בן הממנה את אביו להיות שלוחו נקרא בלשון חכמי הגמרא: חצוף. כי אסור לבן או לבת לבקש מהוריהם לעשות שום פעולה, לא לשלוח אותם לעשות שליחות בעבורם, ואפילו לא לבקש מהם דבר פעוט כמזיגת כוס מים. אבל אם האב או האם הם אלו שהציעו את עצמם לשרת את הבן, מותר לו לקבל שירות מאמו, ואם אביו אינו בן תורה, מותר לו לקבל שירות גם מאביו. אבל אם היה אביו בן תורה אסור לו לקבל ממנו שירות גם באופן שהאב מעצמו הציע לבן לקבל ממנו את השירות. ונקטו בגמרא ובפוסקים לשון בן תורה להורות שאפילו אם לא נכנס האב לגדר תלמיד חכם, כל שהוא בן תורה אסור לבן לקבל ממנו שירות. אולם אם מבין הבן שאם יסרב לקבל את השירות אביו יצטער מכך מאוד, מותר לו לקבל ממנו. לכן מאחר שאביך אברך בן תורה אסור לך לפנות אליו בבקשה לקבל את שירותיו, אפילו שהוא מעצמו מפרסם עצמו כנותן שירות משלוחים לכל דורש. אבל אם אביך פנה אליך באופן אישי לקבל ממנו שירות לכשתזדקק, והינך מבין שאם לא תקבל ממנו את השירות אביך יצטער מכך, ובפרט כאשר אתה סבור שאם תבחר ספק שירות אחר אביך עלול אף להיפגע מכך, מותר לך להזמין ממנו שירות אחר בקשת המחילה כראוי.
מקורות:
שאלה זו אם מותר לבן להשתמש בשירותי אביו שייכת בעוד הרבה מאוד אופנים, כגון שאביו נהג מונית הנותן שירותי הסעה, או חשמלאי אינסטלטור וכדו'. ובכל זה יש לדון, אם מותר לבן להשתמש בשירות אביו בחינם או בשכר. ואם יש חילוק בזה בין אופן שאביו מעוניין ורוצה בביצוע השירות כגון שזה תפקידו ומזה פרנסתו, שאז לא זו בלבד שהוא רוצה בשירות, פעמים אף עלול להיפגע אם בנו ישכור את שירותיו של אדם אחר שפעמים מתחרה באביו, ובלא הכי ידוע שאומן שונא בן אומנותו. וכלל יש לדון לאור השאלה הנצבת בפנינו אם יש חילוק בכל זה בין אביו שאינו בן תורה לנידון שבפנינו שאביו אברך בן תורה הנהנה מיגיע כפיו.
בגמרא קידושין דף מה ע"א הובא המעשה על שתים שישבו תחת העץ ונתן אחד לחברו כוס יין ואמר לו: מיקדשא לי ברתיך לברי. פירוש, תתקדש ביתך לבני בכוס יין זה. אמר רבינא, אפילו למאן דאמר חיישינן שמא נתרצה האב, שמא נתרצה הבן לא אמרינן. אמרי ליה רבנן לרבינא, ודילמא שליח שויה. פירוש, שמא מינה הבן את אביו להיות שלוחו. ומתרץ רבינא, לא חציף איניש לשויי לאבוה שליח. וחוזרים חכמי הגמרא לשאול: דילמא ארצויי ארצייה קמיה. פירש רש"י: ודילמא ארצויי ארצי בן קמיה אביו וגילה לו דעתו שהוא חפץ בה והאב נעשה לו שליח מאליו וזכין לאדם שלא בפניו. אמר ליה רבה בר שימי, בפירוש אמר מר, דלא סבר להא דרב ושמואל. פירש רש"י, בפירוש שמעתי ממנו דלא סבר ליה לדרב ושמואל דאמרי חוששין שמא נתרצה האב וכל שכן לשמא עשאו הבן שליח אלא אם כן שמענו ודקאמר אפילו למ"ד כו' לרווחא דמילתא כי היכי דלקבליה מיניה קאמר הכי.
