איתא בגמ' (ברכות ו.) תניא, אבא בנימין אומר, אין תפילה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנאמר (מלכים א ח, כח) "לשמוע אל הרינה ואל התפילה", במקום רינה, שם תהא תפילה. אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק, מנין שהקב"ה מצוי בבית הכנסת שנאמר (תהלים פב, א) "אלוהים ניצב בעדת אל". ובירושלמי (ברכות פ"ה ה"א) חונה אמר, המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע שנאמר (תהלים יב, ט) "סביב רשעים יתהלכון". רב חונה אמר כל מי שאינו נכנס בבית הכנסת בעולם הזה, אינו נכנס לבית הכנסת לעתיד לבוא. מה טעם, "סביב רשעים יתהלכון". א"ר יוחנן המתפלל בתוך ביתו, כאילו מקיפו חומה של ברזל. מחלפה שיטתיה דרבי יוחנן. תמן א"ר אבא אמר רבי חייא בשם רבי יוחנן צריך לאדם להתפלל במקום שהוא מיוחד לתפילה, כאן ביחיד וכאן בציבור (עי' פי' פני משה שם). ר' פנחס בשם ר' הושעיא המתפלל בבהכ"נ כאילו מקריב מנחה טהורה מה טעם (ישעיה סו, כ) "כאשר יביאו בני ישראל את המנחה בכלי טהור בית ה'". רבי אבהו בשם רבי אבהו "דרשו את ה' בהימצאו" איכן הוא מצוי, בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. "קראוהו בהיותו קרוב", איכן הוא קרוב. אמר רבי יצחק בי רבי אלעזר ולא עוד אלא שאלוקיהן עומד על גבן, מאי טעמא (תהלים פב, א) "אלוהים ניצב בעדת אל וכו'. וע"ע במדרש שוחר טוב (פ"ד) ובילקוט תהלים (פ"ד). ורבינו יונה (ברכות ד. ד"ה אימתי) כתב ואומרים הגאונים ז"ל שאפי' כשאין האדם הולך לבהכ"נ, יש לו לשער שיתפלל בשעה שמתפללין הקהל. ועוד אמרו שאפי' כשאין הציבור מתפללין יש לו לאדם להתפלל בבהכ"נ מפני שהוא קבוע ומיוחד לתפילת ציבור וכו', ע"ש. ובמאירי (ברכות ו.) כתב, כל שאדם יכול להתפלל בבית הכנסת יעשה, מפני ששם כוונת הלב מצויה, ע"ש. ואולי זה כוונת רש"י שכתב בגמ' שם, בבית הכנסת ששם אומרים הציבור שירות ותשבחות, ע"כ. והיינו מכיון ששם כל הציבור יחד אומרים שירות ותשבחות, א"כ הכוונה מצויה יותר, ודו"ק. ובלחם משנה (הל' תפילה ונשיאת כפיים פ"ח ה"א) כתב, וסובר רבינו שאע"פ שמתפלל ביחיד צריך שיכנס בבית הכנסת. והוסיף רבינו בכל עת משום דאין סברא שאם האדם מתפלל בביתו בכוונה שלא תהיה נשמעת תפילתו. לכך אמר בכל עת, כלומר אע"פ שתהיה נשמעת בעת רצון כלומר בשעה שהציבור מתפללין, מ"מ כשיתפלל ביחיד בלא ציבור לא ישמע תפילתו אלא כשיהיה בבית הכנסת, ע"ש (ועי' בספר חסידים סי' תשעט) שכתב, לא יצא אדם מבית הכנסת עד שיסיימו כל התפילה, אא"כ צריך לנקביו או להקיא, ע"ש. וע"ע בחכמת מנוח (ברכות שם). ועי' להחפץ חיים בסוף ספר שמירת הלשון שכתב, ועתה נבוא לחשוב בפרטות את החילוק הגדול שיש בין המתפלל ביחידי בביתו למתפלל בציבור וביניהם מה ששייך לענייננו. ראשית כל, יש לו שכר בפני עצמו עבור הליכתו לבית המדרש, וכדאיתא באבות ארבע מידות בהולכי לבית המדרש, הולך ואינו עושה (כגון שהיה לו אונס) שכר הליכה בידו. והשכר הוא לפי חשבון הפסיעות, כל שיתרבו הפסיעות, יתרבה השכר כדאיתא בסוטה (כב:). מצוי