עדים שחתמו מתחת לב' שיטין בכתובה טיפול בפוריות חנות האינטרנט בשבת אכילה מהמקרר של המלון

לקח אתרוגים לבדיקה ונפסלו באונס האם חייב לשלם

שם הרב המשיב: הרב עופר עוזרי // נושא:  // תאריך התשובה: 24.02.2021

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב google
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב google
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

שאלה:

הגעתי למוכר אתרוגים והיו שם אתרוגים מהודרים שעברו כבר מיון של שני קבוצות של ת"ח ונכנסתי לשם ורציתי לקנות אתרוג מהודר לגמרי, והביאו לי שני אתרוגים יפים מאוד, והתעורר לי ספק איזה מהם לקחת, והחלטתי שאני ילך לרב באותו אזור שעונה על שאלות מהסוג הזה, והמוכר הסכים לי ללכת, ורק אמר לי המוכר שאני אדע שהמחיר של האתרוגים כל אחד זה 500 דולר והסכמתי, ובדרכי לרב אדם אחד דחף אנשים בצורה מופרעת ומכח זה נפלתי והתגלגלו לי שני האתרוגים לריצפה ונמעכו ברגלי האנשים וירד כל ערכם, ובעל האתרוגים תובע אותי עתה 1000 דולר דמי שני האתרוגים, ואילו אני טוען לו שזה אונס ושמרתי עליהם מכל משמר ומה אני אעשה שהגיע אדם והתחיל לדחוף אנשים. לכן אני שואל את הרבנים האם יוכל בעל האתרוגים לחייבני ב-1000 דולר או לא.

תשובה:

המוכר לא יכול לחייב אותך לשלם לו על הנזק, היות והיית אנוס.
הנימוק:
מצינו בגמ’ ב"ב פח אמר שמואל הנוטל כלי מן האומן ע"מ לבקרו ונאנס בידו חייב והוא דקייצי דמיה שדמיו קצובים והיינו בכה"ג שלקח כלי מן האומן לבדוק אותו אם רוצה אותו ונאנס לו בהליכתו לביתו כשעדיין לא החליט חייב באונס והתנאי הראשון המובא בגמ’ שהמחיר קצוב למוצר דאם אינו קצוב אז גם אם ירצה הקונה המוכר ייתן לו מחיר גבוה ואז לא יקנה ואז לא חשיב ברשותו של הקונה לחייבו באונסין ולא סמכה דעתיה של הקונה ורק כשיש מחיר קצוב סמכה דעתיה. והגמ’ מביא מעשה מההוא גברא שעל לבית המטבחיים והגביה אטמא דבישרא וברשב"ם הגביה ירך לקנותה ולראותה אם שמנה היא או כחושה היא ובזמן שזה בידו לבדיקה הגיע אדם ולקח ממנו את זה וחייב רב יימר לשלם את דמי הירך היות וקנה אותה ברגע שהגביה אותה לקנותה.
וברשב"ם הביא תנאי שני המביא בגמ’ בנדרים לא. שבע’ שיהיה זבינא חריפא שאז כל ההנאה של הלוקח שנותן לו הבעלים לבדוק אותו הגם שיכול למוכרו מיד כי הרי יש לו ביקוש ולכן מתחייב באונסין ומביאה הגמ’ ראיה לזה מהלוקח כלי מבית האומן לשגרן לבית חמיו ונאנס לו בהליכתו שחייב באונסין וה"נ חייב באונסין. ונחלקו הראשונים תוס’ נגד ר"י האם בזבינא חריפא שיש ביקוש חייב בטעם דהוי שואל שכל ההנאה שלו ושואל חייב באונסין או דלמא החייב הוא משום דהוי כלוקח את המוצר ונהיה שלו וממילא חייב באונסין כי המוצר של הקונה נאנס ורק יש לו אפשרות לחזור בו כל שהמוצר שלם ולא שהוא נשבר שכל ההנאה שלו אבל ר"י ורש"י נקטו שהוי כלוקח ואלא שהקשה ר"י דמאי שנא לוקח לבית חמיו ונאנס בחזור שפטור הגם שנקרא כלוקח ואילו כלוקח כלי לבקרו אמרינן שחייב בחזור על אונסין היות ונקרא כלוקח ותירץ דשאני הולך לבית חמיו שנטלן ע"ד שחמיו יקבלן ואם לאו אין לו צורך בו ורק מה יעשה בינתיים בזה מחייבים אותו דמ"מ נהנה במה שהתפאר עמהם אבל כאן שנטלן עד שיחליט חייב באונסין עד שיחזור.
