא שהחכם צבי בתשובותיו (סימן קסז) כתב לחדש חידוש עצום מסברת עצמו, שהעולים לארץ ישראל דרך עראי אסורים לנהוג יום טוב שני בארץ ישראל, ובהמשך תשובתו כתב שתי נימוקים. הראשון, שלא נאמרו דברי המשנה אלא בהנהגת חומרה שאין בה קולא המביאה לידי איסור. ובהנהגת יום טוב שני אינו נוהג רק חומרה באיסור מלאכה, אלא גם קולא המביאה אותו לכלל איסור בזה שנמנע מהנחת תפילין וגם מברך ומתפלל תפלת המועדים בזמן שאינו מועד. וגם עובר בבל תוסיף בזה שנוהג יום טוב עוד יום אחד, שהרי הישן בשמיני בסוכה לוקה, וכן בפסח ושבועות העושה יום אחד מועד יותר מהמצוה עובר על בל תוסיף. נימוק שני כתב, "כיון שהמקום גורם ואין זה בכלל חומרי מקום שיצא משם". והנראה שכוונתו לומר, שנהיגת חומרה כמקום שבא משם הוא מדין נדר שהוא חוברת גברא. אבל מנהג יום טוב שני בחוצה לארץ נוהגים מחמת ספק, שמא היום השני הוא היום טוב. ובארץ ישראל שדנים על פי קביעת החודשים שתיקן הלל הזקן אין זה ספק אלא ודאי, לכן כתב שאין זה בכלל דברי המשנה שחייב לנהוג כחומרי המקום שבא משם.
וכאמור אפשר להביא ראיה לדבריו מלשונות הרמב"ם והשו"ע ועוד פוסקים שלא הזכירו כלל דין בן חוצה לארץ שבא לארץ ישראל, שמתוך כך משמע שאכן בארץ ישראל צריכים הכל, ובכללם גם האורחים הבאים מחוצה לארץ לנהוג יום אחד. וכך נראית דעת הגאון רבי זלמן מלאדי שכתב (סימן תצו סעיף יא): "בני חוץ לארץ שבאו לארץ ישראל אף על פי שדעתן לחזור אין עושין אלא יום אחד כבני ארץ ישראל, ויש חולקין". ובמקום אחר (בסימן א מהדו"ת סעיף ח) כתב הגר"ז את טעם הדבר על פי הסוד, וז"ל: "כי עת רצון שלמעלה ויחודים עליונים שבקריאת שמע ותפילה וקדושת שבת ויום טוב הוא למעלה מגדר המקום והזמן, רק מאיר למטה לכל מקום ומקום זמנו הראוי לו, וזהו גם כן הטעם ששורה קדושה עליונה בחוצה לארץ ביום טוב שני של גלויות, ולכן גם בני ארץ ישראל הבאים לחוצה לארץ חייבים בקדושת היום אף שדעתם לחזור". מתבאר מדבריו שלעניין חלות קודשת יום טוב שני המקום הוא הקובע, לכן רק בחוצה לארץ נוהגים יום טוב שני, ובארץ ישראל אינו נוהג אלא יום אחד.
ובאבני נזר (ח"ב סימן שצ"ב אות ט, וסימן שצ"ה אות ט"ז) הביא ראיה לדעת החכם צבי מדברי הריטב"א (בחידושיו לר"ה דף י"ח ע"א) שכתב, שבכל ארץ ישראל נוהגים יום אחד, ובכל חו"ל נוהגים שני ימים. הרי שהדגיש וכתב לשון, "בכל ארץ ישראל", ללמדינו שגם אותם הבאים רק להתארח פטורים, ואף יותר מכך, אסורים לנהוג יום טוב שני כדרך שבני ארץ ישראל אסורים לנהוג יום טוב נוסף מדין בל תוסיף. וראה בספר ארץ ישראל להגאון רבי יחיאל מיכל טיקוצינסקי (סימן ז אות ו) בהערות בשם הגאון רבי שמואל סלנט (ראה ספר תורת הגר"ש סלנט סימן י"ז) ובעל ציץ הקודש (ח"א סימן מ"א) שכתבו כדברי הריטב"א, שבכל ארץ ישראל אין נוהגים אלא יום אחד. וכך סתם החזו"א (או"ח סימן קל"ב) בפשטות ואינו מחלק בין אורח למי שקבע ישיבתו בארץ.
אמנם בשאילת יעב"ץ (ח"א סימן קס"ח) האריך לסתור דברי אביו בעל החכם צבי ומסקנתו שגם בארץ ישראל צריך בן חוצה לארץ לנהוג יום טוב שני, אולם בשו"ת שואל ומשיב תליתאה (ח"ג סימן כ"ח) האריך לחזק דברי זקינו בעל החכם צבי ע"ש, וכך האריך בקונטרס פרי הארץ להוכיח כדעת החכם צבי והעלה הלכה שבן חוצה לארץ הנמצא בארץ ישראל חייב להניח תפילין ולהתפלל כבחול, ואומנם אם ירצה להחמיר על עצמו שלא לעשות מלאכה ושלא לאכול חמץ תבוא עליו ברכה.