מדברי הגמרא הללו עולה הנהגה ומוסר, שחוצפה לבן לבקש מאביו שיעשה שום דבר בעבורו, ואפילו הוא דבר חשוב שיש בו מצוה, כגון לקדש לו אשה. ולכן מתחילה היה פשוט לחכמי הגמרא לפסול את מתן הקידושין שנתן האב לאבי הבת עבור קידושיה לבנו, מהסברא הפשוטה, שלא יעלה על הדעת שהבן מינה את אביו להיות שלוחו לקדש לו אשה, ואין בכח שום אדם בעולם לקדש אשה עבור אדם שלא מינה את המקדש להיות שלוחו על פי כל תנאי השליחות.
אלא שעדיין צריך עיון, כי דברי הגמרא עוסקים באופן שהבן לא נמצא בפנינו לשאול אותו אם אכן מינה את אביו להיות שלוחו, רק שמסברא שללו הקידושין מתוך ההנחה הפשוטה שלא מסתבר שהבן מינה את אביו להיות שלוחו. ועל כן יש לדון, האם הנהגה זו היא רק מצד הנימוס, או שהוא פרט מפרטי חיוב כיבוד אב, ובן הממנה את אביו להיות שלוחו עובר על ביטול מצות עשה דאורייתא של כיבוד אב, ולכן אם עבר הבן ומינה את אביו להיות שלחו יבטלו קידושיו מצד אחר, מצד החיסרון שיש בקיום מינוי השליחות, לפי שקיימא לן כרבא דאמר בגמרא תמורה דף ד ע"ב כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד לא מהני. על כן אם תמצא שבזה שממנה הבן את אביו להיות שלוחו עובר הבן על ביטל מצוות עשה דאורייתא, לא יחולו קידושי האב לבנו משום ביטול השליחות בכך שנעשה בדרך איסור.
והנה מפורש במאירי (בקידושין דף מה ע"ב) שאם הודה הבן שמינה את אביו להיות שלוחו לקדש לו אישה, קידושיו קידושין. ומבאר שסוגיית הגמרא עוסקת באופן שהבן לא נמצא בפנינו כדי לשאול אותו אם אכן מינה את אביו להיות שלחו, שבזה מחדשת הגמרא שאף שאין צריך שתעשה מינוי השליחות בפני עדים וככלל נאמן השליח לומר פלוני מינה אותי להיות שלוחו לקדש לו אשה, בנידון דידן שיש ריעותא בפנינו, שאין דרך בן למנות אביו להיות שלוחו, מסתבר שלא מינה הבן את אביו להיות שלוחו ולכן לא חלים הקידושין.
מדבריו אלו שבהם מתבאר שאם עבר הבן ומינה את אביו להיות שלוחו לקדש לו אשה חלים הקידושין, יש ללמוד לכאורה שהנהגה זו שלא ימנה בן את אביו להיות שלוחו הוא רק מדרך הנימוס, אבל אין בזה משום עבירה על ביטול מצות עשה של כיבוד אב, כי אם הדבר אסור יקשה מדברי רבא שאמר כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני.
ואומנם היה מקום לפלפל בדבריו לאור מחלוקת הפוסקים אם גם בגזירות דרבנן נאמרו דברי רבא דאי עביד לא מהני, שדעת הרדב"ז (בתשובותיו ח"ו סימן ס"ח) שבדברים שהם רק גזירות דרבנן, מהני אף לרבא, וכך העלו עוד פוסקים בפשטות, וכך הביא בספר קהלת יעקב (תוספת דרבנן מערכת אות כ סימן קסב) בשם הרב חיים מברך, ולפי זה היה מקום להעמיק לדון אם האיסור המוטל על הבן שלא למנות את אביו להיות שלוחו הוא מדאורייתא או מדרבנן ובזה להשוות את דעת המאירי עם השיטות הסוברות שלא נאמרו דברי רבא באיסור דרבנן ולפרש מה שכתב שאם יודה הבן שקידשו אביו אחר מינוי שליחות כדין, תפסו הקידושין הגם שנעשו תך כדי עבירת איסור. אבל לדעת החולקים המובאים בהמשך דברי הקהלת יעקב, הסוברים שדברי רבא אמורים גם במילי דרבנן וכך הביא בשם הרב שער אפרים ראיה מפורשת מהמרדכי בסוף שבועות (רמז תשפ"ד), לכאורה לא יחולו הקידושין מצד חיסרון במינוי השליחות שנעשה תוך כדי ביטול מצות כיבוד אב.