ומצינו שש נפק"מ אם נקרא כלוקח או כשואל:
א. כתב בדרישה בסימן ר’ אם הקדיש המוכר אם מהני ההקדש שלו שאם הוי רק כשאול א"כ זה עדיין של המוכר ויכול להקדישו אבל אם הוי כלוקח א"כ זה אינו של המוכר ולא יכול המוכר להקדישו .
ב. מצינו במשפט שלום למהרש"ם על סימן ר’ וכן באולם המשפט לגבי שמירה בבעלים שאם הבעלים היה שאול לו לעשות לו איזה מלאכה וגם המוצר מושאל לו שלקחו לבקרו א"כ אם החייב מדין שואל יש לו פטור מדין בעליו עמו אבל אם חשוב כלוקח א"כ אין לו פטור של בעליו עמו שאין פטור זה נאמר בלוקח .
ג. נקטו שם באולם המשפט נפק"מ בעבדים ושטרות שאין בהם דין שמירה וכמבואר בסימן שא’ וא"כ אם החיוב מדין שואל א"כ הוי כשומר ואין דין שמירה על שטרות עבדים וקרקעות אבל אם זה מדין לוקח חייב על הכל היות וקנה מוצר והמוצר נאנס אחרי ששייך לקונה.
ד. בפתחי חושן בפרק א’ בהלכות שאלה ופקדון סעיף כט’ אות עה’ הביא שאם לקח מחנות מספר אתרוגים לשאול את הרב והרי וודאי שמתכוון לקנות רק אחד שאם נאמר שחיובו מדין שואל א"כ בוודאי כאן כל ההנאה של הקונה שהאתרוגים בידו לבחור את מה שהוא רוצה אבל אם נאמר שהוי מדין לוקח א"כ כאן בוודאי שאינו רוצה את שניהם אלא רק אחד מהם וא"כ לא שייך לומר על שום אתרוג שנעשה כלקוח עליו וגם לא שייך ברירה היות ונאנסו ונמעכו לפני שהתברר על איזה אתרוג רוצה לקנות וא"כ לא שייך לחייבו באונסין מדין לוקח אלא לכל היותר כדין ש"ש בגניבה ואבידה ואצלנו שהוי אונס יהיה פטור.
ה. הגר"ש זעפרני בספרו שמרו משפט חלק א’ סימן כז’ באדם שלקח אתרוג לשאול את הרב אם הוא מהודר שאז יקנה אותו והרב אמר לו שהוא מהודר וכשחזר רואה שהמוכר נעלם האם יכול לצאת ידי חובה באתרוג הזה ביו"ט ראשון ויזכה את דמי המעות למוכר לכשימצאנו שיביא לו המעות דאם אמרינן שנקרא כלוקח א"כ חשיב ששייך לקונה ורק יש לו אפשרות חזרה וממילא יכול לצאת ידי חובה גם ביו"ט ראשון אבל אם חשיב רק כשואל א"כ זה לא שלו ולא יכול לצאת ידי חובה כשואל ביו"ט ראשון.
