עדים שחתמו מתחת לב' שיטין בכתובה טיפול בפוריות חנות האינטרנט בשבת אכילה מהמקרר של המלון

מי שהוא גנב כשהיה ילד אם יייב להחזיר עכשיו

שם הרב המשיב: הרב הילל מאירס // נושא:  // תאריך התשובה: 13.07.2021

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב google
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב google
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

שאלה:

שלום הרב, אני חזרתי בתשובה ויש לי שאלה שאני חושב שמאד מצוי אצל החברה שלי, האם אנו צריכים לשלם על הגניבות שעשינו כשהיינו קטנים, החינוך שלנו לא היה על פי התורה ולא הבנו את חומר הענין.

תשובה:

קטן שגנב מה הטעם שפטור בגניבה אף לכשיגדיל
מובא במשנה [ב"ק פז, א]: "חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורין". מבואר שקטן שהזיק פטור. ויש לחקור, האם לכשיגדיל הקטן יהיה חייב לשלם על הזיקו שעשה בקטנותו.
הנה איתא בגמ' בב"ק [צח, ב]: "אמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא ומאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי ניירא בעלמא, הוה עובדא וכפייה רפרם לרב אשי ואגבי ביה כי כשורא לצלמא".
פרש"י: מאן דדאין דינא דגרמי, ר"מ היא. ואכפייה רפרם לרב אשי – ששרף שטר חבירו בילדותו: ואגבי מיניה – גוביינא מעליא כל מה שכתוב בשטר. הנה מבואר בגמ' עפ"י דברי רש"י, שרפרם חייב את רב אשי לשלם בבגרותו עבור הזק שעשה בילדותו. ויש לעיין, מה הכריח את רש"י לפרש שרב אשי הזיק בילדותו. ונראה, שהיה קשה לרש"י, כיצד יתכן שרב אשי (שהיה גדול בתורה) שרף שטרו של חבירו, וע"כ פירש שעשה כן בילדותו.
נמצאנו למדים ששיטת רש"י, שקטן שהזיק בקטנותו – חייב לשלם עבור מה שהזיק בקטנותו. וכן כתב באור זרוע ב"ק [פרק החובל סימן שמו] וז"ל: "אבל רש"י פירש לקמן [צח, ב] רפרם כפייה לרב אשי, ששרף שטר חוב בילדותו ואגבי מניה גוביינא מעליא, משמע שקטן שהזיק חייב לשלם כשיגדיל". ואע"ג שמצאנו לכאורה סתירה בדברי רש"י ממה שפירש במסכת כתובות [פו, א], וז"ל: "דהוה עובדא שבא הדין לפני רב אשי, ורפרם סיבבו והקיפו לרב אשי בראיות ואגבי מדינא דגרמי". עולה מפירוש זה, שלא רב אשי הזיק, אלא אחר הזיק ובא הדין לפניהם. רב אשי סבר לפטור את המזיק היות וגרמי פטור ורפרם סיבבו והקיפו בראיות שגרמי חייב. וכן פירש בתוס' רי"ד [שם]. וכ"כ בשיטה מקובצת [ב"ק צח] ד"ה הוה עובדא, בשם רבינו יהונתן, וז"ל: כלומר בא מעשה לפני רב אשי, ורצה לפטור את השורף שטרותיו של חבירו, שלא ישלם אלא דמי נייר בעלמא, דהוה ס"ל דלא דיינינן דינא דגרמי, ורפרם שהיה זקן ממנו, אכפייה לרב אשי שהיה בחור שיחייב את השורף לשלם לניזק ככשורא לצלמי. עכ"ל.
לפי פירוש זה, אין ראיה שקטן שהזיק חייב לשלם לכשיגדיל לשיטת רש"י, עכ"פ לדעת האור זרוע חייב לשלם וברש"י ישנה סתירה. אולם, הרמב"ם [הלכות גניבה פרק א הל' ח] כתב: "קטן שגנב פטור מתשלומי כפל. ואם איבדו אינו חייב לשלם אף את הקרן, ואפילו לאחר שהגדיל". וכיוצא בזה כתב עוד הרמב"ם [פרק ד' מהל' חובל ומזיק הלכה כ] וז"ל: חרש שוטה וקטן פגיעתם רעה, החובל בהם חייב, והם שחבלו באחרים פטורים. ואע"פ שנתפתח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן אינם חייבים לשלם, שבשעה שחיבלו לא היו בני דעת. ע"כ. וכן פסק מרן בשו"ע חו"מ [סי' צו ס"ג]: "ואם טענו בדבר שאין לקטן הנאה ממנו כגון נזקים וחבלות אע"פ שהוא מודה ויש לו ממה לשלם פטור, ואפילו לאחר שהגדיל". ויש לעיין, היאך יפרש הרמב"ם את כפייתו של רפרם לרב אשי.


