עדים שחתמו מתחת לב' שיטין בכתובה טיפול בפוריות חנות האינטרנט בשבת אכילה מהמקרר של המלון

ירושה בטעות

שם הרב המשיב: הרב הילל מאירס // נושא:  // תאריך התשובה: 29.03.2021

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב google
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב google
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

שאלה:

הרב לצערי אבא שלי כעס עלי לפני כמה זמן מאחר שטען שאני לא דואג לו, ומהשי"ת הזדמן לו אדם אחד ששירתו בנאמנות והתמסר אליו בכל לבבו ובכל נפשו במשך שלש שני. לאחר פטירתו פתחנו את הצוואה ומצאו שכתב "שמצד הכרת הטוב אני מוריש את כל רכושי לראובן ניסים ששירת אותי." באמת ראובן שירת את אבי בנאמנות גדולה, אולם בסתר העברתי לו כל חודש אלף דולר כדי מחייתו כדי שישרת אבי ע"ה, וביקשתי ממנו שאבי לא יידע מזה. לכן כל הירושה שהוריש לו הוא מקח טעות, האם הצוואה בטלה או לא?

תשובה:

יש לברר מי הזמין את ראובן שיטפל באביו, אם הבן הזמינו והבטיח לו שישלם לו כל חודש אלף דולר, יתכן שהבן זוכה בירושה, דכתב השו"ע [חו"מ סימן קפג ס"ג] שמי ששלח שליח לקנות לו חפץ, והשליח קנאו לעצמו במעות המשלח, אף על פי שזקפן עליו במלוה, המקח של המשלח. והטעם, שדעת המוכר להקנות רק לבעל המעות, והכא נמי יתכן שעיקר מה שהוריש את צוואתו אינו מורישו אלא לבעל המעות, משום שבכסף זה טיפל ראובן באביו. אלא שיש לחלק, דהשו"ע מיירי במוכר שצריך למעות, ולכן כל כוונתו במכירה אינו אלא בשביל המעות, אבל בנותן מתנה אולי כוונתו לשליח.
ונראה להביא ראיה שהוה צוואה בטעות, דכתב השו"ע [כאן] לעולם אומדים דעת הנותן, אם היו הדברים מראין סוף דעתו, עושים על פי האומד אף על פי שלא פירש, כיצד מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת, וכתב כל נכסיו לאחר, מתנה גלויה גמורה, ואחר כך בא בנו, אין מתנתו קיימת, שהדברים מוכיחים שאילו ידע שבנו קיים לא היה נותן כל נכסיו. ונראה קצת לומר דהכא נמי כשנתן המתנה חשב כאילו בנו עוזבו לנפשו ואינו עוזר לו, ולבסוף התברר שבנו חי וקיים ועוזרו לסעדו בימי זקנתו.
וראיה לזה ממה שכתב המהר"ם מלובלין [סימן קח וציין לזה הש"ך סק"א] על אחד שנתן מתנה מחייו, ולאחר מכן התחתן עם אשה ונולד לו בן, וכתב שהמתנה בטלה, אף שהטעות הוי נולד, דבשעה שנתן לא היה לו בן, דבדבר קל אנו דוחים המתנה ואומדין דעתו של אדם, שלא היתה כוונתו לזה, ואילו היה יודע שיתיילד ענין זה לא היה נותן, והוי כאלו לא נתן מתנה זו מרצונו.