אלא שכמובן מתוך הדברים דחוק ביותר לפרש שדברי המאירי נאמרו רק לדעת הסוברים שלא נאמרו דברי רבא באיסורי דרבנן, לפי שאם כן יקשה על דעת הסוברים שנאמרו דברי רבא גם במילי דרבנן מהמפורש בגמרא קידושין דף נט ע"א שרבין חסידא קידש אשה לבנו. ולכן מוכרח לתרץ דברי המאירי כדרך שתירצו תוספות (שם ד"ה לקדושי) את הקושיה מסוגייתנו שבה מבואר דלא חציף איניש לשויי לאבוה שליח, ותירצו: "הכא דארצויי ארצי ושתיק" פירוש שלא שלחו, אלא שהתרצה הבן לרצונו של אביו לקדש לו אישה פלונית. וכך נפסק בשולחן ערוך (אהע"ז סימן לה סעיף ה): "יש מי שאומר שאם האב הרצה הדברים לפני הבן שהוא רוצה לקדש לו, ושתק הבן, והלך האב וקידשה לו, הרי זו מקודשת, דמחמת כיסופא דאב שתק ועשאו שליח לקדש לו".
מכאן תעלה המסקנה שגם לדעת המאירי 'אסור' לבן לבקש מאביו להיות שלוחו, ואיסור זה הוא פרט מפרטי חיוב כיבוד אב. אבל אם אביו הוא זה שפנה אליו בבקשה למנותו להיות שלוחו לדבר מסוים, מותר.
אלא שעדיין צריך עיון בנידון שבפנינו העוסק בשליחויות סתם, ולכאורה אפשר שלא נמצא היתר מסוגיות אלו אלא כאשר עושה האב לבנו שליחויות מכובדות שיש בהם מצוה כדוגמת קידושין וכדו', אבל מנא לן להסיק מסוגיה זו היתר לשלוח את אביו לשליחויות סתם שאין בהם מצוה, גם כאשר נעשה הדבר לבקשת האב.
ויש לפשוט הספק מהאמור בקידושין דף לא ע"ב: אמר ליה רב יעקב בר אבא לאביי, כגון אנא דעד דאתינא מבי רב, אבא מדלי לי כסא, ואמא מזגא לי חמרא, היכי אעביד. פירש רש"י: כגון אני שאהוב לאבי ויקיר לאמי ועושים לי כזאת מה אעשה. אמר ליה מאמך קביל ומאביך לא תקבל, דכיון דבר תורה הוא חלשא דעתיה. פירש רש"י, חלשא דעתיה אם תקבל ממנו עבודה.
מכאן שאם אביו ואימו רוצים לשמש אותו, מותר לו לקבל מאמו אבל אסור לו לקבל מאביו, ומשמעות הדבר שאפילו אביו מבקש ממנו לקבל ממנו, אסור לו לקבל ממנו, והטעם מפורש בגמרא, לפי שאביו בן תורה. הא משמע שם לא היה אביו בן תורה, מותר לו לקבל ממנו, כפי העולה מדברי תוס', שאם אביו המציא עצמו בפני בנו וביקש ממנו למנותו להיות שלוחו, מותר. והתוספת הנלמדת מסוגיה זו, שאפילו לדבר הרשות מותר, ואף שהבקשה מהבן לקבל ממנו את הכוס באה מיד אחר חזרתו מבית המדרש, מתוך שלא הודגש בגמרא שנעשה הדבר בשביל לעודדו בלימודו משמע שהדבר מותר בכל אופן. וכך עולה מלשון מרן בשו"ע (יו"ד סימן רמ סעיף כה) שכתב הלכה זו בזה הלשון: "אם האב רוצה לשרת את הבן, מותר לקבל ממנו אלא אם כן האב בן תורה". הרי שאינו מחלק כלל בין שירות שיש בו סרך מצוה לשירות סתם.
ומכאן נבוא לדון בשאלה שבפנינו שהאב תלמיד חכם, והנה הורה אביי לרב יעקב בר אבא שמאביו לא יקבל, לפי שאביו תלמיד חכם. וכך פסק בשו"ע שאם האב בן תורה לא יקבל ממנו. ובזה עולה סתירה בין הסוגיות, כי הנה מעובדא דרבין חסידא נלמד שאפילו היה אביו תלמיד חכם כרבין חסידא, אם האב יזם את מינוי השליחות מותר לבן למנותו להיות שלוחו, וקשה לחלק בין שירות כמינוי שליחות למיני שירותים אחרים כדוגמת מזיגת כוס מים, ואדברא נלמד קל וחומר, שאם בקשת שירות פעוטה כמזיגת כוס מים אסורה, על אחת כמה וכמה מינוי שליחות הכרוכה בכל הטרחה הגדולה שבדבר.
