עדים שחתמו מתחת לב' שיטין בכתובה טיפול בפוריות חנות האינטרנט בשבת אכילה מהמקרר של המלון

מה עושים עם כספים של הקדש שנותרו

שם הרב המשיב: // נושא:  // תאריך התשובה: 17.03.2021

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב google
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב google
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

שאלה:

כן הרב יש לי שאלה אבי השאיר אחריו מעות מעשר בגמ"ח, האם הבנים יכולים ליטלם ולחלקם למי שרוצים. איזה זכות יש ליורשים להחליט מה לעשות בהקדשות וכדומה.

תשובה:

מה הדין אם האב השאיר אחריו סך כסף מסוים להיות קרן קיימת שהרווחים יהיו על מנת להחזיק כולל אברכים, מי קובע מי ילמד בכולל. מובא ברמ"א [חו"מ סימן רעו ס"ו] משמיה דהמהרי"ק [שורש קס"א] ומוהר"ם פאדוואה [סימן ס"ה] דאין היורשין יורשין דברים שאין בהם ממש או טובת הנאה בעלמא שאינו ממון. [טובת הנאה – היינו שיש בהם הנאה בזה שיכולים ליתן את המעשרות למי שהם חפצים ויחזיקו להם טובה על זאת].
לאור זאת כתב רבנו השל"ה דמי שמת והניח מעות מעשר, אין בהם רק טובת הנאה, וליכא שום זכיה ליורשין בה, ולא בשום הקנאה שבעולם. ועל כן עצה טובה קמ"ל שיחלק האב מעות אלו בחייו, כי אם בניו יחזיקו בטובת הנאה זו שלא כדין הוא. ולא שייך לומר שחצירם קונה להם, דאין נקנה לאדם דבר שאינו ממון, שכמו שאינו יכול להקנות, כך אינו קונה.
ובקצות החושן [ס"ק ב] הביא דברי השל"ה והסכים עמו ואף הביא ראיות לדבריו ע"ש. אולם הש"ך [ס"ק ד'] כתב דכל מה שאין האב מוריש לבניו טובת הנאה, ה"מ שאין היורש מוחזק כבר באותה טובת הנאה, אלא היא נמצאת ביד אחרים ואינו יכול להוציאה מידם וליתנה לאחרים, אבל אם היה היורש מוחזק באותה טובת הנאה, יכול ליתנה לאחרים ולחלקה למי שרוצה. וגם בנתיבות המשפט [ס"ק ד] הביא ראיה לדברי הש"ך, ונקט שטובת הנאה שיכול לשייר לעצמו יכול ג"כ להורישו.
התשובה היא שנמצא – לדעת הש"ך וכ"ש דעת השל"ה ודעימיה שאם היו מעות מעשר מונחים אצל איזה גמ"ח וכדומה, שהניח אביהם המעות אצלם, אין הבנים היורשים יכולים ליטול מהם המעות מעשר מכח שהם היורשים, ולחלקם למי שיחפוצו, אלא הגמ"ח יחלקם למי שהם רוצים. אולם, אם הניח אביהם את המעות בבית ותפסום הבנים, לדעת הש"ך יש עליהם דין יורשים, ויכולים לחלקם למי שרוצים. משא"כ לדעת השל"ה והקצות חייבים ליתן את המעות מעשר לעני ראשון שיראו.
לאור האמור לעיל, הביא בפתחי תשובה [ס"ק ו] בשם הנודע ביהודה [תשובות תניינא חלק חו"מ סי' נ"א], אודות גביר אחד שקודם מותו הניח סך מסוים להיות קרן קיימת והרווחים שייכים ללומדים בבית המדרש שלו, ומשפט הבחירה מי המה הלומדים שישבו בבית המדרש שלו הוא לבאי כוחו ויוצאי חלציו, ונתקשרו אז מנהיגי העיר עם יחידי סגולה על תשלומי הרווחים ליד באי כוחו של המנוח. ועתה ברבות הימים יש יורשים דלא מעלי ובוחרים לומדים שאינם הגונים לזה ע"פ מחיר כסף.
ונשאל הנוב"י האם יש כח ביד טובי העיר למחות בזה ולבחור לומדים הגונים ע"פ ראות עיניהם. והשיב דע"פ הדין, אחר שאין להיורשים בזה רק טובת הנאה, ומבואר ברמ"א הנ"ל שאין היורשים יורשים טובת הנאה, ובש"ך כתב [סק"ד] שאפילו הוא עצמו אינו יכול להוציא מיד אחרים אם הוא תחת ידם, וא"כ באיזה כח יכולים היורשים להוציא מיד הפרנסים, ויכולים הפרנסים לשנות ולבחור לומדים לפי ראות עיניהם.