מאוד כשבא לבית המדרש הוא לומד ג"כ פרק משניות או דבר הלכה או עין יעקב וכדו', וכבר אמרו חז"ל היוצא מבית הכנסת (שבזמנם היו רגילין להתפלל בבית הכנסת והלימוד בבית המדרש) ונכנס לבית המדרש זוכה ומקבל פני השכינה, משא"כ כשמתפלל ביחידות בביתו נשאר בלא תורה. וקלקול זה מצוי מאוד בעו"ה אצל כמה אבלים שרוצים לזכות לאבותיהם, עושים מנין קבוע בביתם לכל השנה. אבל יצא שכרם בהפסדם, שתיכף אחר התפילה הולך כל אחד לביתו, ונשארים כל האנשים באלו הימים בלא תורה, ודבר זה אינו זכות כלל לאבותיהם. ועיקר תיקון לנשמת אבותיו הוא, כשהבן מתחזק ללמוד תורה בכל יום, וכן לעשות חסד. וכמו האדם לעצמו בעודנו חי, עיקר תיקונו שיתכפרו עוונותיו הוא ע"י תורה וחסד, כדכתיב (משלי טז, ו) "בחסד ואמת יכופר עוון", ואחז"ל דאמת זו התורה שנאמר בה (משלי כג, כג) "אמת קנה ואל תמכור". כן הבן כשרוצה לזכות לאביו, עיקרו הוא תורה וחסד. ועי' בספרי אהבת חסד (פט"ו שם הארכנו בהגה"ה בזה). עוד ידוע מש"כ הספרים, דכשהאדם מתרגל באיזה מידה רעה וחביריו לומדין הימנו ועושין ג"כ כמוהו, נענש עבורם [וכן מוכח ביומא (פו.) ברש"י ד"ה כגון]. וידוע שמידה טובה מרובה ממידת פורענות, ואם כן כל שכן באיזה מצוה או מידה טובה שאדם מרגיל עצמו וחביריו לומדין ממנו, יקבל שכר עבורם גם. ולפי זה בענייננו, ידוע שכשהאדם מרגיל עצמו לילך לבית המדרש להתפלל בציבור בכל יום, הרבה אנשים ממכיריו ורעיו ילמדו ממנו, ויקבל שכר עבורם גם כן וכו'. ודבר זה גורם לאריכות ימים, כדאיתא בברכות (ח.) אמרו ליה לר' יוחנן איכא סבי בבבל, תמה ואמר "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה" כתיב, כיון דאמרו לו שמקדימים ומחשיכים לבני כנישתא, אמר היינו דאהניה להו וכדכתיב וכו', ע"ש. וע"ע בספר יעלזו חסידים (לבעל הפלא יועץ, תשע – תת) ובספר דרושי הצל"ח (דרוש ו לשבת תשובה). ומצינו להרב מ"ב בכמה מקומות שכתב על תפילה בבית הכנסת. בסי' צ (ס"ק כז) כתב דאפי' יש לו עשרה בביתו, ישתדל בבית הכנסת. וע"ש גם בס"ק כח. ועי' בש"ע (שם ס"ט) שכתב דאם נאנס ולא התפלל בשעה שהציבור וכו', יתפלל בבית הכנסת, ע"ש. ובמ"ב (שם ס"ק לג) כתב מפני שהוא מקום קבוע לקדושה ותפילתו מתקבלת שם יותר, ע"ש. וגדולה מזו ראינו להרב מ"ב בסי' צ (ס"ק סא) שכתב דאין להתפלל בעזרה אלא בבית הכנסת, ע"ש. וע"ע בספר ארחות יושר להגר"ח קניבסקי שליט"א (ערך תפילה) שכתב, ואסור להתפלל בחצר או בחוץ, ע"ש. ועוד איתא בגמ' (ברכות ח.) אמר ריש לקיש, כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל נקרא שכן רע, שנאמר (ירמיה יב, יד) "כה אמר ה' על כל שכני הרעים הנוגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי את ישראל". ולא עוד, אלא שגורם גלות לו ולבניו, שנאמר (שם) "הנני נותשם מעל אדמתם ואת בית יהודה אתוש מתוכם", ע"כ. ובדרשות הצל"ח (דרשה ה אות כ) משמע שאף אם יתפלל במנין אחר, עדיין נקרא 'שכן רע', מפני שאינה דומה לקדושת בית הכנסת שהוא מקדש מעט והקב"ה מצוי בו וכשאדם נכנס לבית הכנסת, יצר הרע נעקר