ותתורץ הקושיה על פי מה שכתבו בנימוקי יוסף (בשיטת הקדמונים, קידושין דף לא ע"ב) והר"ן (קדושין דף יג ע"א ד"ה גרסי' בגמ' אמר) להוסיף ולחדש על דברי אביי שאמר מאביך לא תקבל: "ומיהו אם היה אביו מקפיד הרבה בדבר יקבל". וזהו גדר חדש שלא נמצא בגמרא, כי עד עתה החילוק היה רק בין אביו תלמיד חכם לשאינו תלמיד חכם, והנה ממשיכים הנימוקי יוסף והר"ן ומוסיפים שגם אם אביו תלמיד חכם יש לחלק בין מקפיד עליו לשאינו מקפיד, שאם האב מקפיד על בנו לקבל ממנו את השירות, יקבל. על פי זה יש לתרץ, שאומנם אם היה אביו תלמיד חכם אסור לקבל ממנו, כפי שהורה אביי לרב יעקב בר אבא. מכל מקום שונה הדבר כאשר היה אביו מצפיר בו הרבה לקבל את שירותו, וכך יש לפרש מעשה דרבין, שהיה מפציר בבנו לקבל ממנו מינוי השליחות כמשמעות דברי תוס' בסוגיה שם שדקדקו בלשונם לכתוב "הכא דארצויי ארצי ושתיק" פירוש, הרצה רבין בקשתו לבנו לקבל מינוי השליחות, וחזר וביקש ממנו הדבר פעם שניה.
אלא שהנימוקי יוסף והר"ן הביאו ראיה לדבריהם מהמעשה המובא בירושלמי (בפ"ק דפאה) על אמו של רבי ישמעאל שאמרה לחכמים, גערו בישמעאל בני שאינו נוהג בי כבוד. באותה שעה נתכרכמו פניהם של רבותינו, אמרו אפשר לרבי ישמעאל שאינו נוהג בכבוד אבותיו. אמרו לה מהו עביד לך. אמרה כד נפיק מן בית ועדא אנא בעינא מסחי רגלוי ומשתי מהן ולא שביק לי. אמרי הואיל והוא רצונה הוא כבודה. ודבריהם צריכים עיון, שהרי בגמרא אמרו אם היה אביו תלמיד חכם, כך שאף אם תמצא לומר שהייתה צדקתה וחוכמתה של אמו של רבי ישמעאל כשל תלמיד חכם, עדיין קשה שאין הנידון דומה לראיה, וצ"ע. וכך הביא דבריהם בפרי חדש (יו"ד שם סימן רמ סעיף כה) והקשה עליהם בזה"ל: "ויש לדחות ראייתו, דהיכא דאביו בר תורה אפילו יקפיד הרבה, לא יקבל".
וכך ראינו למרן הבית יוסף (ביו"ד סימן רמ) שאחר שהביא המעשה עם אמו של רבי ישמעאל, כתב שפסק רבינו ירוחם (נ"א ח"ד דף טו ע"ב) שכך הוא הדין בין באביו בין באמו, היינו שאם מפציר בו אביו לקבל ממנו שירות הדבר מותר. וחלק עליו מרן וכתב: "ולי נראה דאיכא לפלוגי במילתא בין אם אביו בן תורה לאם אינו בן תורה מדגרסינן בתלמודא דידן (קידושין דף ל"א ע"ב) אמר ליה רב יעקב בר אבוה לאביי כגון אנא דעד דאתינא מבי רב אבא מדלי לי כסא ואמא מזגא לי היכי אעביד, אמר ליה מאמך קבל מאביך לא תקבל דכיון דבר תורה הוא חלשא דעתיה".