עוד נראה להביא ראיה דאמרינן בספר חסידים [סימן תקפה הו"ד ברמ"א יו"ד סימן רמב סל"ד] דהא דאמרינן אבידת רבו קודמת לאבידת אביו, זהו כשאין אביו שוכר לבנו רב, אבל כשאביו שוכר רב, והרב לא היה מלמדו בחנם, אז אבידת אביו קודמת. ואם הרב לא היה רוצה ללמוד אלא בשכירות, ויהודי או יהודית נותנים השכירות ללמדו אז אבידת הנותן קודם. הרי שהולכים אחר נותן המעות שהוא העיקר. ולפי"ז נראה עוד שאף אם ראובן המטפל קיבל מעות מאחר, והזקן הוריש לו את כל רכושו, אולי הצוואה שייכת לנותן המעות, וצ"ע. ואם ראובן המטפל התחיל לעבוד בהתנדבות, והבן שלח לו מעצמו כל חודש אלף דולר, נראה שצריך לאמוד אם ראובן הוא איש עשיר ויש לו פרנסה והיה ממשיך ככה גם בלא האלף דולר שהבן שלח לו, הרי הכל של ראובן. אבל אם בי"ד אומדין שראובן לא היה יכול להמשיך לשרת אותו, אלא בזכות האלף דולר, כל הירושה עוברת לבן. לסיכום: אם ראובן שירת את האבא בגלל הכספים ששילם לו הבן, שייכת הירושה לבן. [חשוקי חמד מגילה יב, א].
ולענ"ד לא הבנתי מה ראייה הביא הרב מספר חסידים, שהרי כל הנידון שם הוא מה קודם למה, כבוד אביו או כבוד התורה, וקי"ל דכבוד התורה קודם, ולכן מי שמלמד את הבן תורה או מי שמשלם למלמד שילמדו תורה אזי כבוד התורה שייך לו, ולכן אבדתו קודמת אפילו לאביו. משא"כ בנידון דידן מאן לימא לן דהגורם לנתינת הירושה היא מי שמשלם את ההוצאות.
וכן מה שתלה הרב דאם ראובן היה עשיר והיה ממשיך לטפל בזקן גם ללא עזרת הבן, מ"מ הירושה הולכת לראובן, אין זה דבר ברור, דיתכן דכל הסיבה שנתן את הירושה לראובן הוא בגלל שחשב שבנו עזבו ולא איכפת לו ממנו, ומרוב כעסו על בנו כתב בצוואתו כך, אבל אם היה יודע שבנו שולח כסף בכל חודש, אע"ג שהמטפל לא משתמש בו כיון שיש לו משלו, מ"מ יתכן דבכה"ג הירושה שייכת לבן, וממילא העיקר זה לא נתינת הכסף, אלא אם הבן עזב את אביו ולא איכפת לו ממנו או לא. וצ"ע. בניו של ראובן פרקו עול ולכן נתן את כל רכושו לשמעון ואח"כ חזרו בניו בתשובה
לאור האמור לעיל יש לומר דה"ה דאם ראובן כתב כל נכסיו לשמעון חבירו מחמת שכל בניו רח"ל פרקו עול ואינו רוצה שיהנו מנכסיו, ולאחר מכן נודע לו שבניו חזרו בתשובה, בכה"ג יש מקום לומר שמתנתו בטלה.
אולם, לכאורה יש לפקפק בזה דלא דמי כ"כ לשמע שמת בנו ואח"כ נודע לו שחי הוא דבטלה מתנתו, דיש חילוק בדברים, בשמע שמת בנו כיון שאינו דבר שכיח הוא ששמע שמת בנו ואח"כ התגלה שחי, לכן אנן סהדי דלא על דעת כן נתן מתנה ויש לבטלה, משא"כ ביודע שבניו פרקו עול ונתן כל נכסיו לאחר, בכה"ג אין לבטל את המתנה כיון שדבר מצוי הוא שעוברי עבירה חוזרים בתשובה, וכיון שלא השאיר כלום ולא חשש להעמיד אפוטרופוס שיראה מה יהיה אחריתם של בניו, בכל כה"ג י"ל שגמר בדעתו שלא ליתן להם כלום ואין לבטל את המתנה.
ועתה ראיתי בפתחי חושן [פט"ו הערה קכח] שהביא דברי כנה"ג שכתב בשם הרדב"ז שהנותן נכסיו לאחרים וגילה דעתו שמפני שאין בניו נוהגים כשורה עושה כן, ונתברר שבשעת הצוואה היו נוהגים כשורה, המתנה בטלה (דזו מתנה בטעות במציאות), אבל אם בשעת הצוואה לא היו נוהגין כשורה, רק אח"כ חזרו בתשובה, המתנה קיימת. ותלי"ת דמבואר בדברי הרדב"ז כפי שכתבנו.
דילוג לתוכן