ומעתה יש לנו לברר מה נקט השו"ע להלכה אם חשיב כשואל או כלוקח ונראה שנוקט שהוי כלוקח דהרי הרמב"ם בפרק ד’ מהלכות מכירה כתב לגבי הנוטל כלי מן האומן לבקרו שצריך תנאי שלישי בשביל לחייבו "שיגביהנו בשביל לקנות את כולו" שצריך לעשות מעשה קנין שכוונתו לקנות את המוצר ורק יש לו אפשרות לחזור בו הקונה ולא המוכר ונקט דין זה בשו"ע בסימן ר’ סעיף יא’ וכתב הסמ"ע ס"ק כט’ שלדעת הרמב"ם בעינן שיתכוון בפירוש לקנות אבל בתוס’ וברא"ש פליגי ונוקטים שאפי’ לא הגביה כדי לקנות אפי’ הכי חייב באחריות וכתב בפתחי חושן בפרק א’ מהלכות שאלה שנראה לו שהרמב"ם נוקט שהחיוב הוא מדין לוקח ולכן בעי לעשות כוונת קנין ואילו תוס’ והרא"ש לשיטתם שהחיוב הוא מדין שואל ולכן שואל לא צריך כוונת קנין שהרי זה שייך עדיין לבעלים וכך משמעות המחנ"א בסימן כד’ מהלכות שומרים.
וא"כ כיוון שהשו"ע נוקט דהוי כלוקח א"כ בשני אתרוגים שהלך לרב לא נוכל לחייבו מדין לוקח שהרי לא ברור את מה היה אמור לקחת אבל באתרוג אחד שהולך לשאול את הרב אם כשר או פסול נחייבו אם חשיב כלוקח גם באונסין ורק היות ויש תנאי שבעי זבינא חריפא ובלי זה אין חיוב א"כ נפטור אותו כי לא הוי זבינא חריפא כל מוכר אתרוגים בשוק שהרי מצויים בשוק המון אתרוגים.
ואלא שמצינו מחלוקת בין הסמ"ע בסימן ר’ סעיף יא’ לבין הנתיבות סימן קפו’ אם לדעת הרמב"ם והשו"ע חייב כלוקח סגי כשהמחיר קצוב ואין צורך לזבינא חריפא או שבעי זבינא חריפא וגם מחיר קצוב בשביל לחייבו כלוקח שהסמ"ע נוקט שבעי אם שניהם בשביל לחייב ואילו הנתיבות נוקט שסגי בדמיו קצובין בשביל להיות כלוקח ורק אם רוצה להיות כשואל אז בעי זבינא חריפא לחייבו ואם נשאל מה רצונו אם הוא לוקח או שואל בשניהם יש חיוב אונסין נוקט הנתיבות לגבי אם גילה בדעתו שאינו רוצה החפץ אם באותו רגע נפטר מאונסין שאם חשיב כלוקח באותו רגע שגילה בדעתו שאינו רוצה הוי כאינו לוקח ואין עליו חיוב אונסין אבל אם הוי כשואל לא מהני גילוי דעת שיחזיר לבעלים.