ונאמרו בזה כמה יישובים:
א. רב אשי הזיק אחר מלאת לו י"ג שנה, ומ"ש רש"י שעשה כן בילדותו, הוא כעין מה שאמרו בב"מ [מד, א] שנית לנו בילדותך, שרוצה לומר בבחרותו, וכן נאמר על יוסף כשהיה בן י"ז שנה, הילד איננו. וכל כוונת רש"י בזה להסיר מעל רב אשי פגם זה, שבודאי לא עשה כן כשהיה איש חשוב גבר בגוברין, אלא בעודו נער [וראה שו"ת מהר"ם פדוואה סימן צ' שפירש כן בדעת רש"י, וכן כתב בשו"ת גינת ורדים ח"מ כלל ג' סימן ג'].
ב. רב אשי הזיק בגדלותו, ומה שהוקשה לרש"י, היאך רב אשי הזיק בהיותו גדול בתורה, אפשר שעשה כן בשוגג, וכפייה רפרם לשלם שאדם מועד לעולם, ורב אשי הוה ס"ל כרבה דפוטר [כ"כ ליישב בפלפלא חריפתא ב"ק צח ב, פרק הגוזל עצים סי' יג, אות כ].
להלכה, פסק מרן השולחן ערוך כדעת רוב ראשונים הסוברים כהרמב"ם שהקטן פטור בכל גוונא, וכן פסק בשו"ת יביע אומר [ח"ח חושן משפט סימן ו].
אם הקטן נהנה מהגניבה האם חייב לשלם כשיגדיל
בפ"ת [ס"ק ב'] הביא בשם תשובת שבות יעקב [ח"א סימן קע"ז], אודות נער קטן שנשלח ממשתה ושמחה להביא יין לשתות ונתנו לו ממון שישלם, והלך הנער ומצא המרתף פתוח ולקח יין הרבה בלא מחיר וגם נשפך הרבה לאיבוד, ואח"כ נשמע לבעל היין ותובע לקטן אחר שהגדיל שישלם לו היזקו ודמי יינו. וכתב דלכאורה מבואר בחו"מ סימן שמ"ט דאם אינו בעין פטור אף לאחר שיגדיל. אך באמת זה אינו, דעיקר דין זה הוא ברמב"ם פ"א מהלכות גניבה [ה"ח] שכתב, קטן שגנב כו' ואם אבדו אינו חייב לשלם אף הקרן ואף לאחר שהגדיל, הרי להדיא דדוקא שנאבד, משא"כ היכא שנהנה מהממון ודאי חייב לשלם וכמבואר בחו"מ [סימן רל"ה סוף סעיף ט"ו] וכן מבואר שם בסמ"ע [ס"ק מג'], וזה ברור. עכת"ד. והנה גבי מה שדייק השבו"י מדברי הרמב"ם כבר השיבו ע"ז בערך ש"י דמה שכתב הרמב"ם 'אבדו' היינו אפילו ע"י אכילה והנאה והוכיח כן מכמה ראיות ע"ש. וכן בשו"ת יביע אומר [חו"מ ח"ח סימן ו'] סיים בהאי לישנא 'ומ"ש השבות יעקב [סי' קעז] שאם גנב או גזל בילדותו "ונהנה מהגנבה והגזלה בילדותו", חייב לשלם, מהפוסקים לא משמע כן, וכן השיג עליו בספר ערך שי חו"מ [סי' שמט]. וכן העלה בשו"ת חמדת שמעון [חו"מ סי' קעב דף קיג ע"א] ודלא כהשבות יעקב'. ע"ש.
נמצא שמידי מחלוקת לא יצאנו והקטן לכשיגדיל מוחזק הוא ויטען קים לי כהפוסקים האומרים שאם נהניתי אני פטור. ומ"מ יש אומרים שמידת חסידות לקטן שיגדיל לשלם מה שגנב, ויש אומרים שחייב לצאת ידי שמים, עיין בסוף דברי הפ"ת הנ"ל.

דילוג לתוכן