מליבו ודומה קדושת בית הכנסת לקדושת ארץ ישראל והתפילה עולה למעלה. וסיים שלכך אף בימות הגשמים שההליכה קשה, יחשב גודל שכר הפסיעות שיהיה לו ולא יתעצל ללכת לבית הכנסת, ע"ש. הרי שהמתפלל שלא בבית הכנסת נכנס הוא בגדר 'שכן רע'. וכ"מ מד' הרב בא"ח בספרו בן יהוידע (ברכות שם ד"ה כל). וע"ע בשערי תשובה (סי' צ ס"ק יז). שו"ר למרן פאר הדור רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל בספרו חזו"ע (סוכות, עמ' קמז) שכתב, ולא יתפלל לכתחילה בסוכה כשיש בית הכנסת בעירו, ואפילו יש לו מנין, שאין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת כמבואר בברכות (ו.) וציין גם לדברי הש"ע (חאו"ח סי' צ ס"ט), ע"ש. הרי אף שבישיבה בסוכה מקיים מצוה מן התורה בכל עת, בכל זאת כתב מרן זצוק"ל דיש לכתחילה להתפלל בבית הכנסת ולא בסוכה, מינה נלמד דכ"ש בסתמא שאין להתפלל חוץ לבית הכנסת. ובפרט שאין להתפלל במקום פתוח וכדאיתא בגמ' (ברכות לד:). והטעם, שבמקום פתוח מחשבתו של המתפלל מתפזרת, ואילו בתוך מקום מוצנע אימת המלך עליו וליבו נשבר כמש"כ בש"ע (סי' צ ס"ה). בנוסף לכך, יש לחוש שבמקום פתוח יעברו לידו אנשים ויטרידו את כוונתו. וגם ע"פ הזוה"ק (ח"ב ס.) משמע שיש להתפלל רק בבית סגור ולא בשטח פתוח וכמו שהביא המ"ב (שם ס"ק יא) [אבל הולכי דרכים רשאים להתפלל בדרך, ואם יש שם עצים, מוטב שיתפללו ביניהם (מ"ב סי' צ, יא). וכן עדיף להתפלל ליד קיר מאשר במקום פתוח לגמרי (עי' א"א בוטשאטש סי' צ סק"ה). והן אמנם שחצר שהיא מוקפת בקירות, נחשבת כמקום מוצנע, כמעט כמו בית, משום שהעיקר הוא המחיצות ולא התקרה וכמו שכתב במ"ב (סי' צ סקי"ב). ולפי זה מותר להתפלל לכתחילה ברחבת הכותל המערבי, שכן היא מוקפת בקירות משלושה כיוונים. ויתר על כן, קדושת המקום גורמת לאהבת ה' ויראתו להתגבר, ועל ידי כך התפילה נאמרת בכוונה יתירה. וכן נהג יצחק אבינו שהתפלל מנחה בהר המוריה שהיה אז שדה פתוח, שנאמר (בראשית כד, סג) "ויצא יצחק לשוח בשדה" ועי' במסכת ברכות (כו:). אבל כאמור חסר כאן את מעלת הבית הכנסת וכדלעיל]. ובפרט יש להוסיף שבליל שבת נמנעים על ידי כך מלברך ברכת 'מעין שבע'. ובודאי שצריך לשמור על הנחיות הבריאות שהם חשובים ולכן ניתן להתפלל בקפסולות וכו', ובפרט אלה שלא נזהרים בכל השבוע ומתפללים בבתי כנסת ואילו בשבת מפאת נוחות תולים את תפילתם בחצרות במגיפה והלב יודע עם לעקל או לעקלקלות. ולכן יש לכל בן אדם להשתדל לכתחילה להתפלל בבית הכנסת. ואלה המארגנים מניינים בביתם וכו', ללא שום סיבה אלא מחמת נוחות וכדו', לאו שפיר עבדי. הלכך להלכה, מי שיכול להתפלל בבית הכנסת אסור לו להתפלל מחוץ לבית הכנסת כאשר עושה כן מטעמי נוחות או עצלות. ורק אם יש סיבה הכרחית, מותר להתפלל חוץ לבית הכנסת. ולכן אלו הממשיכים להתפלל בשבתות וכו', בחצר ביתם, בחנייה וכו', ועושים כן בתירוצים מתירוצים שונים, אף שאנו רואים שאינם נזהרים בימות החול שלא להתפלל בבית הכנסת. וכן אלו שעברו 'קורונה' או עברו החיסון, אסור להם להמשיך להתפלל חוץ לבית הכנסת.