ואחר המסקנה העולה מדברי מרן שאם אביו תלמיד חכם, אפילו הוא מפציר בו מאוד לקבל ממנו השירות, עד שאפילו קובל עליו בפני חכמים כאימו של רבי ישמעאל, אסור לבן לקבל ממנו שירות. יש לעמוד על סוף דבריו במה שהוסיף על דברי אביי שפסק מאביך לא תקבל מילות אלו: "דכיון דבר תורה הוא חלשא דעתא", שלכאורה במילות אלו בא הבית יוסף לפרש הטעם, מדוע אסור לבן לקבל שירותיו של אביו תלמיד חכם כאשר האב מסכים למחול על כבודו, שהרי ממה נפשך, אם מצד היותו אביו, הא קיי"ל בקידושין דף ל"א ע"א אב שמחל על כבודו כבודו מחול, ואם מצד היותו רבו, הא קיי"ל בקידושין שם שאפילו רב שמחל על כבודו כבודו מחול, ואפילו היה רבו מובהק, כנפסק ברמב"ם (בפרק ה' מהלכות ת"ת הלכה י"א).
אלא שלזה מוסיף מרן הטעם, דכיון דבר תורה הוא חלשא דעתיה. וכך נקטו טעם זה בפשטות בפרי חדש (שם) ובברכי יוסף (סימן ר"מ אות ה), והנראה שכוונתם לומר שמצירוף היותו גם אביו וגם תלמיד חכם, מסתבר שיש חיסרון בגמירות דעתו למחול, שאפילו אומר לו האב בפירוש מחול לך, אין לבן לקבל דבריו, כי לא גמר אביו דעתו באמת למחול לו. וכך היא משמעות דברי הלבוש (שם סימן רמ סעיף כ"ה) שכתב: "כבר אמרנו בסעיף י"ט שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול, לפיכך אם האב רוצה לשרת את הבן מותר לקבל ממנו, ואם האב הוא בן תורה לא יקבל ממנו, דכיון דבר תורה הוא חלשא דעתיה ולא עביד כל כך מרצונו הטוב".
ואחר הדברים העולים מדברי מרן שאם היה אביו תלמיד חכם אין שום דרך להתיר לבן להשתמש בשירות אביו, חוזרת קושיה למקומה, כי קשה לעמיד את מעשה דרבין חסידא שמינה אותו בנו להיות שלוחו, כמי שעבר איסור.
וראיתי לבעל השבות יעקב בספרו עיון יעקב (על עין יעקב קידושין דף לא, ד"ה א"ל) שמפרש דברי אביי באופן שאביו ואמו מגישים לו כל אחד מהם כוס מים, והוא זקוק רק לכוס אחת, שבאופן כזה הורה אביי לרב יעקב בר אבא לקבל הכוס מאמו אבל לא מאביו לפי שהוא תלמיד חכם. מתבאר מדבריו שאכן אם רק אביו היה מגיש לו כוס מים, ומפציר לו לקבל ממנו, מותר. ובזה יתיישב מעשה דרבין חסידא, שמאחר שאביו לבד הפציר בו לקבל ממנו השליחות, נענה לו, ולא עבר בזה שום איסור.
אלא שעדיין דבריו אלו לא עולים בקנה אחד עם לשון מרן השו"ע (יו"ד סימן רמ סעיף כה) שכתב הלכה זו בזה הלשון: "אם האב רוצה לשרת את הבן, מותר לקבל ממנו אלא אם כן האב בן תורה". שמשמעות הדבר שאפילו אביו לבד מגיש לו כוס מים, אם הוא תלמיד חכם אין לקבל ממנו.
וחזינן בספר המקנה קידושין (לא ב) שהקשה על הוראת אביי דהא קיי"ל (קידושין לב סוף ע"א) שאב ורב שמחלו על כבודם, כבודם מחול, ומתרץ, שאין כוונת אביי לאסור על קבלת שירות מאביו שהוא תלמיד חכם, אלא יש לפרש שכוונת אביי לומר שצריך לעשות לו הידור קצת אף על פי שמחל, כפי המעשה המובא בגמרא קידושין (דף לב ע"ב) על רבא שקם למזוג יין לחכמים בחתונות בנו, ובבואו למזוג לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע עמדו וקמו לכבודו, אבל כאשר בא למזוג לרב פינחס ולרב מרי בני רב חסדא, לא קמו מפניו והקפיד עליהם. הרי לך שאף שמחל רבא על כבודו ומעצמו קם למזוג להם יין, הקפיד עליהם שלא נהגו בו הידור לעמוד בשעה שמוזג להם הכוס. וכך הם דברי המאירי (שם) אף על פי שרב או נשיא שמחלו על כבודם כבודם מחול, "ומכל מקום אף במה שמחלו על כבודם ראוי שלא יקבל מהם אלא בהידור ובסירהוב עד שיעשו עצמם כמכירים שלא מן הדין הוא". ע"כ.