ואם נקשה ע"ז דהרי מצינו מחלוקת בראשונים אם גילה בדעתו שאינו רוצה אם נקרא כש"ח או כש"ש או שואל שדעת הרשב"ם שהוי כשואל והשו"ע לא נקט כוותיה אלא או כש"ח או כש"ש לכאורא לפי הנתיבות מה שצריך זבינא חריפא זה בשביל לעשותו שואל שאז לא יוכל לחזור גם כשגילה בדעתו אבל הוא אחרי רגע נוקט שאם גילה בדעתו שרוצה לחזור בו שמהני וצריך לומר לפי מה שהסביר הנתיבות בסימן קפו’ אות כ’ שגילוי דעת בפני המוכר אז יוצא לעולם מהחיוב אונסין אבל אינו בפני המוכר אז לא מהני הגילוי דעת עד שיחזיר לבעלים וממילא מה שכתב שמהני גילוי דעת שלא חייב באונסין מדובר שזה לפני המוכר ומה שנוקט שיש חיוב בשואל שלא יכול לחזור בו עד שיחזיר לבעלים זה כשהגילוי דעת לא היה בפני הבעלים ויסוד מחלוקת הסמ"ע והנתיבות נובע מקושיית השטמ"ק שיש סתירה בין הסוגיות שבגמ’ ב"ב פח. משמע שעיקר הפטור הוי משום דהוי כלוקח ואילו בגמ’ בנדרים לא’ משמע שעיקר הפטור משום שהוי כשואל שכל ההנאה שלו ובשטמ"ק כתב לחלק שיש מקום שהחיוב הוא משום לוקח ויש מקום שהחיוב הוא משום שואל דהיכן שדמיו קצובין ואין זבינא חריפא החיוב משום לוקח והיכן שהוי זבינא חריפה אפי’ אין דמיו קצובין החיוב משום שואל דהרי יש עליו הרבה קופצין והקשה עליו בנתיבות בסימן קפו’ שאם באין דמיו קצובים וזבינא חריפא אמאי חשיב שואל והרי כיון שאין דמיו קצובין יכול להרים כל רגע את המחיר וממילא לא יהיו קופצין על המוצר ואמאי נחשב לשואל ולכן נקט שלעולם בעי שיהיה דמיו קצובין ורק אם דמיו קצובים לבד הוי לוקח ואם גם הוי זבינא חריפא חשיב כשואל וממילא גם לדעת השו"ע באמת החיוב הוא מדין לוקח כשדמיו קצובין גם אם אין זבינא חריפא ומה שהשו"ע בסימן ר’ נקט שבעי גם זבינא חריפא זה בשביל שיקרא כשואל ושואל לא יכול לחזור בו עד שיגיע ליד הבעלים וכמו שהבאנו קודם אבל הסמ"ע נקט בפשטות דברי השו"ע שבעי תרתי בשביל להיות כלוקח גם דמיו קצובין וגם זבינא חריפא ולכן הביא השו"ע את שניהם.
והפק"מ בינהם אם היה דמיו קצובין ולא היה זבינא חריפא אם חשיב כלוקח לחייבו באונסין לסמ"ע לא נחייבו היות ואין כאן זבינא חריפא ולנתיבות נחייבו היות ודמיו קצובין.
וממילא בקונה אתרוג רגיל בדוכן למכירת אתרוגים ויש עוד המון שמוכרים אפי’ חשיב דמיו קצובין לו שיש לאתרוג אבל לא הוי זבינא חריפא ואם הולך לרב ונאנס בידו נחייבו רק לדעת הנתיבות אבל לסמ"ע יהיה פטור.
וא"כ השאלה העומדת לפנינו האם באמת לדעת הנתיבות נחייב מדין לוקח על אונסין בכל לוקח אתרוג
ונראה שיש כמה סברות מדוע בלוקח אתרוג לא נקרא כלוקח גם לנתיבות א הרי מצינו שלדעת הרמב"ם בשביל להיות כלוקח מ"מ צריך כוונת קנין שמגביה בשביל לקנות וע"י הקנין הקונה יכול לחזור בו ולא המוכר וא"כ כיום כל שלא שולם המנהג ששניהם יכולים לחזור בהם וא"כ הקנין אינו קנין של לוקח שרק הוא יכול לחזור אלא פשוט הולך לשאול את הרב מה דין האתרוג ולכן לא נחייבו באונסין ומקסימום נחייבו בגניבה ואבידה כדין ש"ש וכאן שהוי אונס פטור