אמנם, בכתב שניתן ביד הגביר באותו פעם נאמר שהמנהיגים קיבלו על עצמם לשמור ולעשות כל פרטי הדברים בחרם חמור ובשבועה דאורייתא, וא"כ החיוב מוטל מצד החרם והשבועה, אך זהו רק בדור הראשון כו' [עיין בפתחי תשובה ליו"ד סימן רכ"ח ס"ק ל'], אלא שאין ראוי להיות כפוי טובה ולעשות נגד רצון המת, אבל כיון שהיורשים עושים בערמה ובבצע כסף, יכולין לקיים "עם עקש תתפל" [שמואל ב' כ"ב כ"ז]. ועכ"פ יכולים הפרנסים למחות ביורשים שלא יבחרו כי אם באדם הגון ע"פ מופלגי העיר, ונכון שגם הפרנסים לא יבחרו בלי הסכמת היורשים, ע"ש.
בפ"ת [ס"ק ז] תשובת נודע ביהודה תניינא [חו"מ סימן מ"ד] על דבר צואת שכיב מרע שכתוב בה שציוה לכתוב ולחתום, וליותר תוקף ציוה להעדים לקנות ממנו בקנין גמור אגב סודר, ולא לגרוע עי"כ כח הצואה והצואה לא יגרע כח הקנין סודר, רק שניהם כאחד יהיו טובים לאשר ולקיים בלי שום דין ודברים וטענה כו', ושוב נאמרו הפונקטין [סעיפים, כנ"ל] שציוה, ובאמצע נאמר פונקט אחד וזהו מחמת ד' מקומות בבהכ"נ, אחד מהן יהיה שייך לפלוני כל ימי חייו בעד ב' זהובים בכל שנה, ומאותן ב' זהובים ומשכירות של ג' מקומות הנשארים יעשו נר יא"צ בכל שנה, והמעות הנשארים יחולקו ללומדים, ובסוף הצואה חזר ונשנה היפוי כח בזה"ל, כל הנ"ל נעשה בכל אופן המועיל ומספיק ובכל תוקף שטרי צואות דנהיגי בישראל העשוין כתקחז"ל ובתוקף שטרי מתנות והתחייבות כו'.
ועתה בא היורש לבטל פונקט זה מחמת שהקנין זה הוא על דבר שלא בא לעולם, ונשען על דברי רמ"א [הנ"ל] שלא קנה ההקדש.
והשיב, הנוב"י דהנה בודאי דברי היורש בטלים, כי אמרינן שהקנין סודר נעשה על גוף המקומות, ואף שהקנין הנאמר בתחילת הצואה אי אפשר לפרשו כן, דשם לא נאמר לשון הודאה לשעבר שכבר עשה קנין, אלא שציוה לקנות בקנין סודר, ומשמעו שיקנו על מה שאומר עתה, מ"מ בסוף הצואה שנאמר בלשון עבר ובלשון הודאה שכל הנ"ל נעשה בכל אופן המועיל ומספיק, הרי הודה שנעשה באופן המועיל ומספיק, וזה פשוט מאד.
ואמנם, מה שיש לדון בזה הוא על המקום שציוה לפלוני יעמוד עליו כל ימי חייו והשכירות יהיה להקדש, בזה ודאי לא הקנה גוף המקום להקדש שהרי הקנהו לפלוני, רק השכירות הקנה להקדש, ושכירות הוא דבר שלא בא לעולם, והוא ממש דין המוזכר בסימן רי"ב באמר שכר בית זה לעניים, שחולק שם הרמ"א על המחבר ופסק שלא זכו העניים, ומעתה אם היה מקום לערער על שכר המקום הזה, היה מקום לערער גם על השאר מטעם קני את וחמור [עיין מ"ש לעיל סימן ר"ג סעיף י' סק"ד].
אמנם, גם הא ליתא, שהרי פלוני ודאי קנה המקום לכל ימי חייו, שהרי הקנה לו גוף המקום לעמוד עליו, וכיון שקנה המקום חל עליו השכירות, שעל התנאי זה הקנה לו המקום, וממילא מחויב לקיים התנאי וליתן השכר לעניים, שאף שאינו מקנה דבר שלא בא לעולם יכול לעשותו תנאי, עיין בסימן ר"ט סעיף ח' בהגה, אלא שאם פלוני לא ירצה לזכות במקום הזה כלל, ממילא אין עליו חיוב לקיים התנאי וחזר מקום הזה להיורש ופטור היורש מליתן שכר המקום הזה להקדש, אבל שאר המקומות נשארים להקדש בתוקפם, וכמו כן אחר מיתת פלוני חזר גם המקום הזה להקדש, כי אנו מפרשים מה שנאמר בצואה שנעשה בכל אופן המועיל, דהיינו שהקנה גוף המקום לפלוני לכל ימי חייו ואחר מותו יהיה קנוי גוף המקום להקדש, עכת"ד.