משנה ב"מ [כה, ב]: מצא אחר הגפה או אחר הגדר גוזלות מקושרים, או בשבילין שבשדות הרי זה לא יגע בהן. מצא כלי באשפה, אם מכוסה לא יגע בו, אם מגול נוטל ומכריז. ובגמ': מאי טעמא? דאמרינן הני אינש אצנעינהו, ואי שקיל להו, לית להו למרייהו סימנא בגווייהו, הלכך לשבקינהו עד דאתי מרייהו ושקיל להו. ואמאי? ליהוי קשר סימנא! אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב במקושרין בכנפיהן, דכולי עלמא הכי מקטרי להו. ולהוי מקום סימן! אמר רב עוקבא בר חמא במדדין. אי במדדין מעלמא אתו, ומותרין! איכא למימר מעלמא אתו, ואיכא למימר אינש אצנעינהו, והוה ליה ספק הינוח, ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב כל ספק הינוח לכתחילה לא יטול, ואם נטל לא יחזיר.
ובשו"ע סימן ר"ס סע' ט': כל המוצא אבידה, בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן, אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה, שמא בעליה הניחוה שם עד שיחזרו לה, אם יבא ליטלה, והיה דבר שאין בו סימן, הרי איבד ממון חבירו, שהרי אין לו בה סימן להחזיר בו. ואם היה דבר שיש בו סימן, הרי זה הטריחן לרדוף אחריה ולתת סימניה. לפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצאנה דרך נפילה. אפילו נסתפק לו הדבר, ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח, הרי זה לא יגע בו, ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם. ואם היה דבר שאין בו סימן, זכה בו ואינו חייב להחזירו. וכל דבר שיש בו סימן, בין ספק הנחה בין בדרך נפילה, בין ברה"י בין בר"ה, חייב להכריז.
כנראה שדומה הדבר לזוטו של ים ומותר לו להשתמש באתרוג כיון שבעליו כבר התייאש. ועוד יש לומר דניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוניה. אבל עדיין יש להסתפק בדבר שהרי הוא יצטרך לברך עליו למחרת וחשש שמא אינו נחשב 'לכם'.
במבט ראשון היה מקום לצדד כדברי המתיר יען כי בסוף היום כאשר כל בעלי הדוכנים יפנו את מקומם יגיעו אנשי העירייה ויערכו ניקיון גדול בכל המתחם כנודע, וישליכו כל אשר נמצא שם לפח האשפה, וממילא יש לזה דין של זוטו של ים.
אולם, כד נעיין במעשה עצמו נראה שאין מקום לומר כן. מבואר בשו"ע שכל אבידה שיש בה סימן ונמצאה דרך הנחה ובמקום שרוב ישראל נמצאים הרי זו אבידה לכו"ע וצריך לקיים בה מצות השבת אבידה.
והנה בנד"ד הרי אתרוג שעולה בערך 1.000 $ בודאי שבעליו יזהה אותו מיד, והרי הוא בגדר דבר שיש לו סימן, דברור שמי שמשלם סכום כזה על אתרוג בודאי בחר אותו בקפדנות ובהבטה מכל הכיוונים שרק אפשר על מנת לעמוד על טיבו והדרו של האתרוג. זאת ועוד, ראובן טען שבעל האתרוג הניח אותו על הדוכן שלו ונעלם, א"כ זו דרך הנחה, וחייב ראובן להכריז על אבידת האתרוג. ומה גם שהאתרוג אבד במקום שרובם ככולם ישראל הם, ומדוע נתלה שבעל האתרוג התייאש, הלא אין לך מצות השבת אבידה גדולה מזו. ומה שהעירייה מנקה אחר כל הדוכנים אין זו סיבה ליאוש כלל שהרי תולה דבודאי בעל הדוכן או אדם אחר כבר נטלו את האתרוג על מנת לקיים בו מצות השבת אבידה.
ובודאי שבעל האתרוג מצפה בכיליון עיניים שהמוצא יפרסם כמה מודעות על הקירות באזור הדוכנים על מנת למצוא את בעליו של האתרוג. ומה שיש שרצו לטעון דכיון שבסוף היום כבר נכנס החג ובודאי מתייאש בעל האתרוג וכבר קנה לעצמו אתרוג אחר, זה אינו, דאטו שאר ימי חול המועד אין עניין ליקח אתרוג מהודר, ובפרט אם הוא בגדר מי שרוצה לקיים את דברי הרמב"ם ונוסע כל יום לכותל המערבי על מנת ליטול את ארבעת המינים שם, דיש להקפיד יותר על הידורם בכה"ג כנודע.
ואף אם נאמר דהלה רכש לעצמו אתרוג אחר, וכי זו ראייה שהתייאש מהאתרוג שאיבד, אדרבה כיון שהוא אדם שמחבב מאוד את המצוות ורכש אתרוג מאוד יקר, הוא מבטח את עצמו על הצד שלא ימצא את האתרוג שלו לפני בואו של חג ראשון שלפחות יהיה לו אתרוג משלו על מנת לצאת ידי חובת מצוה, ואם ימצא את האתרוג הראשון אזי יטלו בשאר ימי חול המועד.
ומה דניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוניה, אינו מדוייק, דהנה מצד הסברא פשוט שבאתרוג כזה יקר דרכם של אנשים להקפיד מאוד לבל יגע בו שום אדם מחשש שמא יפול וישבר הפיטם וכדומה. ואפילו נימא דלא קפדי, מ"מ לגבי יו"ט ראשון של סוכות כתב במחצית השקל [או"ח סימן יד] שדוקא בשאר ימי סוכות שיוצאים בשאול מותר ליקח לולב ואתרוג של חברו בלא דעת בעלים, דניחא לאינש למיעבד מצוה בממוניה. אבל לא ביום א', משום דביום א' בעינן לכם, משלכם, וכהאי גוונא לאו "לכם" קרינן ביה.
העולה מכל האמור: אתה חייב לקיים באתרוג שמצא מצות השבת אבידה. ופשוט שאינו יכול לצאת ידי חובתו באתרוג זה עכ"פ ביום בראשון של סוכות.