ובשו"ת משנה הלכות (חלק י"ח סימן רצח) הוסיף הגר"מ קליין לבאר דבריהם, שהתקנה של שני הימים לאחר שבקיאים בקביעא דירחא היתה רק לבני חוץ לארץ, ובארץ ישראל נשאר הדין על דין תורה שנוהגים רק יום אחד. וכתב שכך מורה לשון הגמרא (ביצה דף ד ע"ב), "שלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידכם", משמע שלבני גולה שלחו (וראה שם דף ו ע"א). וגם בעירובין (דף ל"ט ע"ב) ופסחים (דף נ"ב ע"א) ועוד כמה מקומות בירושלמי (דמאי פ"ד ה"א, פסחים פ"ה ה"ד, תענית פ"א ה"א, מגילה פ"ד ה"א, יבמות פי"א ה"ז, נזיר פ"ח ה"א) שכתבו לשון יום טוב שני של גליות, מורה על ההוראה דדוקא בחו"ל עושין שני ימים טובים.
אלא שלענין מעשה פסקו והורו גדולי הפוסקים שלא כדברי החכם צבי, ודעתם שגם בארץ ישראל חייבים בני חוצה לארץ הבאים להתארח בארץ ישראל לנהוג יום טוב שני, וכך היא דעת מרן החיד"א בברכי יוסף (סימן תצו אות ד) ורבי עקיבא איגר (סימן תצו סעיף ג). וכך עולה בבירור ממחלוקת הגינת ורדים והמהריק"ש המובאת בברכי יוסף ורע"א אם מותר לאורח בן חוצה לארץ שנמצא בארץ ישראל לומר לבן ארץ ישראל לעשות לו מלאכה, הרי שפשוט להם שעל הבן חוצה לארץ לנהוג יום טוב שני. וכך עולה ממחלוקת הפוסקים המובאת בשערי תשובה (סימן תצו ס"ק י) אם בחור שבא מחוצה לארץ לארץ ישראל צריך לנהוג יום טוב שני, הרי שלא נחלקו אלא לגבי בחור רווק שאין מקום ישיבתו קבוע ן ותולין שמא ישא בת ארץ ישראל ויקבע ישיבתו בארץ. וכך פסק בערוך השולחן (סוף סימן תצו): "בן חוצה לארץ שבא לארץ ישראל ואין דעתו לחזור נוהג מיד כאנשי ארץ ישראל ואם דעתו לחזור נוהג כבן חוצה לארץ ביום טוב שני בכל דבר". וכך פסק במשנה ברורה (שם ס"ק י"ג) [אלא שכתב שנכון שיתפלל את תפילות החג בצנעה], וכך פשטה ההלכה בכל בית ישראל בדור האחרון, שהאורחים הבאים מחוצה לארץ לארץ ישראל נוהגים יום טוב שני של גלויות.
וכל הפוסקים הנ"ל נסמכו על תשובת מרן השולחן ערוך (שו"ת אבקת רוכל סימן כו) המפורשת בזה שבני חוצה לארץ הבאים לארץ ישראל נוהגים יום טוב שני וז"ל: "מי שבא מחוצה לארץ לארץ ישראל ודעתו לחזור, הוי בכלל בני חוצה לארץ נינהו. וכן מעשים בכל יום בכל שנה ושנה עולים לשלש רגלים מחוצה לארץ לארץ ועושים יום שני של גליות כתקוניו וכמשפטיו בחוצה לארץ. ולא עוד אלא שמתקבצים מנין מבני חוצה לארץ העולים לרגל ומתפללים תפילה וקורין בתורה ומפטירין בנביא בברכות תחלה וסוף כמו שעושים ביום טוב שני בחוצה לארץ ודבר זה נעשה מימי קדם בפני גדולי עולם ולא פקפק אדם בדבר זה מעולם", עי"ש. [וראה בחישוקי חמד למגילה דף כ"ג ע"ב שהביא תשובת הגרי"ש אלישיב שאחר שמפורש בתשובת מרן שנהגו בני חוצה לארץ להתפלל תפילת יום טוב ביו"ט שני בפרהסיה במנין עשרה, אין לשנות המנהג, ודלא כמו שפסק במשנה ברורה שיתפללו בצנעה. וכך העיר הגר"מ קליין במשנה הלכות (חלק י"ח סימן רצ"ח) מנהגו להתפלל תפילת יו"ט שני במנין עשרה, ע"ש. וראה בשו"ת תשובות והנהגות (כרך ב סימן של אות ט) שמכל מקום אין מצטרפים בני ארץ ישראל להשלמת מנין לבני חוצה לארץ, גם אם הם הרוב, כי דין רובו ככולו נאמר רק כשכולם חייבין רק מקצתו יצאו, אבל כשאין אצלם עיקר החיוב לא מצטרפין, והביא שכך היא דעת הגר"ח מבריסק וכמה גדולי הוראה. וכתב שאומנם יש מקילין בזה, מי לא יירא להכניס ראשו בברכה לבטלה כדי לזכות לתפילה בציבור].