ורק אמנם דין זה לא ודאי שיהיה נפק"מ באתרוגים שאולי לא צריך רישיון מאותה המדינה שנמצא בה למכור אתרוגים, וכן כל מוכרים פרטיים הדבר המוסכם הוא שכל שלא נגמר המקח שניהם יכולים לחזור בהם. אבל למשל בסופרמרקטים הגדולים אין מציאות כזו שאומר בעל החנות אני לא רוצה למכור לך את ה חלב או את הביצים וכדו' ורק הקונה יכול לחזור בו שמחזיר למדף וא"כ כשאדם לקח ביצים או חלב ושם בעגלה או שהוא באמצע לבקרו לראות אם רוצה, כיון שהמוכר לא יכול לחזור בו מלמכור לו ורק הלוקח יכול לחזור בו א"כ יחשב כלוקח להתחייב באונסין והגם שאם לא שילם זה לא נעשה כשלו אבל מ"מ כיון שאם ישלם מחויב לתת לו את המוצר א"כ חשיב כלוקח ברגע שהמוצר נמצא בידו של הקונה וא"כ התחייב גם באונסין וזה לא גרע מהנידון של אטמא בגמ’ שהרים את הבשר לראות אם שמן או רזה שאם המוכר לא יכול לחזור בו והקונה יכול נחשב כלוקח וה"נ בהרים גם כוס ונשברה לו שיש סברא גדולה לומר שחייב באונסין ברגע שזה בידו במקום שהמוכר לא יכול לחזור והקונה יכול לחזור אבל באתרוגים שאינו שמעוןו רשמי א"כ בכה"ג אינו נקרא כלוקח ויהיה פטור מאונסין.
סברה שניה כל מה ששייך לומר לוקח זה כשהחפץ הוא טוב ורק הקונה רוצה ללכת ולבדוק אם זה מתאים לו שאז כל הבחירה היא אצלו אבל בכה"ג שיש ספק בעצם אם המוצר שבידו הוא טוב או לא וכגון אתרוג אם הוא אתרוג או לימון בכה"ג בוודאי שאינו נקרא כלוקח עד שהרב יגיד לו שהאתרוג מהודר וכדו' ובהכרח שכוונת הקונה זה לשאול את הרב אם כדאי לו לקנות או לא ולא נהפך ללוקח להתחייב באונסין ודבר זה מדויק מהסמ"ע באות כט’ שכתב ללכת לבקרו אם ייטב בעיניו שמשמע שהנידון הוא אם ייטב או לא אבל לא שיש לו ספק אם יש בעיה בעצם גוף המוצר והראו לי אח"כ שגם הגאון ר’ אושר וייס במנחת אשר חלק ג’ הביא סברה שלישית מצינו במאירי בנדרים לא’ דכל מה דאמרינן שדינו כלוקח ממש זה רק בשולח לבית חמיו ושחזקה שאנשים מקבלים מתנות ולא מחזירים וא"כ כיון זה מסתמא יישאר בבית חמיו חשיב כלוקח כבר שזה אצל החתן אבל בכל אדם שקיבל מוצר ללכת לבקרו להחשיבו כלקוח ממש לא אמרינן אלא א"כ יש כאן איזה צורה ודאית שלוקח את המוצר ובוודאי שבאתרוג זה על הספק.
ולכן נמצא לנו באתרוג רגיל שהולך לרב אין לחייב א לסמ"ע כי אינו זבינא חריפא ב גם לנתיבות שסגי בקצוב להחשיבו לוקח יש כאן ג’ סברות אמאי לא נחשב באתרוגים ללוקח אבל אם האתרוג הוא מאד מיוחד שיש עליו ביקוש גדול א"כ הוי דמיו קצובין וזבינא חריפא בכה"ג שהולך לרב רק בשביל שאינו בטוח בעצמו ויש קונים גם בלעדיו בזה לכאורה יקרא לא רק לוקח אלא גם שואל שכל שלא חזר ליד המוכר חייב באונסין.