אלא שעדיין דברים אלו לא עולים בקנה אחד עם לשון מרן השו"ע שאינו מחלק בזה כלל, וסותם לכתוב לשון נחרץ וברור, שאם היה אביו תלמיד חכם אסור לו לקבל ממנו ככל, ומשמעות דבריו שאפילו אם אחר נהיגת כבוד והידור בסורוב כמה פעמים, עדיין אסור לו לקבל ממנו. ובזה חוזרת קושיה למקומה ממעשה שרבין שמינה אותו בנו להיות שלוחו.
וכך יש להקשות על דברי החיי אדם (ח"א כלל סז) שכתב טעם חדש להוראת אביי, "כי בלאו הכי אסור להשתמש בבן תורה", מדבריו אלו מתבאר חידוש גדול, שאין במה שאמרו ת"ח שמחל על כבודו, כבודו מחול להתיר בשופי להשתמש בו.
על כן מוכרח ליישב את סתירת הסוגיות באופן אחר, בכך שנחלק בין שליחות לקידושין לשליחות סתם למעשה חולין, שדוקא לשליחות מכובדת שיש בה גרם מצוה כדוגמת שליחות לקדש לו אשה, מותר, ולכן ראה היתר למנות את אביו רבין חסידא לקדש לו אשה. אבל סתם מעשה חולין כגון למזוג לו כוס מים ועל אחת כמה וכמה לרחוץ רגליו ולשתות המים כעובדא דאמו דרבי ישמעאל, אם היה אביו תלמיד חכם, אפילו יפציר בו כאמו של רבי ישמעאל, אסור, מטעם שמסתבר שלא גמר בדעתו למחול לגמרי.
עוד יש ליישב על פי מה שכתב בספר חסידים (סימן שלז) שאף על פי שאין לבן להקיץ את אביו, אפילו כשבא ריוח לידו, מכל מקום אם יודע הבן שאביו יצטער יותר על שלא הקיצו, ויודע שאדרבה ישמח אביו אם יקיצנו בשביל הריוח, או בשביל דבר מצוה או ללכת לבית הכנסת שפיר דמי להקיצו, ע"כ. על פי זה יש ליישב, שידע בנו של רבין חסידא שאביו חפץ מאוד בקידושין אלו, וידע שאם יסרב למנות את אביו להיות שלוחו, הוא יצטער הרבה, לכך הורה היתר לעצמו למנות את אביו להיות שלוחו.
מתבאר מהאמור שאם אביו אינו 'בן תורה', מותר לבן להתרצות לבקשת אביו לקבל ממנו שירות, אבל אם היה אביו בן תורה, לדעת מרן השו"ע והפרי חדש והברכי יוסף, אסור לו לקבל ממנו שירות אלא באופן שיודע הבן שאם לא יקבל ממנו את השירות הוא יצטער.
וכך העלה מרן הגר"ע יוסף (שו"ת יביע אומר ח"ז יו"ד סימן טז) בשיטת מרן השו"ע בידון מי שאביו בן תורה, וז"ל: "אין לנו לזוז מדברי מרן שקבלנו הוראותיו. ורק אם אביו מקפיד הרבה אם לא יקבל ממנו מצוה לשמוע בקולו שרצונו זהו כבודו. אך יבקש ממנו מחילה על טרחתו. וכל זה כשהאב מקדים לשרת את בנו ומגיש לו מעצמו כוס תה ומגדנות, אבל אין לבן לבקש מאביו או מאמו לעשות לו שירות בבישול והגשת מאכל או משקה, אפילו אחר בקשת מחילה. וכ"כ המהר"א פאפו בספר יעלזו חסידים (סי' קנב). אלא אם כן הוא רעב או צמא ואין לו אפשרות ליטול בעצמו ויודע שאביו ואמו ישמחו בהגשתם לו מאכל ומשקה, אז יוכל לקבל מהם בשעת הצורך".
וקודם לכן מבאר מרן הגר"ע יוסף שלשון 'בן תורה' משמעותו שלומד תורה כאשר תשיג ידו, כגון אברך כולל שתורתו אומנותו. ולפי ערך הדור נקרא בן תורה. ולא דוקא תלמיד חכם מופלג הבקי בכל התורה כולה. [ולא כמו שכתב בשו"ת עשה לך רב (ח"ח סימן נז) שהכונה לתלמיד חכם ממש].