וכך הורו הלכה למעשה כל גדולי הדור האחרון, כך פסק הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (ח"ג סימן ע"ג) וכן פסק הגרי"י וייס בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סימן נט) והוסיף וכתב, שרוב הפוסקים לא סבירא ליה כהחכם צבי, והעיד שכך פשט המנהג לחייב בן חו"ל ביו"ט שני בא"י. וכך כתב הגרב"צ אבא שאול בשו"ת אור לציון (ח"ג, הערות פרק כג דיני יום טוב שני אות ה) וז"ל: "אף שהחכם צבי כתב בתשובה שבני חוצה לארץ אף אם דעתם לחזור יעשו יום אחד, והביאו גם הגר"ז בסימן תצ"ו סעיף י"א בדעה ראשונה, מכל מקום העיקר כדברי מרן לעשות ב ימים כשדעתו לחזור. וכן כתב החיד"א בברכ"י שם אות ז שכן המנהג ודלא כהחכם צבי", עכ"ל. וכך העלה הגר"מ קליין בשו"ת משנה הלכות (חלק י"ח סימן רצ"ח) הלכה למעשה. וגם הגר"ש סלאנט (בספר תורת הגר"ש מסלאנט סימן י"ז) שכתב שהעיקר כדעת החכם צבי כתב שלמעשה יש לנהוג כמנהג רבני ארץ ישראל לחייב אורח הבא מחו"ל בשני ימים טובים. וכך היא דעת כל רבותינו הספרדים ובראשם מרן הגר"ע יוסף ובנו הגר"י יוסף בכמה דוכתי.
אלא שבזה הדרינן לדוכתא לקושיית החכם צבי, שהרי הנהגת יום טוב שני בארץ ישראל אינה חומרה אלא קולא שמבטל בזה מצות תפילין ועוד עובר על בל תוסיף. וראיתי בשו"ת להורות נתן (חלק י"א סימן כה) שמביא הגר"נ גשטטנר ראיה מפורשת שגם הנהגת חומרה המביאה לידי קולא בכלל משנת "נותנים עליו חומרי מקום שהלך משם וחומרי מקום שבא משם", שכך שנינו במשנה פסחים דף נ ע"ב: המוליך פירות [בשביעית] ממקום שכלו [לחיה מן השדה, וחייב לבערם] למקום שלא כלו, נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחייב לבער. וקשה שהרי באותו מקום שבא לשם לא כלו הפירות לחיה מן השדה, ונפסק ברמב"ם (פ"ז משביעית הי"ז) שאסור להפסיד פירות שביעית שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לא להפסד. וכן פירות המיוחדים למאכל אדם אין מאכילים אותו לבהמה חיה ועופות, על כרחך צריך לומר, דכיון דזה בא ממקום שכלו ושם חייב לבער, שוב אין עליו איסור הפסד פירות שביעית. הכי נמי לענין יום טוב שני בארץ ישראל, אף על פי שבא לארץ ישראל, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, וכשם שבחוץ לארץ ליכא איסור בל תוסיף משום שכך תקנו חכמים משום ספק, כמו כן כשבא לארץ ישראל ליכא עליו בל תוסיף, כי הוא עושה יום טוב שני רק משום חומרת מקומו שיצא משם, ואינו בא להוסיף על דבר תורה, ובזה מתיישב המנהג שהעיד עליו מרן הבית יוסף בתשובותיו שנהגו עוד מקדמא דנא בארץ ישראל שאורחים הבאים מחוצה לארץ לארץ ישראל נוהגים יום טוב שני ומתפללים תפילות יום טוב בפרהסיה במנין עשרה. ונסיים בלשון מרן החיד"א בספרו שו"ת חיים שאל ח"א סימן נה שהעתיק מה שהעיד בשו"ת גנת ורדים (או"ח כלל ד סימן י"ב) על כרוז רבני ירושלים בשנת הת"ס ובין החתומים עליה מהר"א די בוטון ומהר"י הלוי ברוכים ומהר"י צרפתי ומהר"ם מלכי ומהרי"ך ומהר"י בר יוסף ועוד, "אין הפרש בין בחור לזקן וכל שדעתו לחזור לחוצה לארץ עושה שתי ימים טובים כבני חוצה לארץ, וגזרו גזרה דרבה נידוי חרם ושמתא כרוך על הבחורים שיעשו יום טוב שני ואם לא יאבה שמוע. בעל הבית יגרשהו וילך מביתו ואם לאו בר נידוי חרם ושמתא הוא", עכ"ל. וחומרא גדולה היא מאוד שלא נמצא כזאת, שגם על המארח הנמנע מלמחות באורח שמתארח אצלו המתבטל ממצות יום טוב שני החמירו כל כך שיהיה בנידוי. לכן יש להזהיר מאוד את האורחים הבאים מחוצה לארץ לארץ ישראל ומתרשלים משמירת יום טוב שני שלא ישנו ממנהג העולם, ומחובתם לשמור יום טוב שני גם בארץ ישראל עד שיעלה על דעתם להשתקע בארץ ואז ינהגו כמנהג ארץ ישראל.