ואלא שבאנו לדון בדבר אחרון שברמב"ם כתוב שאם היה פסיקת דמים חייב הקונה גם אם זה מקח גרוע דרמי על אפיה שעצם הפסיקת דמים הופכת את זה כמו לזבינא חריפא והטעם כתב בה"מ שדמים קצובין זה רק שהמחיר קצוב אבל לא פירשו הם בעצמם בכמה מוכרים זה לזה ובכה"ג שפסקו בכמה מוכרים א"כ שנתן לו הוי ככוונת קנין והסבר שני כתב בה"מ שם בפ"ד ממכירה הלכה יד’ וכן במחנ"א שומרים סימן כד’ שדמים קצובין זה רק ע"י המוכר ואילו פסיקת דמים זה התרצות ע"י הלוקח וכך נקט ברשב"א וא"כ לשני הפרושים הרי סגרו מה המחיר שמוכר לו את האתרוג אם ירצה וא"כ זה הוי כמו פסיקת דמים וא"כ שיחשב כלוקח לחייבו באונסין מצד עצם הפסיקה.
ומצינו שני הסברים בזה אמאי לא לחייב מצד הפסיקת דמים וזה בעצם ע"פ קושיית המהמריב"ל חג’ סימן כא’ שהקשה שאם מהני פסיקת דמים לחייב את הלוקח גם כשלא הוי זבינא חריפא א"כ אמאי הגמ’ בנדרים לא הוצרכה להעמיד את שמואל בזבינא חריפא ולכן הקונה חייב באונסין היות והיה פסיקת דמים וראיתי בגר"ש זעפרני בהלכות קניינים סימן יז’ שרצה להסביר ע"פ הלחם משנה דכל מה שבפסקו דמים קנה זה רק כשכוונתו לקנות אבל אם כוונתו רק לבקרו בכה"ג גם אחרי פסיקת דמים יכול לחזור בו ולדעתו כל שאין הקנין גמור ומוחלט יכול לחזור בו הגם שהיה פסיקת דמים ומילתא דמיסתברא הוא דמה השייכות בגלל שהיה פסיקת דמים שנקנה המקח דהרי רק פסקו ולא נתכוונו לגמור המקח וממילא הגמ’ לא יכלה להעמיד בפסיקת דמים כי דיברה בלקח כלי מהאומן לבקרו לחייבו באונסין ולכן בעי בשביל זה זבינא חריפא וכך למד במטה אהרון כדעת הרמב"ם אבל המחנ"א בהלכות שומרים סימן כד’ כותב פשט אחר שבלי פסיקה ביניהם יכול הלוקח לחזור בו בין אם הכלי טוב או לא אבל אם פסקו ביניהם מחיר יכול לחזור בו רק אם הכלי לא טוב אבל אם הכלי טוב אין בכח הקונה לחזור בו דלכך ניתן לו שאם החפץ הוא טוב שלא יוכל לחזור בו ובשביל זה פסקו את הדמים ולכן לפ"ז כתב בנו של המנה אפרים בעל הקרית מלך רב שמובן אמאי הגמ’ לא העמידה בפסיקת דמים היות ודיברה בכל מצב שחייב באונסין ויכול הקונה לחזור בו וכשיש פסיקת דמים לא יכול לחזור כשהחפץ הוא טוב וממילא מדובר בלי פסיקה ואם אין פסיקה בעי זבינא חריפא לחייבו באונסין ולדעת המחנ"א בעצם הפסיקה גורמת שלא יכול לחזור בו אם החפץ הוא טוב.
וממילא בנידון דידן של האתרוגים שנפלו ממך וחזרת בך אין בעיה מצד הפסיקה היות וללח"מ בעי שיהיה כוונתו לקנות אז הפסיקה גומרת וכאן כוונתו ללכת לרב ומחנ"א כל מה שמהני זה כשהכלי הוא טוב שלא יוכל לחזור בו וכאן הכלי אינו טוב שהוא נמעך ולכן נראה שבנידון האתרוגים לא נוכל להגדירו לא כשואל כי סתם האתרוגים אינו זבינא חריפא ולא כלוקח מג’ טעמים שהבאנו וכן מצד הפסיקה גם לא מהני היות ואין כוונתו שהפסיקה זה הגמר.

















דילוג לתוכן